תנ"ך בלי כיפה
אנחנו הדתיים אוהבים להגיד בבוקר ובערב ש"היהדות היא של כולם". אנחנו תמיד אומרים לחילוני הנרגן שבמקום להתלונן ש"לקחנו להם את התורה", הוא מוזמן לפתוח את התנ"ך או הגמרא הקרובה וללמוד כאוות נפשו. אם הוא לוחץ, אנחנו אפילו מבררים ומציעים לו איזו כתובת עם חוגים ממש מעניינים ביסודות היהדות או בפרשת השבוע אצל איזה רב ממש נחמד ומודרני. אפשר לערבב לו עם קצת קבלה.
אבל מה קורה כשחילונים אחדים באמת מתחילים ללמוד תורה, ולא אצלנו? מה אנחנו אומרים כשחילוני כלשהו, לוקח את ההצעה שלנו ברצינות, ואפילו כותב ספר על התנ"ך או מציע את נקודת מבטו על כמה מדרשים?
או אז, למראה החשש הקל של איבוד הבלעדיות, אנחנו מכווצים את גביני עינינו ונוחרים בבוז: "נו, באמת. עם כל הכבוד, הרי לא ייתכן שכל אחד יבוא ויתחיל לפרש את התורה". ואם מדובר בחילוני שהוא גם למדן סדרתי, אנחנו בכלל מתקוממים: "עם כל הכבוד, היהדות איננה מתמטיקה! אי אפשר שכל חילוני יעשה בתורתנו הקדושה כבתוך שלו כשהיהדות והלימוד שלו הם רק תחביב, ואילו אצלנו זה דרך חיים".
אני מאוד רוצה שהחילונים ילמדו תורה. ממש לא אִכפת לי איך. שילמדו תנ"ך בגובה העיניים ובגובה המותניים, שיקראו מדרשים בדרכם, שיפרשו את החומש בצורה שלא מסתדרת עם פירוש רש"י. שיחליטו לבד אם הם לומדים עם כיפה או בלי כיפה. שיקימו ישיבות חילוניות, בתי מדרש לנטולי ציצית, וכויללים לגברים ונשים יחדיו. זה לא ענייני. העיקר שילמדו.
קטעים בלתי נשכחים מנאומי השר אורי אורבך בכנסת
(באדיבות ערוץ הכנסת וגיל סלוביק)
חילונים להכעיס
יש חילונים שמקפידים מאוד בשמירת המצוות של זולתם. רוצים ללמד את הדוס איך עושה דתי. זה החילוניג'ס: הוא לא אוהב שדתיים מפעילים שעון שבת, לא נראה לו הטריק הזה של מכירת חמץ בפסח. החילוני האדוק רוצה שהדוס לא יתחמן: אם אתה דתי – אז תסבול בבקשה, עד הסוף: שב בחושך בשבת, תיפטר מהחמץ שלך עד הגרגר האחרון, ואל תעשה קונצים. אלוהים שלך לא אוהב שמסדרים אותו.
הם מתקשים לעכל דתי שמצליח לתמרן בין המצוות ובין האילוצים. דתי וקולנוע נראה להם תרתי דסתרי, אם תסלחו לי על הארמית. חילונים-להכעיס רוצים את הדוס שלהם בפורמט המהדרין. ואז הם ישאלו אותו: לא יהיה לך קשה מדי אצלנו? הנה הצעה: אל תלמדו אותי איך להיות דתי, ואני לא אלמד אתכם איך להיות חילוני.
חרדיותם – אשמתם?
נערים חילונים-למהדרין יכולים לשתות ולדקור בלי הכרה ועם הכרה במסיבות ליל שישי, אבל אף אחד (טוב, חוץ מ"יתד נאמן") לא יקונן על מצב הנוער החילוני. לעומת זאת, טרמפיסט-לחץ שחור-כיפה, נהג דוס קצת פרוע, חרדיותם – אשמתם. בעוד החילוני הוא סתם אדם האחראי אישית למעשיו ואין קשר לחילוניותו, החרדי הוא בעינינו תמיד חלק מהקהילה והיא כולה נושאת בעוונו. כשיענקל מעצבן אותך – כל החרדים מעצבנים אותך. כששלוימה מרעיש בין 2 ל-4 – כל החרדים אשמים. אבריימי טרק ת'דלת? מעלה עליו הכתוב כאילו כל פוניבז' טרקה ת'דלת.
תנו כבוד למדינה
עולם התורה בהחלט פורח בארץ ישראל בזכות המדינה הציונית ובזכות אזרחיה הדתיים והחילונים. הוא פורח משום שהקמנו בארץ ישראל מדינה טובה ליהודים בכלל, וליהודים דתיים בפרט. עולם התורה משגשג גם משום שבחורי ישיבה ואברכים, תלמידי כוללים וראשי ישיבות מקבלים מענקים, קצבאות, תמיכות וסיבסודים. כדי שיישבו וילמדו. עולם התורה מלבלב גם משום שהמדינה מממנת בכספי משלמי המיסים מוסדות תורה בהמוניהם, בלי עין הרע.
עולם התורה מושך תלמידים מהגולה משום שעל ארץ ישראל מגינים חיילים יהודים, משום שמדברים פה עברית, ומשום שסכנת הטמיעה וההתבוללות בארץ ישראל קטנה יותר מאשר בכל מקום באירופה או באמריקה. עולם התורה פורח, סליחה שאני מזכיר נשכחות, בגלל שמדינת ישראל מאפשרת לכמות נכבדה של לומדי התורה (וגם לאלה שיושבים בחוץ על הברזלים) לא לשרת בצבא-הגנה-לישראל כשאר האזרחים שמתבטלים בגולני. להיות לומד תורה במדינת ישראל זה קל ונוח ונעים יותר מכל מקום אחר. בזכות המדינה. וטוב שכך. לא רק הצרות והפגעים הם בגלל המדינה, גם כמה הצלחות והישגים.
אז לא ביקשתי משום חרדי לשיר "התקווה" ביום העצמאות (ודאי לא בספירת העומר שבה האבל בעיצומו) ואפילו לא להדליק משואה. אתם יודעים מה? גם תודה לא צריך. זו המדינה גם של החרדים, ולא חובה להיות ציוני. אבל אם יש כפויי טובה שחושבים כי עולם התורה פורח כאן רק בגלל נס, רק בגלל האוויר המחכים של ארץ ישראל, צריך לומר להם בפירוש שישתו מיץ בטעם בד"ץ ויירגעו. כולם שותפים.
אין לנו מדינה אחרת
מאז עקירת גוש קטיף, אפשר לראות בבירור כיצד משתלטות הנרגנות והאיבה על חלקים נכבדים בציונות הדתית. אצל מיעוטם, אלו שכבר קודם לכן בחרו בהשקפת עולם בדלנית, משמשת עקירת החבל כדלק על מדורת צדקתם. אצל אחרים זה רפלקס של רחמים עצמיים בוויכוחים בין מנחה למעריב בבית הכנסת בעיר הגדולה.
הבדלנים, שעמונה היא המצדה שלהם, נאחזים בכל אירוע מאז, כעילה להתנגשות. חיילת מדריכה הסדרניקים בקורס בצבא? לא יקום ולא יהיה! זה חלק ממסע ההתעמרות של צבא הגירוש בבנינו היקרים. עוצרים בנות במאחז בשומרון? שלא ימסרו את שמן לשוטרים כי מדובר בשלטון זר.
כל טרוניה מקומית של חייל וחצי הופכת למלחמת עולם. הכול נתפס כחלק ממסע שלם ומתוזמר של השלטון העוין מול כוחותיו של יהודה המכבי. מי שמסניף עלוני שבת וגיליונות של "בשבע", יגלה רטוריקה של איבה גלויה כלפי מוסדות המדינה. כל סרבן או נער גבעות הופך לאסיר-ציון, כל מפגין עצור וכל סרבן לחיצות-יד הוא מרטיר הנעקד על קידוש השם. רוח רעה של מרמור מבעתת ציבור שלם: למה לתושבי שדרות נתנו לחסום את נתיבי איילון ולנו לא? ולמה השופטים בבג"ץ הם כאלה? והתקשורת? נייר צלופן כתום-כהה עוטה את משקפי הראייה של רבים וטובים ורק דרכו הם מביטים על כל העולם. הוא יוצא להם כתום.
כולם אותו דבר
איציק לא אוהב שעושים הכללות. הרי לא כל המתנחלים הם אותו דבר. יש מתונים ויש קיצונים, יש חרד"לים ויש בכלל חילונים. גם בין החרד"לים יש ממלכתיים ויש המתריסים נגד המדינה, ויש עוד הרבה תת-קבוצות שהמילים "מתנחלים מתפרעים" עושות להן עוול. צריך גם להבדיל בין כלל המתנחלים לבין נוער הגבעות. המתנחלים הם אזרחים שומרי חוק באופן כללי, ואילו נוער הגבעות...
האמת היא שאיציק חושב שגם 'נוער הגבעות' – זה שם קצת כוללני שעושה עוול לרבים מהם. הרי רוב 'נוער הגבעות' הם צעירים נורמטיביים כמוני כמוך. חלקם אפילו לא נוער, משרתים בצבא, תורמים למדינה. אבל ברגע שאתה מדביק תווית, אתה כבר לא מבדיל בינם לבין הצעירים בחברון למשל. כואב לאיציק שעושים הכללה כזו... איציק מצפה שאנשים יבינו את המורכבות ולא יראו את העולם בשחור-לבן. איציק צודק.
אבל אחרי המחשבות העגומות הללו איציק מתעשת והכל מתחוור לו: נו, זה ברור. זה בגלל שכל התקשורת היא שמאלנית. זה בגלל שכל השופטים והבג"ץ הם פרו-פלסטינים ושונאים דתיים ומתנחלים. כל הפרקליטים, והאמנים והשדרנים והממשלה והאליטות רק רוצים לגרש אותנו מהבתים שלנו, כל השוטרים אלימים והגנרלים רק רוצים להתקדם, והפוליטיקאים מהימין והשמאל שונאים אותנו באותה מידה, וכל הרבנים האלה הם פחדנים שרוקדים מה-יפית, כל מועצת יש"ע הם בכלל משת"פים של השלטון...
יש מי שאומר לו: תירגע, איציק, לא כולם, צריך להבדיל, אל תעשה הכללות, זה קצת יותר מורכב, אבל איציק יודע שכולם-כולם אותו דבר בדיוק. בלי יוצא מן הכלל.
בית המשפט ככנסת-על
"חוק החמץ", בשמו העממי, הוא חוק מיותר. אין צורך לכפות בחוק את מה שנשמר על ידי רוב הציבור מטעמי נימוס או בגלל קרבה למסורת. אם מחר יחוקק חוק עמידת חובה בצפירה, גם חרדים שעד כה עמדו בצפירה יתחילו דווקא ללכת. אם יבוטל חוק החמץ, יאיר לפיד ייאלץ להפסיק לפרסם את טורו השנתי הקבוע איך הוא התחיל לאכול חמץ דווקא מאז שחוקק החוק. לא שווה?
אבל הסיפור הוא ממש לא חוק החמץ. ההחלטה המתחכמת של השופטת תמר בר-אשר צבן לאפשר מכירת חמץ בחנויות כי הן רק מקום "ציבורי" ולא מקום "פומבי", היא עניין למשפטנים ולדקדקני-לשון. ממילא החוק כמעט ולא נאכף, ממילא מי שרוצה למכור חמץ בפסח מוכר, וממילא אי אפשר להגזים בשימוש בחוק האזרחי לאכיפת חוקים דתיים.
הסיפור המעצבן הוא אחר ועיקרו הוא היכולת של החילונים הקיצונים להחזיק שתי מערכות שליטה במדינת ישראל. אם יש חוק שעובר בכנסת ולא נראה לחילונים, הם משתמשים בבית המשפט כעוד ערכאה שתבטל את החוק, תעקוף אותו או תפרשן אותו ברוח החילונית-ליברלית. אם חברי הכנסת הדתיים מצליחים, לעיתים מתוך רוח שטות וכוחנות גרידא, להשיג "הישג" דתי, לקיצוני החילונים תמיד שמורה ערכאה נוספת המורכבת מכבוד השופטים. מבג"ץ ועד בית המשפט לעניינים מקומיים. שם לא צריך קואליציות ומשא ומתן, שם יכולה לשבת שופטת טרייה בבית משפט לתביעות קטנטנות ולפרשן את החוק כך שגם מה שנותר ממנו לא יהיה שווה דבר. לא צריך פירוש רש"י כדי להבין שהשופטת עושה צחוק מהעבודה. לא החמץ מעצבן, אלא הדרך בה משמש בית המשפט ככנסת-על.
דברים שהוצאו מהכשרם
כשמדובר בהלכה ממש, אני לא מחפש איפה להקל והיכן לוותר. אבל גם שמרן חשוך שכמותי חטף קריזה השנה כשעל שקית כפיות פלסטיק במכולת, מצא כתוב: "כשר לפסח, כל תהליך הייצור והאריזה נעשה בהקפדה על ניקיון מיוחד לפסח, הושגח שהעובדים לא יאכלו בעת הייצור והאריזה". חותמת בד"ץ "העדה החרדית" מתנוססת בהדר על השקית כמו עוד חותמות על ניילון ועל אקונומיקה, שמפו ושאר מוצרים שעוד לא נולד הכלב שיאכל אותם, ואם נולד ודאי מת במקום.
כעת, כשהפסח או-טו-טו בחוץ, הבה נניח זאת על השולחן הערוך והכשר שלנו. יש ערימה אדירה, הולכת ומתגבהת של מוצרים שלא זקוקים לכשרות, גם לא בפסח. לעיתים קרובות מדי לא מדובר בהלכה אלא בשטויות. כפיות שהפועלים לא אכלו חמץ בזמן ייצורן? הבל הבלים, דברי שווא וכיפוף ההלכה, שטות ורעות רוח. וחילול השם.
יש בשוק המסחרי המון ניצול ורמאויות קטנות. מה אִכפת לי. אבל כשיהודי שומר הלכה רואה כיצד מנוצלת ההלכה בצורה שיטתית להחמרות-סרק, להקפדות-שווא ולהמצאות מגוחכות – הלב מתכווץ, שלא לומר בפסח: נחמץ. מאות אלפי אנשים חרדים ודתיים, הפסיקו לחשוב ונהיו עבדים של תרבות המותגים, מותגי הכשרות. הם רוצים בד"ץ או חתם-סופר על כל מוצר, בלי קשר כלל לכשרות. כשהמוני בית ישראבלוף "קונים רק בד"ץ", פורחים עסקי הכשרות שמוכרים את החותמת המיותרת שלהם למפעלים ולעסקים שאינם צריכים כלל כשרות. בשם הפחד והבורות ובאצטלה של קפדנות דתית, הצרכן קונה מוצר "כשר". היצרן מזמין השגחה והמשגיחים מעניקים חותמת. מנהג ישראל דיל הוא.
הכול בסדר, לא? לא, ממש לא. כולם מרוויחים בשרשרת הלא-מזון הזו, לא? לא. תורת ישראל מפסידה. כי ברגע שהתחילו לנפק מותגי כשרות למוצרים שאינם זקוקים להכשר, גורמים לזילות הכשרות האמיתית. כשהצרכן רואה שהכול מסחרה ומלאה הארץ בד"ץ, גם הוא מתחיל לחשוש שאולי השגחת כשרות היא לא עניין רציני כל כך.
שוביניזם במסווה דתי
למרבה הבושה, גברים דתיים רבים מתיישרים לפי הקו הרבני השליט בלי לחשוב בכלל. הם בעד כבוד הדיינים לפני שהם בעד זכויות האישה. הם חולקים כבוד לרב, כבוד רב, גם במקום שיש בו חילול השם. הטענות של ארגוני נשים ועצם היציאה עימן לתקשורת נתפסות תמיד כניסיון לערער את המסורת לטובת ליברליות שתהרוס את הבית הדתי. ההיענות למסורבות גט וכפיית גט נראות בעיניהם כחלק ממתקפה אנטי-דתית. "שלא לדבר על כך שזה עוד יביא להן כל מיני רעיונות לראש" – מהרהר הדתי השוביניסט-שמרן – "היום הן כבר לומדות תורה חופשי-חופשי, הן כבר טוענות רבניות וחברות במועצות הדתיות. לך תדע לאן זה עוד עלול להגיע".
כשארגון תורני הקים קו לייעוץ בענייני טהרת המשפחה שיאויש על ידי נשים, זה נעשה כמעט בהיחבא. לא לעורר את הדובים מרבצם. רבנים מוכנים פה ושם להעלים עין או לעודד בסתר שינויים לטובת הנשים, אבל אם הדברים ייעשו בגלוי הם כמובן ייאלמו דום... רבנים מ"צֹהר" המפגינים קו קשוב יותר לבעיות השעה והאישה, נתקלים ביותר ממבטים עוינים של החוגים השמרנים ונחשדים ב"רפורמיות". החשש משינויים חברתיים ופסיקתיים תמיד מתכסה באצטלה הלכתית ובהערות על סגנון המחאה, אבל בעצם מדובר בסתם קיבעון ופחד מאובדן שליטה.
יהודי או ישראלי? גם וגם
הנה כמה מילים שאנחנו לא מפסיקים לשמוע כשאנחנו מדברים על יהדות: חרם, עימות, מחאה, קיפוח, כפייה, איסורים, השתמטות, ממסד. הנה כמה מילים שלא ידענו או שכחנו על היהדות שלנו: רגש, חוויה, הזדהות, לימוד, צדק, ארץ, זיכרון, געגוע, המשכיות. אלו מילים מתאימות לכם יותר? איך אתה רוצה את היהדות שלך?
היהדות מעניינת מאוד את הישראלים, אבל לא נעים להם להראות את זה. כאילו שזה עניין פרטי השמור רק לבתי כנסת ולאזכרות ולא עניין ציבורי לענות בו. על-כן רבים מאיתנו מסתפקים בביטויי פולקלור אחדים או מנגד בשמירת מצוות אדוקה. שוכחים שלהקים מדינה יהודית ולהחזיק אותה ולהשתתף בעיצוב דמותה גם זה עניין יהודי ולא רק מעשה לאומי ישראלי.
"אז מה אתה יותר, יהודי או ישראלי?" – מציקים לנו מדי פעם בשיעורי חברה, כאילו חייבים לבחור. סליחה על הנימה האישית לסיום, אבל זה בערך כמו שישאלו אותי: "מה אתה יותר, ממושקף או משופם"?
התשובה פשוטה, תתפלאו: אם אסיר את המשקפיים לא אזהה אחרים, אם אוריד את השפם אולי לא יזהו אותי. הישראליות והיהדות שלנו הן הזהות שלנו. הדרך בה אנחנו מביטים על אחרים והאופן בו אחרים רואים אותנו. לא צריך להסתיר אותן.
