בין השמות שנבחרו להשיא משואה ביום העצמאות ה-77 של מדינת ישראל נכללת גם לבנה זמיר (וידאל), היסטוריונית, חוקרת ומרצה בנושא יהדות ארצות ערב והאסלאם, שבין השאר ייסדה והובילה את האגודה לידידות ישראל-מצרים. בהודעה הרשמית על הבחירה בזמיר, שנולדה בקהיר בשנת 1938, צוין כי היא "תרמה רבות לחיזוק הקשר עם יהדות ארצות ערב".
"הייתי מאוד נרגשת כאשר השרה מירי רגב התקשרה אליי אתמול בצהריים והודיעה לי", מספרת זמיר בריאיון ל-ynet. "לא היה קשה לנחש, כי זו מירי רגב ויום העצמאות בשבוע הבא, אז שאלתי אותה: אילו בשורות יש לך אליי? אז היא אמרה לי שהיא בחרה אותי מבין רבים אחרים שהוועדה לבחירת משיאי המשואות הציעה לה, והיא גם התחילה לומר לי למה. הייתי בהלם, היא ידעה, ואמרתי לה: אני מאוד נרגשת, כי כל מה שאת אומרת שעשיתי, לא רק שזה נכון, אלא גם עשיתי את זה שלא כדי לקבל פרס, אלא כי מישהו היה חייב לעשות את הדברים האלה, ועכשיו מגיע הפרס. זה מה שמצאתי לנכון לומר לה. אז היא נתנה גם סיבות, היא אמרה: את ילדת מעברות, עברת את המעברות, קשה, והיום את מהווה גשר – גשר לאחדות, גשר לכולם, לקבלת האחר. ריגש אותי שהיא יודעת את זה".
שיחה עם לבנה זמיר לאחר שנודע כי תשיא משואה ביום העצמאות
(צילום: ליאור שרון)
את מדברת על גשר ועל אחדות וזה מעניין, כי אנחנו נמצאים בתקופה שאלה באמת דברים שלפעמים קצת חסרים לנו. אני מניחה שגם את שמעת על חלק שסירבו לקבל את הפרס הזה להיות סמל, איך את רואה את הדברים האלה?
"אני אומרת שכל מי שסירב טועה. טועה. אין דבר כזה, זה טקס שנתי, ממלכתי, וכשמגיעה ההכרה על מה שאתה עשית, צריך לשמוח. אני אומרת לך את האמת, אני חשה שזו פריבילגיה בשבילי, שהגעתי לגיל הזה כדי לקבל את ההכרה על הדברים שעשיתי במשך כל חיי ושלא על מנת לקבל פרס. זו פריבילגיה. גם הצעירים יותר צריכים להבין שזו פריבילגיה, כי מי יודע אם הם יחיו מספיק זמן כדי שיכירו במה שהם עשו. הם שוגים. זה ממלכתי, מישהו הכיר בדברים שעשיתי, כי עשיתי הרבה מאוד דברים. חוץ מזה מלפני כמה שנים אני יקירת העיר תל אביב, ולא סתם, כי עשיתי דברים בעיר הזאת ועכשיו הם נזכרים לתת לי את ההוקרה. שמחתי מאוד גם כשזה קרה. אז הם טועים, נקודה, לא מעניין אותי".
2 צפייה בגלריה
לבנה זמיר ואימה אסתר וידאל במרפסת הבית בחלואן שבמצרים. "היא דחפה אותי"
(צילום: באדיבות לבנה זמיר)
צודקת, צריך גם לקחת את הכבוד הזה שנותנים לך. דיברת על הדברים שעשית, ובאמת עשית הרבה גם מבחינת קהילות ערב, כמובן ביתר שאת מצרים, כי את ילידת מצרים וחווית גם את גירוש מצרים שלא הרבה מכירים. כמו שאמרת וגם מירי רגב ציינה, היית ילדת מעברות. זו שאלה קצת קלישאתית, אבל כשאת חושבת על עצמך כילדה שחוותה את כל הדברים האלה, הילדה הזאת הייתה מאמינה שהיא תגיע למה שהגעת?
"לא, לא חשבתי בכלל. היינו ילדים תמימים מאוד, את יודעת, בפרט כשהגענו למעברה פתאום, לאחר שהיו חיים אחרים לגמרי עם שתי משרתות בבית, עם כל הטוב מסביב. בהתחלה היינו במארסיי, בצרפת, במחנה פליטים של חדר אחד לשלוש משפחות, כל משפחה קיר, ואני זוכרת שחסרו לי מאוד הספרים שלי, וחסרו לי החברות הטובות שלי, שאגב – החברה הכי חשובה לי הייתה לא יהודייה, אלא מוסלמית ערבייה, אומנם מהרמה האריסטוקרטית של המצרים באותה תקופה. למדנו יחד כל השנים בבית ספר. החברה השנייה הכי קרובה הייתה נוצרייה, היינו שלישיית חברות בבית הספר, זה היה מובן מאליו, ואני לא צריכה לספר איך היו החיים הטובים בקהיר.
"בכל שנה היינו חודשיים בחוף, בעיר קיצית, עם חולות שאין כמוהם, ונסענו הרבה הרבה בעולם. היה חול כמו משי, איפה שהנילוס נופל לתוך הים התיכון, זה היה מקום שאין עוד כמוהו בעולם. אז מחיים כאלה, פתאום להיזרק לכך שהבית שלי הוא קיר אחד עם תשע מיטות, כי יש לי שישה אחים... אימי היקרה בנשים, שרק בזכותה אני מה שאני היום, הייתה סוגרת עם סדין כדי שתהיה קצת אינטימיות, כי הייתה משפחה לצידנו וגם ממול. זה היה קשה מאוד. ידעתי שקשה להם, ובמעברה היה יותר גרוע, אבל היא רצתה להגיע לארץ ישראל".
2 צפייה בגלריה
ויקטור וידאל ובנו דוד בעיר הקיט ראס אל-באר. "מהחיים הטובים עברנו למחנה פליטים ואז למעברה"
(צילום: באדיבות לבנה זמיר)
היא מוסיפה ומספרת על האם שהובילה את ההחלטה לעלות לישראל: "אימי הייתה ציונית. ממש. היא רצתה לעלות ארצה ולא להישאר במארסיי, למרות שאבי כבר עבד שם. אז היא אמרה לו: 'לא, הילדים שלי לא יעברו עוד פעם מה שהם עוברים כאן', והיא צדקה. האנטישמיות היום בצרפת – זה לא מקום לחיות בו. ההורים הקריבו את עצמם בשביל העתיד שלנו, ואני מודה להם יום-יום שהביאו אותנו לארץ הזאת. זה המקום שלנו, אין מקום אחר, זה פה. הם היו רואים את הילדים שלהם באמצע הגשם והחורף של טבריה על ההר, האוהל עף והגשם עלינו. את מתארת לך מה זה בשביל אמא? אבל היא לא בכתה לידינו אף פעם. זה נודע לנו רק לאחר שהיא נפטרה, מצאנו במגירה יומן שהיא כתבה כל כמה ימים. קראתי שם ובכיתי, היא כתבה: 'אני בוכה כל יום בתוך הכרית שלי'. אני גם עכשיו מתרגשת לחשוב על זה".
לדבריה, "היא לא בכתה על עצמה, היא בכתה בשבילנו, אבל לנו היא נתנה תמיד כוח. היא אמרה: עוד נהיה כפי שהיינו, נחזור. לאחר המעברות, שלוש שנים, היא לא רצתה שיכון על ההר, שאחי היה בונה – 'כי בטבריה, אפילו בחיפה, אין אוניברסיטה לילדים שלי'. זה מה שהיא אמרה. וכך היא אספה גרוש על גרוש, ממה שאבי עבד בהובלות. היא העדיפה שני חדרים על גג אספלט בשכונת פלורנטין בתל אביב, כדי שנוכל ללמוד בלילה ולעבוד בבוקר, כולל אני".
את כבר יודעת מה תגידי בטקס?
"אני זוכרת רק את מה שאומרים, 'אני לבנה זמיר, בת ויקטור וידאל ואסתר וידאל. נולדתי בקהיר ומדליקה משואה זו'... אני רוצה לומר עוד משהו לסיום, על פמיניזם. כשנולדתי אחרי שלושה בנים אימי שמחה שהביאה בת, היא רצתה בת, אבל היא בכתה, אז סבתי שאלה אותה: אסתר, למה את בוכה? תראי איזו בת יפה יש לך. היא ענתה לה: 'כי הבאתי לעולם יצור עם כנף שבורה'. כי אז זה היה גורלן של נשים עשירות ויפות, אינטלקטואליות. היא לא ידעה שהעולם ישתנה. לכן אני אומרת – זה בזכותה, היא דחפה אותי. היא אמרה לי: 'את לא תהיי העבד של הבית'. היא דחפה אותי ללימודים, דחפה אותי לעבודה, ומה שאת רואה כאן זה התוצר שלה".
