מדי שנה סביב יום השואה משתתפת יהודית ירושלמי טריס באירועי זיכרון בסלון, במטרה להעביר את זיכרון המאורעות לדורות הבאים. שניים מנכדיה של ניצולת השואה השתתפו בלחימה במסגרת מלחמת חרבות ברזל, כבר מ-7 באוקטובר 2023, ובין המסרים שהיא מהדהדת היא אומרת: "זו הארץ שלנו ועליה אנחנו צריכים להילחם, אין לנו ארץ אחרת".
יהודית הייתה בת חמש בלבד כאשר נאלצה להתמודד עם זוועות השואה. היא נולדה בצ'רנוביץ (אז רומניה, היום בשטח אוקראינה) למשפחה משכילה ואמידה. אביה הרמן אנגלברג היה מהנדס טקסטיל ואימה רוזה הייתה מנהלת חשבונות. עם פלישת הנאצים לרומניה, אביה גויס לצבא האדום ונפצע קשה במהלך הפצצה גרמנית. למרות פציעתו, הוא חזר רגלית לביתו, וגילה שבתו התינוקת נפטרה ממחלה בשל מחסור בתרופות.
ריאיון עם ניצולת השואה יהודית ירושלמי טריס
(צילום: ליאור שרון)
המשפחה נשלחה ברכבת משא בצפיפות לא אנושית, ובסוף הנסיעה הוכרחה לצעוד בשלג ובבוץ. במהלך הצעדה, סבה וסבתה של יהודית נפטרו מתשישות, מקור ומרעב. שאר בני המשפחה הצליחו לברוח מהשיירה ונעזרו באישה אוקראינית אמיצה שהחביאה אותם בביתה והצילה את חייהם. לאחר מכן, הם התחבאו בבקתה נטושה, ניזונים מסלק סוכר שמצאו בשדות.
בהמשך הגיעו לגטו שרגורוט, שם חלו הוריה ודודתה בטיפוס, ויהודית נאלצה לשרוד לבדה במשך מספר ימים. לאחר שהחלימו, נשלחו לעבודות כפייה, ובאחת ההזדמנויות ניסו לברוח דרך ביצות, אך נאלצו לשוב לגטו בשל תנאי המחיה הקשים. "הגלו אותנו לטרנסניסטריה, אזור שניתן על ידי היטלר לרומנים ואנחנו היינו שם בגטאות. אבא שלי היה בעבודות כפייה, בניית גשר על נהר הבוג, והוא ברח משם וחזר אלינו לגטו", היא מספרת. "הוא חזר אחרי תלאות של כמה שבועות שבהם הוא צעד ברגל. ביום הוא היה מסתתר ובלילה הוא היה צועד, וככה הוא הגיע חזרה לגטו שבו היינו".
עוד היא מספרת על אביה: "הוא היה עוזר של המהנדס הראשי של הרכבת ושל בניית הגשר. הגשר נבנה על ידי עובדי כפייה, עשרות אלפים שבנו אותו, ואחרי עשרה חודשים, המהנדס שאבא שלי עבד איתו אמר לו: תדע לך, אתמול הייתי בישיבת אס-אס, והם אמרו שכאשר אתם גומרים את הגשר – גומרים גם איתכם. אז אבא שלי החליט לקחת את הגורל בידיו. הוא ידע שדינו היה הוצאה להורג במקרה שתופסים אותו כשהוא בורח מהמחנה הזה – מי שברח ותפסו אותו, קשרו לו אבנים על הצוואר והטביעו אותו בנהר השוצף והקוצף הזה, או שעשו מסדר לאלפי אנשים ונתנו מכות רצח כך שאותו בן אדם נגמר על המקום. בכל זאת אבא שלי החליט שהוא ייקח את גורלו בידיו".
"להסתכל קדימה ולא להתייאש"
השחרור שלהם מהגטו הגיע בשנת 1944. "אנחנו משוחררים על ידי הצבא האדום ובהמשך נוסעים בחזרה לצ'רנוביץ, לעיר שלנו, עיר מולדתי, ואני כבר ילדה בת תשע", היא משחזרת. "השטח הוא רוסי, סובייטי, ואני צריכה ללמוד רוסית, ולא ביקרתי מעולם בבית ספר אף על פי שלימדו אותי לוח כפל. לקחו לי מורה פרטית ללימוד רוסית, ונכנסתי לכיתה ב'. לאחר מכן אמא שלי הייתה סגנית ראש עיר בצ'רנוביץ, שהייתה אחראית על שלושה רחובות ראשיים. כבר לא היו יהודים בעיר, והייתה עיר שונה לחלוטין".
לאחר המלחמה עברה המשפחה מסע נדודים עד שהגיעה לארץ ישראל. יהודית, היום בת 89, בחרה להקדיש את חייה להנצחת זיכרון השואה ולחינוך הדורות הבאים, מתוך תחושת שליחות עמוקה.
רואים שאת אישה חזקה מאוד, אבל איך מתמודדים עם זה שאחרי כל התלאות האלה, את מגיעה למדינה שלך ומתרחש טבח שבעה באוקטובר, ויש לחימה קשה מאוד עם הרבה אבדות, ובוודאי דאגה לנכדים שלך?
"תראי, אנחנו דואגים, אבל אנחנו יודעים שאנחנו צריכים להגן על המולדת וכל אחד תורם את חלקו. ככה גדלנו, וככה אני גידלתי וחינכתי את הנכדים שלי. אני משתתפת הרבה שנים כבר בזיכרון בסלון, ואני מרצה ביד ושם בעברית, באנגלית ובגרמנית".
מה הכי חשוב לך להעביר למי ששומע אותך?
"אני אומרת דבר כזה: תמיד צריך להסתכל קדימה ולא להתייאש, וזו הארץ שלנו ועליה אנחנו צריכים להילחם, אין לנו ארץ אחרת ואנחנו אוהבים את הארץ הזו. אנחנו בנינו את הארץ הזאת, והיא ארץ נפלאה עם אנשים נפלאים. אני מתרגשת כשאני מדברת".
חושבים על היום שאחרי השורדים
בשנה הזו נרשם שיתוף פעולה ראשון מסוגו בין מוסד ההנצחה הלאומי, יד ושם, ליוזמה האזרחית-קהילתית הרחבה ביותר של יום הזיכרון לשואה ולגבורה, זיכרון בסלון. שני הגופים חברו ליצירת ספרון ייחודי בשם "שיחה. מחשבה. הקשבה", שנועד ללוות מפגשים ביתיים ביום השואה. הספרון משלב בין עדויות של שורדים ונספים לטקסטים של בני הדור השני, יוצרים ואנשי רוח ואקדמיה.
ריאיון אולפן צביקה פייראיזן, מורן ציפר גולדברג
(צילום: ליאור שרון)
"זיכרון בסלון הוא רעיון מבריק – רעיון עממי להכניס את זיכרון השואה לתהליך ביתי, משפחתי, חברתי, קהילתי", אמר מנכ"ל יד ושם, צביקה פייראיזן, בשיחה עם ynet. "אחד הדברים החשובים שבו הוא המפגש עם שורדי השואה עצמם. אנחנו נכנסים לשנים שבהן כמות השורדים והיכולת שלהם לספר את הסיפור הולכות ופוחתות. זה טבעו של עולם, אין מה לעשות בעניין הזה, ועכשיו נכנס הצורך לבוא ולמסד את התהליך גם מלמעלה. לנסות לבנות ולתת לאנשים כלים איך לעשות זיכרון בסלון בצורה איכותית לפחות כמו שהיה קודם, ועדיין לשמור על הממד הביתי והקהילתי, רק הפעם עם כלים שיהיו לאט-לאט תחליף לשורדי השואה. זה תהליך הדרגתי ואיטי, אבל צריך לעשות אותו בצורה נבונה, וליד ושם יש הרבה מאוד ניסיון בעניין הזה. אני חושב שיש חיבור טבעי, טוב ומבורך מאוד בין שני הצדדים".
מורן ציפר גולדנברג, מנכ"לית שותפה של זיכרון בסלון, הוסיפה: "אתמול היה ערב יום השואה הגדול ביותר מבחינת זיכרון בסלון, שזה מרגש אותי מאוד ברמה האישית. בשנה שעברה אחרי שבעה באוקטובר ראינו ירידה קלה מאוד, כנראה לאנשים היה קצת כבד או מורכב יותר להתכנס למפגשים, אבל דווקא השנה ראינו עלייה משמעותית מאוד, איזשהו רצון כנראה לשאת עיניים לשורדי השואה, לסיפורים של דורות ההמשך, לקרוא טקסטים משמעותיים, ובעיקר להתכנס ביחד ולדבר על ההווה שלנו ועל העתיד שלנו. אני חושבת שזה גם מה שהספרון, הדבר המדהים הזה שהבאנו לעולם יחד עם יד ושם, מציע. קיבלנו אין-סוף תגובות מרגשות ממארחים. גם אם שורדי השואה מבוגרים וחלקם ביטלו ברגע האחרון, הוא שהיה מזג אוויר לא פשוט, אמרנו למארחים: אל תוותרו על הסלון, אל תוותרו על המפגש".
6 צפייה בגלריה
ערכת האירוח של זיכרון בסלון והספרון שנוצר בשיתוף פעולה עם יד ושם
(צילום: זיכרון בסלון)
מה יש בערכת האירוח שלכם, ואילו כלים אתם מציעים כדי לנהל את המפגש הזה?
"הזמנו כל מארח של זיכרון בסלון להיעזר בשני כלים משמעותיים. אחד זה ערכת מארח פרקטית עם 'חוכמת הסלון' אנחנו קוראות לזה, של יותר מעשור למיזם – איך לייצר מפגש אינטימי משמעותי, להביא ליצירת שיח עם טיפים וכלים שלנו. מעבר לכך הצענו להם גם תוכן שאפשר ליצוק לתוך המפגש, יחד עם יד ושם, בספרון שיצרנו. הבאנו טקסטים גם של נספים שמטבע הדברים קולם לא מובא כל כך בסלונים, גם של שורדי שואה וגם של דורות ההמשך. אני חושבת שזיכרון בסלון ויד ושם הם במובנים רבים שני צדדים של אותו מטבע, ויש לנו משימה גדולה ומשותפת. אנחנו כל כך שמחות על שיתוף הפעולה הזה, שהוא נכון וטבעי מאוד".
פייראיזן מדגיש: "במקביל לפעילות עם זיכרון בסלון אנחנו לא שוקטים על השמרים, וגם אנחנו מתלבטים הרבה מאוד באותו מפנה הדורות. רק בחודשיים האחרונים פתחנו ביד ושם תיאטרון, תיאטרון רפרטוארי שיש בו ארבע הצגות יחיד, שכל אחת מהן מבוססת על סיפור אמיתי שהתרחש ועל חפץ שנמצא אצלנו בתוך משכן האוספים. אחרי תחקיר מעמיק על הסיפור ועל החפץ, הומחזו הסיפורים האלה לכדי ארבעה מחזות יחיד, ואלפי תלמידים ואזרחים כבר צפו בהצגות בחודשים האחרונים. זה לא מיועד רק לבתי ספר, זה מיועד לקהל הרחב, וזו דרך אחרת להעלות מדרגה ולהתחבר לרגש, לסיפורים – גם בהכנה למצב שבו ניפרד מהעדים לאט-לאט".
הוא מסכם ואומר כי "התהליך הזה בהחלט מורכב וחשוב, וזיכרון בסלון הוא בפירוש אחד מהמיזמים המשותפים הטובים שאנחנו עוסקים בהם, אבל גם אצלנו כאן בישראל וגם במדינות רבות אחרות בעולם, יד ושם עוסקת בהוראת השואה ובלימוד השואה. אני חושב שהחיבור עכשיו לזיכרון בסלון, לצד העיסוק הרב שלנו במפנה הדורות באופן כללי, הוא משמעות מאוד ויכין אותנו לשנים הבאות".
