פרויקט הלביא
בשבוע שעבר הטמין ראש הממשלה פתק בין אבני הכותל שעליו כתב: "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" (במדבר כ"ג, כ"ד). כמה שעות אחר כך תקפה ישראל את איראן במבצע שזכה לשם "עם כלביא". זו לא הפעם הראשונה שפרויקט צבאי ישראלי זוכה לשם "לביא", אלא שבפעם הזו הוא נקשר ללביא ספציפי, הלביא שבלעם הביא לעולם בשעה שהוזמן לקלל את ישראל ונמצא מברך: "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה".
החלק השני של הפסוק לא נכנס לפתק של נתניהו ולשם המבצע. "דם חללים ישתה" – לא כך רוצה ישראל לספר לעצמה את סיפור מלחמותיה, ובמיוחד להציג את עצמה בעיני העולם.
משחק בפסוקים הוא משחק מסוכן. התנ"ך אינו טקסט עדין והתקינות הפוליטית ממנו והלאה. התנ"ך מציג את האמת במערומיה: עם שרוצה לתפקד בהיסטוריה כחיית טרף, ישתה דם חללים (של עצמו ושל אחרים).
יש לזכור ולהזכיר שדם החללים נוטף גם מחוץ לזירת הקרב. קבוצות אוכלוסייה מוחלשות מאבדות את פירורי ההגנה שזכו להן בימי השגרה ודמן ניגר. בשעה שמדינה ממקדת את כוחות הלביא שלה בזירת הקרב, המוגלה אוכלת בזירות החיים האחרות.
מעגל של קללות וברכות
בשירו "אסור להראות חולשה" תר יהודה עמיחי אחר אפשרויות לקיום רגשי בקהילה שחוק היסוד שלה הוא "אסור להראות חולשה וצריך להיות שזוף". במילים מדודות מתאר עמיחי את הלילות טרופי השינה: "וּבַלַּיְלָה אֲנִי עוֹבֵד בְּמִפְעֲלֵי בִּלְעָם, / לַהֲפֹךְ קְלָלָה לִבְרָכָה וּבְרָכָה לִקְלָלָה".
3 צפייה בגלריה
ראש הממשלה נתניהו מטמין פתק בכותל המערבי. משחק בפסוקים הוא משחק מסוכן
(צילום: זיו קורן)
"מפעלי בלעם" הם המפעלים היצרניים ביותר של העם היהודי, ומאז שבעה באוקטובר לכולנו יש בהם מניות. במאמץ להירדם אנחנו מנסות למנות את הברכות בחיינו, אבל המציאות מכלה את האופק ואנו נסחפות אל מערבולת החרדה והקללה. הלילות הופכים לבלתי אפשריים.
בלעם יכול להתהפך עלינו
הניסיון האנושי מלמד שברכות הופכות לקללות ולהפך. "Be careful what you wish for" מזהיר אותנו הפתגם, ובמיוחד יש להיזהר מברכות שכבר התבלבלו פעם, ברכות שיש להן גנטיקה של קללות.
אני לא רוצה להיות לביאה ואני מודאגת מעם שהפרויקטים הלאומיים שלו מכונים "לביא". המשימה הלאומית שכל עם צריך לקחת על עצמו היא להפסיק לשתות דם חללים. אני יודעת שזה אפשרי, אלא שזה דורש שינוי יסודי בתפיסת העולם שלנו וגם תכנון ארוך טווח. השלום הפוך לפנטזיית "הניצחון המוחלט". השלום אינו כלי חד-פעמי; שלום הוא אמונה, הוא תרבות, והשעה תמיד יפה ללימוד וליישום של עקרונות השלום.
קלישאות על אריות
בין אזעקה לאזעקה, הדמיון היהודי שלי מיין סיפורי אריות תלמודיים. התרבות של חכמי התלמוד היא תוצר של היכרות עם המחיר שגובה פנטזיות האריות. לאחר סדרת מלחמות יהודיות כושלות, העדיפו החכמים לדמות את העם היהודי לקנה סוף חלש אך גמיש, שלא נאבק ברוחות רעות, אלא מתכופף עד יעבור זעם. כשחז"ל משתמשים באריה כדימוי יש לצפות להפתעות.
לפנינו אגדה מפורסמת שבמרכזה אריות וקלישאות (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס עמוד ב עד סא עמוד א. מתורגם מארמית):
לעולם יהא אדם רגיל לומר: כל מה שעושה הרחמן, לטובה עושה. כמו המעשה ברבי עקיבא שהיה הולך בדרך. הגיע לעיר וביקש להתארח בה אך לא נתנו לו. אמר (רבי עקיבא): כל שעושה הרחמן לטובה. הלך ללון מחוץ לעיר והיו עימו תרנגול, חמור ונר. באה רוח וכיבתה את הנר. בא חתול ואכל את התרנגול. בא אריה ואכל את החמור. אמר (רבי עקיבא): כל שעושה הרחמן לטובה. באותו הלילה באו גייסות ושבו את העיר. אמר להם (רבי עקיבא לאנשי העיר): לא אמרתי לכם, כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא הכול לטובה?!
לקביעה הקלישאתית "הכול לטובה" יש מקום של כבוד במצעד הקלישאות המטופשות שבאמצעותן אנחנו מרגיעות את עצמנו ובעיקר את הזולת, כשאין לנו מה להציע. קרובה אליה הקלישאה "כל עכבה לטובה" (אל תנסו לומר זאת למי שהתעכבו בבריחתם מגרמניה הנאצית), וכמובן המשפט מכתבי רבי נחמן מברסלב: "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן" (אל תנסו לומר זאת למי שאיבדה את היקר לה מכול).
תיעוד מתקיפות חיל האוויר באיראן
(צילום: דובר צה"ל)
לכאורה, האגדה מאששת את הקביעה ש"הכול לטובה" ובמיוחד כשה"רחמן" נכנס לאירוע. אלא שהסיפור כה מופרך, שאני מהמרת שהדרשן מבקש לחתור תחתיה וללעוג לה.
נחבר ואז נפרק
לפני שנפנה לפירוש החתרני אפרש את תוכן האגדה: רבי עקיבא מגיע לסדום כזו או אחרת, וכצפוי הוא לא זוכה להכנסת אורחים. בעודו מכיר פרשות כמו המלאכים בסדום או פילגש בגבעה, הוא מבין שהסכנה האורבת לו בלינה מחוץ ליישוב קטנה מזו האורבת לו בבתי העיר.
לפנינו פרק ב"הישרדות", ולרבי עקיבא יש בדיוק את מה שנחוץ לו, ורק את זה. יש לו חמור לרכוב עליו, נר שיאיר לו את הדרך ותרנגול שאני מקווה שהוא ישתמש בו כשעון מעורר ולא כארוחת ערב. אלא שההפקה (במקרה שלנו אלוהים) הכינה לרבי עקיבא הפתעות, וביטחונותיו נעלמים בזה אחר זה.
בדיוק כשרבי עקיבא רוצה לזעוק לאלוהים "כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ", הוא מגלה שנעשה לו נס ואסונותיו הפכו לפתח תקווה. האובדן של האור, של התרנגול המקרקר ושל החמור הנוער הציל את חייו, שכן האויבים לא ידעו על קיומו. בסוף הסיפור נופלת העיר בשבי, ורבי עקיבא לא מתאפק ואומר: "אמרתי לכם".
טבע מול תרבות
השאלה המרכזית של האגדה היא מה מסוכן יותר לאנושות, הטבע הפראי או התרבות האנושית. יש לנו נטייה להעריך את התרבות שיצרנו ולהעדיפה על הטבע הגולמי. התנהגות ראויה זוכה מאיתנו לאישור כהתנהגות "תרבותית" או "אנושית" ואילו התנהגות פסולה מכונה בפינו "חייתית". חז"ל הם יצרני תרבות, ולכאורה היו אמורים לשבח את התרבות ולהראות כיצד היא משכללת ומשביחה את הטבע. אלא שהם מספרים סיפור הפוך. את התרבות מייצגות באגדה שתי קהילות, שני ייצוגים קטלניים של האנושות: קהילת סדום וחבורה צבאית. מול שני הייצוגים של התרבות ניצבות ארבע החיות; שתי חיות צמחוניות – חמור ותרנגולת, ושתי חיות טורפות – חתול ואריה.
3 צפייה בגלריה
תמונות חטופים לצד תמונות נופלים בזירת פגיעת הטיל בבית החולים סורוקה בבאר שבע
(צילום: אלכס קולומויסקי)
ההבדל בין הטבע לתרבות הוא שבטבע אין רוע. חיות טורפות חיות אחרות כדי לחיות, ואילו בני אדם טורפים בני אדם כדי לייצר "תרבות". מתוך סיוטי הלילה לומד רבי עקיבא שהחיים בטבע בטוחים יותר מהחיים בחברה האנושית.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןהצד האופטימי הוא שזה בידיים שלנו ובכוחנו לשנות זאת. סדום אינה גזרת גורל וכך גם מלחמות. ואם עדיין נחשוק בדימויי אריות, ראשת ממשלת השלום תוכל לכתוב בפתק שהיא תטמין בכותל: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם" (ישעיהו י"א, ו').
וחשוב מכול, יש חטופים ברצועת עזה והם צריכים להיות בבית. גם זה בידיים שלנו.
שבת שלום!
