הרב ישי אנגלמן נפצע קשה כתוצאה מפיצוץ מטען ברצועת עזה במהלך מלחמת חרבות ברזל. תומר ברוק, איש הייטק חילוני, הוא מפקד גדוד שנפצע מירי צלף בג'נין, גם כן במהלך המלחמה. שני לוחמי המילואים, שבאים מעולמות שונים, מעבירים יחד הרצאות בפני בני נוער ופועלים לאחדות.
את ההרצאות הם מעבירים בתיכונים במסגרת מיזם "צמד ברזל" של ארגון "נפגשים", שמפגיש בין מילואימניקים מרקעים שונים, וקורא תיגר על השיח הקוטבי והמפלג בחברה הישראלית (להרשמה להשתתפות במיזם לחצו כאן). את הלכידות שהם ראו במילואים הם רוצים לראות גם בחברה הכללית בחוץ. "אני חילוני לצורך העניין, ישי דתי. בעולם של המילואים אין עניין של שיח על מה אתה כן ומה אתה לא, אין עניין של שיח מפלג, הכול הוא אחד למען השני – עד הסוף המר מבחינתנו, זאת אומרת עד המוות", הסביר ברוק, מפקד גדוד המילואים 8149, בריאיון משותף לאולפן ynet.
פצועי צה"ל שמדברים על אחדות בימי המלחמה
(צילום: ירון ברנר)
הרב אנגלמן בן ה-34 משרת במילואים בפלוגת חרמש של חטיבה 8. "נקראנו למילואים במהלך חג שמחת תורה תשפ"ד. יצאתי מתוך הישיבה שבה אני מלמד, ישיבת ההסדר ברכת משה במעלה אדומים, יחד עם תלמידים שלי שמשרתים בסדיר או שהוקפצו גם כן למילואים. הוקפצנו לצפון", הוא תיאר.
הוא השאיר מאחור אישה בהיריון מתקדם ושלושה ילדים. "יצאתי לסבב מילואים ראשון בצפון, שבמהלכו נולד הבן שלנו, אחיה. בהמשך היינו בסבב מילואים נוסף בעוטף עזה, בסוף החורף בשנה שעברה, והיה סבב מילואים שלישי בקיץ הקודם בתוך רצועת עזה, במרכז מסדרון נצרים", הוא סיפר. "אחרי 180 ימי מילואים מתחילת המלחמה, ב-1 ביולי, יצאנו לאירוע בעקבות התרעת שב"כ. אירוע מורכב, התרעה ספציפית מאוד על מחבלים שאמורים להגיע לגזרה שלנו, ובכניסה לנקודה שבה היינו אמורים להיכנס חיכה לנו מטען רב עוצמה. נהרגו לצערנו שני חיילים, נדב נולר ואייל אבניאון, שהיה בעצם מפקד הפלוגה באותו אירוע, באותה משימה, ואני הייתי הקשר שלו. הייתי במרחק מטרים ספורים ממנו ונפצעתי קשה בעקבות רסיס גדול מאוד שחדר את בית החזה, והוציאו אותו בסורוקה".
ואיך אתה מרגיש היום? מתפקד באופן מלא?
"אני כרגע כרגע נמצא פיזית במבנה בתוך בית החולים הדסה הר הצופים, במסגרת של שיקום יום שאני עדיין נמצא בה. הייתי חודשיים וחצי באשפוז ואני כבר בערך חמישה חודשים במסגרת של שיקום יום".
3 צפייה בגלריה
ברוק והרב אנגלמן. "צריך להבין איך מעצימים את שיתופי הפעולה והאמון ההדדי בינינו, כדי למצות את כל הכוחות שלנו"
ברוק בן ה-45, נשוי ואב לשבעה ילדים, התגייס גם הוא למילואים כבר ב-7 באוקטובר 2023. "בבוקר השארתי את האישה ואת כל הילדים שהיו אחרי האזעקות בהיסטריה טוטאלית וירדתי לדרום", הוא נזכר. "אני שייך לחטיבה הדרומית באוגדת עזה, מפקד גדוד מילואים של גבעתי. מפקד החטיבה שלי בשלב הזה כבר היה הרוג – אסף חממי זיכרונו לברכה, שעדיין חטוף בעזה – הסמח"ט היה פצוע קשה, ואני החלטתי להקפיץ את הגדוד. הגענו למספר מקומות בעוטף כדי לנסות להחזיר מצב לקדמותו, לאתר מחבלים, לאתר ניצולים.
"לקראת היום הרביעי הגדוד הוקפץ לגזרת הגלבוע, גזרת העיר ג'נין, וניהל שם לחימה עד סוף פברואר ותחילת מרץ, תקופה מאוד-מאוד ארוכה. באחת מהפעילויות המשמעותיות, מבצע חטיבתי בתוך ג'נין, אני מגיע למרחב מסוים, מאוים. בשלב הזה אני נמצא עם החפ"ק שלי, עם קשר, שהוא הניצול היחיד מהאירוע של אסון הנגמ"ש בצוק איתן, ומתקרב לאחד מהרכבים שם כדי לסרוק אותו. צלף יורה עליי מטווח של 300 מטר, פוגע בי ברגל שמאל ומרסק אותה. אני נפצע בינוני, מפונה לבית חולים, ובעצם מתחיל תהליך שיקום משמעותי שגם אני, כמו ישי, נמצא בעיצומו עד ליום הזה".
חוץ מהשיקום האישי, אתם לוקחים על עצמכם את המשימה לדבר על אחדות. שניכם מגיעים מקצוות שונים, אתם באים ממקומות שונים, ושניכם מסורים מאוד ללחימה הזו ולעם ישראל. את זה אתם מביאים איתכם כשאתם מגיעים להרצאות?
אנגלמן: "אני חושב שאנחנו מביאים איתנו שני דברים. אחד זה משהו מהרוח שאני חושב שמלווה כמעט כל פלוגה וגדוד מילואים בשנה וחצי האחרונות. אנחנו בסוף נקראנו ברגע של אין ברירה, כשכולם הבינו שהם חייבים להיות שם, אחד בשביל השני, אחד בשביל כולנו. זו רוח מאוד-מאוד חזקה שממש מחזיקה כל יום, כל משימה, כל אירוע. כל סבב נוסף של מילואים שלא מפסיקים. גם בימים האלה שכביכול המלחמה מתחילה להסתיים, הסבבים של המילואימניקים ומשפחות המילואים נמשכים. זו רוח שמאפשרת את ההמשך של הדבר הזה, ההבנה שאין לנו ברירה אלא להיות ביחד, לתפקד ביחד ולמצוא את הדרך לחיות כאן ביחד.
"היסוד השני הוא ההבנה שאחרי מה שקרה לנו – אולי גם לפני כן, אבל קל וחומר אחרי מה שקרה לנו – אנחנו כחברה, ואני מדבר עכשיו מחוץ למסגרת של המילואים ושל הלחימה, חייבים למצוא את הדרך לשלב ידיים, לפעול ביחד, למצוא את כל מי שמוכן לתת מעצמו ולכוון את עצמו לתוך היחד שלנו, לתוך הסיפור המשותף של החברה הישראלית כאן במדינת ישראל, ולהבין איך אנחנו מעצימים את הכוחות, את שיתופי הפעולה ואת האמון ההדדי בינינו, כדי למצות את כל הכוחות שיכולים להשתלב יחד, להפוך את החברה שלנו לחברה טובה יותר, צודקת יותר, עם רוח חזקה שתוביל את ההמשך".
ברוק: "בהמשך למה שישי אמר מדויק – הנושא של לכידות, הנושא של להיות אחד בשביל השני, הנושא של אנשים שמגיעים משני קצוות שונים לחלוטין... האירוע הזה הוא אירוע משמעותי מאוד, הדרמה הזו – התפיסה של עולם המילואים, של היחד, הלכידות והערכים המשותפים, שהם לדעתי הרבה יותר גדולים מכל השסעים".
השאלה היא האם התלמידים שאתם פוגשים מצליחים להבין את זה ולהתחבר לזה, כי הרי הילדים שלנו חיים בבתים שיש בהם ויכוחים גדולים מאוד, אפילו על שלב ב' בעסקה להחזרת החטופים. אפשר להעביר להם מסר כזה? זו לא איזו תמימות מסוימת?
ברוק: "אני חושב שהעבודה צריכה להיות משני הכיוונים: היא אמורה להיות מהפינה התחתונה של המשולש למעלה ומהקודקוד העליון של המשולש למטה. מבחינתנו יצא לנו כבר להרצות לא מעט פעמים לנוער, אלה חבר'ה עם דעות והשקפות, כבר לא ילדים. אני יכול להגיד שכל פעם אני נפעם מחדש כשאני ניגש לאנשים האלה, שיהיו הדור הבא ממש בקרוב, וישימו על הכתפיים שלהם את כל האחריות. נערים בכיתות י"א-י"ב, שיישאו בנטל המשמעותי הזה של שירות, נתינה והובלה של מדינת ישראל בעשורים הבאים.
"אני יכול להגיד לך שאין פה ציניות ויש פה עם נפלא ונוער נפלא, ותמיד אחרי ההרצאות נשארים איתנו עוד דקות ארוכות כדי לשאול אותנו עוד שאלות אישיות ולהעמיק איתנו בידע, ובאים ללחוץ לנו ידיים ולחבק אותנו כמו שלא ראיתי באף הרצאה או מקום אחר שהייתי נוכח בו. כך שאני מלא תקווה שאם נמשיך לעבוד ונעמיק את השיח הזה, המכבד, המלכד, משנה התודעה, וננסה בפעם הראשונה לדבר אחרת, זה יכול לעשות ניסים ונפלאות. אני פונה בהזדמנות הזאת לשר החינוך ואומר לו שגם ברמה העליונה, מהחלק העליון של המשולש, הגיע הזמן שנשנה ונעשה דברים אחרת. אחרי 7.10, יש את כל ההזדמנות לעשות את זה".
"לנו יש אופטימיות ותקווה כי אנחנו ראינו את הדברים בעיניים. אנחנו היינו במחלקות השיקום, אני הייתי חודשיים בשיבא ושבועיים בסורוקה, וראינו איך אנשים מאוד-מאוד שונים אחד מהשני, מכל המגזרים, מכל הקצוות החברה, פועלים יחד", סיכם הרב אנגלמן. "לא רק ביום הראשון של המלחמה, כשכל העולם התהפך, אלא גם בחודשים שאחר כך וגם היום, אחרי קרוב לשנה וחצי – אנשים נמצאים שם בשביל למצוא את הדרך לתת ולהיות חלק, לא סופרים בכלל את השאלה לאיזה מגזר וחברה אתה שייך או למי אתה מצביע".
