למה לנו תלמוד עכשיו?
הסוגיה התלמודית שנעיין בה מייצגת חלקים לא מבוטלים מהתלמוד, והבנאליות שלה היא יתרונה. הטקסט שננסה לפצח מנוסח כרצף חידות לא מאוד מעניינות, אלא שבאפשרותו לסייע לנו להבין את סוד היצירה שממגנטת אליה את העם היהודי ב-1,700 השנים האחרונות.
קחו נייר ועיפרון
החידות מתייחסות לבית שנוקה לפסח ולאחר הניקיון נכנסו אליו ילד, עכבר או חולדה עם פיסת לחם. האם הפירורים שנמצאו בבית לאחר האירוע מקורם בלחם שהוכנס הביתה, ועל כן נוכל להסתפק בניקויים, או שהם הגיעו ממקור אחר ומכאן שיש חמץ במקומות נוספים בבית ועלינו לנקותו? תחזיקו ראש, יצאנו לדרך (תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף י עמוד ב; מתורגם מארמית):
אמר רבא: עכבר נכנס (לבית) וכיכר (לחם) בפיו, ונכנס (בעל הבית) אחריו ומצא פירורים, (הבית) צריך בדיקה, מפני שאין דרכו של עכבר לפרר (כלומר, הפירורים לא הגיעו מהעכבר אלא ממקור אחר).
ואמר רבא: תינוק (ילד) נכנס וכיכר בידו, ונכנס אחריו ומצא פירורים, אין צריך בדיקה, מפני שדרכו של תינוק לפרר (ויש להניח שהפירורים הם מפיסת הלחם שהילד הכניס).
מקשה רבא: עכבר נכנס וכיכר בפיו, ועכבר יוצא וככר בפיו, מהו? האם אנחנו אומרים: העכבר והלחם שנכנסו הם שיצאו, או שמא מדובר בעכבר ולחם אחרים?
...(מה תאמר במקרה ש)עכבר לבן נכנס וכיכר בפיו, ועכבר שחור יוצא וכיכר בפיו?
...עכבר נכנס וכיכר בפיו, וחולדה יוצאה וכיכר בפיה, מהו? החולדה בוודאי לקחה את הלחם מהעכבר, או שמא לחם אחר הוא?
...תיקו (הגמרא משאירה את השאלות ללא פתרון).
לא על הסקאלה של חוכמה או טיפשות
הנטייה שלנו להתחלק לשני מחנות תנחה את תומכי הגמרא לטעון שלפנינו דוגמה לחריפות שכלם של החכמים. המחנה השני שיטען שה"חכמים" מכלים את זמנם בשטויות.
אבל השאלות שראינו לא מעידות על חוכמה וגם לא על טיפשות. גם במקרה זה לא ניוושע באפולוגטיקה ישראלית משומשת. כדאי לנסות להבין מה הם אמרו לעצמם כשהם יצרו, ואחר כך גם הקפידו להעביר בעל-פה, את המסורת הזו, ומה אנו לומדות מהמסורת הזו על יחסם לשאלות הגדולות של החיים, שאלות משמעות החיים.
לא הכשרות הטרידה אותם
רבא, החכם הבבלי החשוב בן המאות השלישית-רביעית לספירה, לא הוטרד מהסוגיה המעשית של פירורי החמץ בבית. אם הוא היה מוטרד מילד, עכבר או חולדה שנכנסו לבית עם לחם, הוא לא היה משאיר שאלות אלה ב"תיקו". יתר על כן, התשובה לשאלה המעשית פשוטה, אם גילינו שהבית לא נקי מפירורים, נעביר מטאטא. לא על זה מבזבז רבא את זמנו, לא על זה מבזבזים עורכי התלמוד מקום יקר ולא על זה בזבזו פרשני הדורות את מרצם.
אם להיות הגונה, מתישהו התחילו פרשנים להתייחס לטקסט הזה ברצינות מעשית מביכה. משלב זה, הטקסט התלמודי הפך להיות פלפלני ומכווץ. אבל אני רוצה לעקוף את התקופה המצערת שבה התייחסו לשאלות כגון אלה ברמה מעשית, לחזור אל המקור ולשאול: מדוע הם הביאו לעולם את השאלות המוזרות האלה, ומדוע אני נמשכת אליהן כבמטה קסם?
קפה עם מורי ורבי, פרופ' אביגדור שנאן
יום רביעי בבוקר ואני זוכה בשתי מצוות: אני מצטרפת להפגנה ברחוב עזה מול ביתו של ביבי (מה עוד יקרה ויתגלה עד שהוא יפנה את כיסאו?) ואחר כך נפגשת עם פרופ' אביגדור שנאן בבית הקפה שבכיכר פריז, לקפה ומאפים שאין מילים לתאר את עדינות טעמיהם. אני שואלת לדעתו של אביגדור על צרור החידות, שכאמור אינו ייחודי לסוגיה זו. "זה נראה לי כמו טום וג'רי של בבל התלמודית", אני אומרת, "אתה חושב שזה הומור או אולי חידה בנוסח 'מה נשתנה' שחיברו החכמים לילדים לכבוד ליל הסדר?"
אביגדור לא מקבל את האפשרות שזו חידת ליל סדר, שהרי גם בסוגיות אחרות, שאינן קשורות לפסח, נמצאות חידות מוזרות בסגנון זה. לגבי ההומור קל לנו להסכים, זה גם הומור. ומה עוד? "תראי, הם בודקים גבולות, הם אוהבים שאלות הלכתיות שכל תכליתן לבדוק גבולות וגם לתרגל חשיבה מחוץ לקופסה. הם אפילו מצליחים לעצבן אחד את השני עם בדיקת הגבולות שלהם", הוא אומר ומזכיר את "קושיות רבי ירמיה".
כשרבי ירמיה עייף את החכמים
במשנה (בבא בתרא ב, ו) נקבע שאם גוזל נמצא במרחק של עד חמישים אמה (כ-25 מטר) מהשובך הוא שייך לבעל השובך, ואם המרחק גדול יותר, הגוזל שייך למוצאו (ולא, אני לא רוצה להתאפק מכתיבת התגובה הצמחונית למשנה: הגוזל שייך לאימו ולאביו).
בשלב הזה, האמורא, רבי ירמיה, שואל את השאלה שהעיפה אותו מבית המדרש: "ומה אם רגלו האחת של הגוזל בתוך חמישים אמה ורגלו השנייה מחוץ לחמישים אמה?" החכמים התעצבנו וגירשו אותו מאולם הדיונים.
פרופ' שנאן חוזר אל שאלות העכברים והחולדות שלנו וקובע שהן מאותה משפחה: משחק עם גבולות. ואם כן, מדוע זרקו את רבי ירמיה מבית המדרש ואילו שאלותיו של רבא מקבלות מקום של כבוד? את זה נסכם ב"תיקו".
חידות היגיון
פרופ' שנאן חושב שייתכן גם שמדובר בתרגילים לחידוד המוח. "אבל זה לא משכנע", אני קובלת, "זה לא באמת דורש חריפות שכלית, זה לא מחדד את המוח, זה כמו תשבצי היגיון". "אני אוהב תשבצי היגיון", אומר אביגדור, "והם כן מחדדים את המוח". גם זה יישאר בתיקו.
מחשבות קיומיות
השמש האביבית, החברותא, והמציאות הכואבת שזועקת מתמונות החטופים במאהל שמולנו, מנתבות את השיחה שלנו גם לעניינים קיומיים, לחידה שאין לה פותר: הגיל, הקִרבה אל המוות, האתגרים והמחלות שנערמים עם השנים. אני מעלה את האפשרות שהסוגיות הרבות האלה, שנראות מוזרות וקטנוניות, הן דרכם של החכמים לאתגר את השאלה "מה באמת חשוב בחיים".
נזק מתקיפה ברצועת עזה. אולי באמת אין דרך שלישית
בזמנם של רבי ירמיה ושל רבא, העם היהודי חי בקהילות בפזורות שונות בעולם. היינו עם גולה וחלש. במושגים המקובלים של התקופה היינו עם מובס ומנוצח, עם "נשי". לא הייתה לנו אפשרות לעסוק בשאלות "הגדולות" של החיים: אלו מדינות לכבוש, איך לפתח נשק ואיך לחלק את השלל.
את הלימון היהודי הפכו החכמים למרקחת טום וג'רי. הם חרצו לשון מול הערכים המקובלים, התחברו אל העולם דרך מושגים הלכתיים ולמעשה התריסו נגד המחשבה שעיסוק בתנועת לגיונות צבאיים חשוב יותר מתנועה של ילד קטן, עכבר או חולדה.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןכשאני עוברת ברחוב עזה וחושבת על הציניות של הדייר המפורסם ביותר ברחוב, זה שלמענו הקימו עמדות שמירה והציבו גדרות וניידות משטרה, אני שואלת את עצמי: האם אני מעדיפה מנהיג שעסוק בשליחת חיילים למלחמה שמסכנת את חייהם, את חיי החטופים שעדיין חיים ואת חייהם של חפים מפשע ברצועת עזה, או מנהיג שחד חידות על עכברים וחולדות שנושאים בפיהם כיכר לחם ומותירים פירורים? בימים אלה אני לא יכולה להימנע מהמחשבה שאין דרך שלישית, והתלמוד צודק בהתרסתו.
שבת שלום.
