גילוי נאות
אני כמעט לא שותה אלכוהול. היו שנים שבהן נהניתי מאפשרויות הבריחה וערפול התודעה שהוא מציע, ואני שמחה שכיום אין לי צורך בכך.
בערבי שבתות אני מקדשת על גביע של מיץ רימונים ותפוזים בסחיטה ביתית (שהיא חוויה משמחת כשלעצמה). אם אין בנמצא רימונים ותפוזים, אני מקדשת על מים, שהרי עלינו להודות על הזכות לשתות מים נקיים ולאכול לחם טרי.
פורים פצוע
בעוד שבוע נציין את חג הפורים. זה יהיה, שוב, חג שבור וכואב, ונדאג שככזה הוא ייכנס לדברי הימים שלנו "וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם". התרבות היהודית לא נוהגת לבטל חגים בגלל עצב, אלא מנציחה את העצב בתוך החג.
שכרות כסמל
כאמור, אני לא ממליצה על שכרות, והיום אני מבקשת להתבונן עליה כסמל לאופני התנהגות וקבלת החלטות. ועכשיו הדקו את חגורות הבטיחות לקראת הקביעה התלמודית הבאה (מסכת עירובין, דף סה עמוד א): "כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו, שנאמר: וירח ה' את ריח הניחוח וגו'".
במילים ספורות וברורות קובעים החכמים: קוננו, כלומר אלוהינו, מתפתה – וההתפתות שלו נובעת מסוג של שכרות. המסקנה המתבקשת: "כל המתפתה ביינו, יש בו מדעת קונו" (וזה גם חרוז נחמד. נסו לחזור על משפט זה פעמים רבות ובמהירות בסעודת פורים).
אלוהים בפשיטת רגל
ביאליק מוכר לרובנו כמשורר שנרתם לעגלת המשא של שימור וחידוש התרבות היהודית. פחות מקובל לעסוק בביאליק כמי שבחר להיות חלק מבית המדרש התלמודי (ולא רק לשמר ולהתאים אותו). ביאליק היה דרשן יצירתי ונועז, ומחכמי התלמוד הוא למד שמי שמאמין לא מפחד לחתור תחת כיסא הכבוד.
בשנת 1903, לאחר פרעות קישינב, כתב ביאליק את הפואמה המטלטלת "בְּעִיר הַהֲרֵגָה". כחבר בבית המדרש התלמודי, ביאליק תבע מעצמו להתריס כנגד האלוהים ששוב בגד:
סִלְחוּ לִי, עֲלוּבֵי עוֹלָם, אֱלֹהֵיכֶם עָנִי כְמוֹתְכֶם,
עָנִי הוּא בְחַיֵּיכֶם וְקַל וָחֹמֶר בְּמוֹתְכֶם,
כִּי תָבֹאוּ מָחָר עַל-שְׂכַרְכֶם וּדְפַקְתֶּם עַל-דְּלָתָי –
אֶפְתְּחָה לָכֶם, בֹּאוּ וּרְאוּ: יָרַדְתִּי מִנְּכָסָי!
וְצַר לִי עֲלֵיכֶם, בָּנַי, וְלִבִּי לִבִּי עֲלֵיכֶם:
חַלְלֵיכֶם – חַלְלֵי חִנָּם, וְגַם-אֲנִי וְגַם-אַתֶּם
לֹא-יָדַעְנוּ לָמָּה מַתֶּם וְעַל-מִי וְעַל-מָה מַתֶּם,
וְאֵין טַעַם לְמוֹתְכֶם כְּמוֹ אֵין טַעַם לְחַיֵּיכֶם.
בפרעות קישינב נרצחו 49 יהודים ועוד מאות נפצעו. הפרעות לא אפשרו להתכחש לסכנה האורבת ליהודים תחת שלטון עוין, והן המריצו את הפעילות הציונית. 120 שנים יעברו ובמדינת ישראל הציונית, יתרחש פוגרום שתוצאותיו כבדות יותר מפי 20 (!) מפרעות קישינב. הפעם אין באפשרותנו להלין על אלוהים, שכן יכולנו למנוע את האסון. אנחנו ירדנו מנכסינו.
נחזור לשכרות של אלוהים
בעולם שאין בו ריבונות יהודית, צה"ל או ממשלה עברית, הציפייה להצלה מופנית ישירות לאלוהים. החכמים מתריסים בצדק כלפי אל שהוא "קונם" אך לא "שומרם". הם שולחים אותנו אל הפעם הראשונה שבה "קוננו" הפך ל"קנאנו". אל הסיפור על האל שיצר את העולם והחליט להשמידו, ואז שוב התחרט והחליט לא להשמידו: "וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי" (בראשית ח', כ"א).
בסיום המבול, נֹח, משפחתו והחיות יוצאים מהתיבה. בימי התיבה הארוכים למד נֹח דבר או שניים על התכונות האלוהיות, והוא לא התכוון להסתבך איתו. הפעולה הראשונה שהוא עושה בצאתו מהתיבה היא: "ויקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ" (הצמחונית שבי תוהה: לאחר כל המאמץ להציל את החיות, אתם מקריבים אותן?!). אלוהים נהנה מריח הבשר והדם שמגיע עד למקום מושבו בשמיים.
חז"ל, שהיו חכמים ואמיצים עד אימה, מבהירים שההחלטה האלוהית לשמור על העולם אינה תוצר של חשיבה מושכלת, אלא של התפתות לריח הבשר. המסקנה מתבקשת: אם הקדוש ברוך הוא מתפתה ממאכל ומשקה, אף עלינו להתפתות ממאכל ומשקה. ומכאן הקביעה שהיא חומר נפץ רוחני: "כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו".
"פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר"
זוכרות את שיר המשחק המעליב (והמכוער, יש להודות): "פתי מאמין לכל דבר, לחתול ולעכבר", שהיינו שרות בלעג למי שהצלחנו "לעבוד עליה"? תמיד מרגש לגלות ששיר ילדותי הוא למעשה פסוק מהתנ"ך (משלי י"ד, ט"ו): "פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר, וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ". התואר "פתי", שממנו נולד גם האל המתפתה, לא מחמיא ובוודאי שאינו המלצה להתנהלות בעולם, שכן לפתי אין שיקול דעת והוא יאמין לכל דבר. ובכל זאת, אלוהינו היה "פתי" כשהחליט לשמור על היקום, אז אולי ההתפתות מועילה להישרדות?
יום האישה
השבת, 8 במרץ, נציין את יום האישה הבינלאומי. מאבקים רבים ניהלנו בתבונה ובהצלחה, ורבים עדיין לפנינו. הדרך לחיות בהווה, עם מקורות עתיקים שמתבוססים בשנאת נשים, היא לעשות בהם כמעשה חז"ל וביאליק: להבליט את האבסורד, לחתור תחת הרוע ולהתריס. אם הופתענו לגלות שחז"ל מייחסים את ההתפתות לאלוהים, הדובדבן שבקצפת הדרשנית הוא שהחכמים מייחסים את ההתפתות לנשים בלבד (מכילתא דרשב"י כב, טו): "האישה מתפתה ואין האיש מתפתה".
על הקביעה המתנשאת והשקרית הזו יש לומר בפשטות: הם מנסים לשחק לנו במוח. או בלשונו של פייר בורדייה – זהירות, אלימות סימבולית לפניך. אלימות שנעשית לא באופן פיזי אלא ביצירת מצג של עליונות תרבותית/שכלית/רוחנית.
האישה מתפתה והאיש לא מתפתה? אתם אמיתיים?! הלא חוה פיתתה את אדם, עשיו התפתה לנזיד העדשים של יעקב, רבקה ויעקב פיתו את יצחק ודלילה פיתתה את זכר האלפא, שמשון. אני לא טוענת שנשים מתפתות פחות מגברים (הרי הנחש פיתה את חוה), אלא שחשיבה לא רציונלית משותפת לכולנו, ויש אפשרות שהיא מנהלת את רוב ההחלטות שלנו.
הנשי שבאלוהות
פירקתי – ועכשיו אחבר: 1. אלוהים יכול להתפתות, 2. כשהוא מתפתה זה לטובה, 3. פיתוי נחשב לתכונה נשית; מכאן נלמד שיש באלוהות צד נשי, והוא הצד הטוב שלו.
גברים (וגם אלוהים) נתבעים על ידי הקהילה להעמיד פנים רציונליות, ולכן זקוקים ליין (או לריח בניחוח בשרי) כדי להגיע למקום שאליו הנשים רשאיות להגיע באופן טבעי, בחשיבה אינטואיטיבית. כך הופכת הנמכת הנשים להגבהתן.
כן, אני עושה "ריקליימינג" למושג פיתוי, מחבקת אותו בשתי ידיי, ממליצה להקשיב לרגשות ולתת את מרכז הבמה לאהבה ולחמלה, ולא לשיקולים שמתחפשים לרציונליים.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןהבו להם יין
והנה התמונה שאני רוצה לראות השנה בחג הפורים: כל השרים והשרות של ממשלת ישראל יוזמנו לאולם משתאות גדול ומפואר (כפי שהם אוהבים) ואנחנו נשקה אותם באלכוהול מכל סוג (גם שמפניה ורודה תתאים לאירוע). נשקה אותם לשוכרה ונקשיב לסודות שיֵצאו כשהיין ייכנס. אולי בשכרותם הם יבטאו אשמה וכאב שהם לא מצליחים לבטא בעודם מפוכחים ורועדים מפחד אובדן השלטון. ואולי בשכרותם הם יקבלו את ההחלטה הנכונה: כולם. הביתה. היום.
שבת שלום!
