במרץ 1942, כאשר מכונת ההשמדה הנאצית החלה לפעול במלוא עוזה, שני אחים מלובלין ניסו להזהיר את יהודי גטו ורשה מפני האסון המתקרב. כיום, 83 שנים מאוחר יותר, התגלתה תמונתו האבודה של אחד מהם, ונסגר מעגל היסטורי מרגש. זהו סיפורם של האחים צבי ומשה זילברברג, שני צעירים בית"רים מלובלין, שהיו עדים לחיסול הגטו בעירם והצליחו להימלט בעור שיניהם ולהגיע בדרך לא דרך לבירת פולין. סיפורם, שכמעט נשכח בדפי ההיסטוריה, מדגים את האומץ, התושייה, והטרגדיה של אותם ימים אפלים – אך גם את הדרך שבה הזיכרון ההיסטורי מתעורר לחיים, לעיתים באופן בלתי צפוי.
"בבית הקברות שורר שקט"
בלילה שבין 16 ל-17 במרץ 1942 הודיעו קציני האס-אס לראשי היודנראט בלובלין על תחילת "שילוח" היהודים "לעבודה במזרח". למחרת בבוקר החל מבצע ההשמדה של יהודי העיר במחנה ההשמדה בלז'ץ. בין 17 במרץ ל-14 באפריל 1942 נשלחו כ-30 אלף יהודים מלובלין להשמדה, ואלפים נוספים נרצחו בגטו עצמו. כך למעשה החל "מבצע היידריך" שנועד לחסל את יהודי הגנרלגוברנמן, שטח הממשל הגרמני הכללי במרכז פולין, שכלל את ריכוז היהודים הגדול במדינה.
במהלך אקציה זו הצליחו האחים משה וצבי זילברברג להימלט. באביב 1942 הגיעו השניים לוורשה והסתננו לגטו, נושאים עימם מידע מזעזע: עדות ראשונה על "הפתרון הסופי" שהחל להתבצע.
ביוזמת מנהיגי הרוויזיוניסטים בגטו כמו ד"ר דוד וודובינסקי, נפגשו האחים עם מנהיגי היהודים בוורשה, ובראשם אדם צ'רניאקוב, ראש היודנראט. על פגישה זו העיד משה זילברברג: "משך שעתיים ומעלה תיארנו בפניו את מראות האימים שהיינו להם עדים. תגובתו לעדותנו הייתה, כי המושל הראשי של פולין, [הנס] פראנק, הבטיח לו אישית כי שלושה גטאות בפולין, בערים ורשה, ראדום וקרקוב, יישארו על תילם".
פגישה מצמררת במיוחד הייתה עם מנחם קירשנבאום, מנהיג ציוני מוורשה שהיה עצמו יליד לובלין. "מר זילברברג, מה נשמע בלובלין? הנכון הדבר כי שם כבר שורר שקט?" שאל קירשנבאום במידה של ציניות, כלועג לבשורת האחים ומנסה להקטינה. "כן", השיב זילברברג, "בבית הקברות שורר שקט".
המאבק להשמעת האמת
מול קיר של הכחשה ואשליות, המשיכו האחים זילברברג להפיץ את האמת. הם עבדו בתחנת הרכבת המזרחית בוורשה, שם למדו ממכונאי פולני על הרכבות היוצאות מלאות יהודים ושבות ריקות מטרבלינקה. כך היו בין הראשונים שהבינו את המתרחש במחנה ההשמדה, שזמן קצר לאחר הגעתם לוורשה החל בפעולתו הנוראה – חיסול יהדות ורשה, במה שכונה "האקציה הגדולה", של קיץ 1942. במהלך אקציה זו נרצחו כ-300 אלף מיהודי ורשה בתוך חודשיים בלבד. רק אז הפנימו תושבי הגטו כי אכן כלתה אליהם הרעה, וכי אין עוד מוצא, אלא התנגדות.
האחים השתתפו במרד גטו ורשה, כלוחמים באצ"י (הארגון הצבאי היהודי). צבי נתפס בידי הנאצים, נשלח למחנה העבודה טרווניקי ליד לובלין, ושם נרצח בהתקוממות נוספת. משה שרד את המלחמה והיגר לארצות הברית.
4 צפייה בגלריה
המכתב ששלח משה זילברברג לחיים לזר, שבו הוא צירף לו את תמונתו וביקש מלזר לנסות ולאתר את תמונת אחיו צבי, מפני ש"הכול עלה בעשן השמיימה"
(צילום: ארכיון ז'בוטינסקי)
בשנת 1963, לאחר פרסום ספרו של חיים לזר "מצדה של ורשה" על מרד גטו ורשה, כתב משה זילברברג ללזר מכתב נרגש. הוא הביע צער על כך שסיפורם של האחים לא הובא בספר במלואו וביקש מלזר לצרף למהדורה הבאה של הספר את תמונתו שלו. בהמשך ציין: "לצערי הרב אין בידי תמונה של אחי צבי, משום שהכול עלה בעשן השמיימה".
כעבור 83 שנה – תמונה מתגלה
משה זילברברג הלך לעולמו מבלי לראות שוב את תמונת אחיו האהוב. אך לאחרונה, במסגרת מחקר מקיף שמנהל מרכז מורשת מנחם בגין על מחתרת האצ"י, שנותרה לאורך שנים כשטח הפקר מחקרי באקדמיה הישראלית, התגלתה סוף-סוף תמונותו. בסיועו של מתן שפי, חוקר ישראלי המתגורר בוורשה, קיבל מרכז בגין גישה לפרויקט לסריקת תיקי סטודנטים יהודים מאוניברסיטת ורשה טרום המלחמה שניהל מוזיאון וושינגטון לשואה. שם התגלה תיק הסטודנט של צבי זילברברג – ובו תמונתו האבודה.
4 צפייה בגלריה
תעודת הסטודנט של צבי זילברברג כפי שנמצא בסריקות ארכיון אוניברסיטת ורשה
(צילום: ארכיון אוניברסיטת ורשה)
"זהו רגע מרגש במיוחד", אומר הרצל מקוב, ראש מרכז מורשת בגין. "אנו מדברים על אדם שהיה בין הראשונים שניסו להזהיר את יהודי גטו ורשה מפני ההשמדה, ושלחם בגבורה עד מותו, במחתרת האצ"י הבית"רית, שבמשך שנים הושכחה. כעת, אחרי 83 שנים, אנו מחזירים לו את פניו".
צאצאי משפחת זילברברג, שאותרו לאחרונה, קיבלו בהתרגשות את תמונתו של צבי, אך בחרו שלא להיחשף לתקשורת. "עבורם זו הייתה סגירת מעגל מרגשת", מספר גורם המעורב בפרויקט. "הם ידעו על סיפורו של צבי מפי משה, אך מעולם לא ראו את פניו".
הקול שלא נשמע
סיפורם של האחים זילברברג מדגיש טרגדיה כפולה: ראשית, חורבן יהדות אירופה; ושנית, הקושי של קהילות יהודיות לקבל ולהפנים את האמת הנוראה על ההשמדה.
יוסי סוויד, מנהל פיתוח התוכן במרכז מורשת בגין וחוקר האצ"י, הסביר: "האחים זילברברג היו מבשרי הבשורה האיומה שאיש לא רצה לשמוע. הם הטיפו להתנגדות כמוצא יחיד, אך ההנהגה לא יכלה לקבל זאת. המקרה שלהם מלמד על הפער הטרגי בין המידע שהיה בידי העדים הראשונים לבין היכולת הנפשית והקוגניטיבית של אחרים להכיל את המידע הזה. היום מדברים על 'קונספציה', ועל עיוורון קולקטיבי המונע מקבוצה לראות את האמת הניצבת מולם, ונראה שזה בדיוק מה שקרה שם".
מעניין לציין שדווקא לאחר שמנהיגים כמו קירשנבאום הבינו את חומרת המצב, הם הודו בטעותם והצטרפו למאבק. "אני מכה על חטא, על עיוורוני בעבר", אמר קירשנבאום בפגישה מאוחרת יותר. "אם נהיה מוכנים להתנגדות מזוינת, ניפול בקרב כאן בין חומות הגטו – לפחות נצא ידי חובה כלפי הדורות הבאים".
לזכור ולא לשכוח
ערב יום השואה תשפ"ה, סיפורם של האחים זילברברג מזכיר את חשיבות התיעוד והזיכרון, אך גם את חשיבות ההקשבה – את הצורך לשמוע קולות מזהירים, גם כשהם נושאים בשורות קשות. "גילוי פניו של צבי זילברברג יותר מ-80 שנה אחרי מותו הוא תזכורת שההיסטוריה אינה סגורה", אומר אריאל כהן, סמנכ"ל מרכז בגין האחראי על המחקר. "כל פיסת מידע, כל תמונה, כל עדות – הם חלק מפאזל ענק שאנו עדיין מנסים להשלים".
בעולם שבו מכחישי שואה עדיין פעילים, והאנטישמיות מרימה ראש במקומות רבים, סיפורם של האחים מלובלין שזעקו ולא נשמעו הוא תזכורת מטלטלת לסכנה שבהתעלמות מסימני אזהרה. "היו דרוכים!" נכתב בכרוז של האצ"י בגטו ורשה, "העומד על נפשו יש לו סיכויים להינצל! המוותר מראש על התגוננות – כבר הפסיד!"
במותם ובחייהם, במאבקם האמיץ ובסירובם להשלים עם הגזרה, מלמדים אותנו האחים זילברברג שיעור חשוב בערב יום השואה: הזיכרון אינו רק על העבר, אלא גם על העתיד.
