ההחמצה של אתרי ההיכרויות
קל להתאהב ברבי יהושע בן חנניה שחי בארץ ישראל במאה הראשונה לספירה. הוא ראה את חורבן בית המקדש השני והיה שחקן מרכזי, עצמאי ומעורר השראה בפרויקט השיקום שלאחר החורבן. אבל אם האיש המרשים הזה היה מעמיד את עצמו לבחינה באתרי ההיכרויות של ימינו, הוא היה נרמס בתחתית סולם הפופולריות, שכן בפרופיל שלו היה כתוב: מכוער. עני. מרבה להתעמת.
כישלונו המובטח של רבי יהושע באתרי ההיכרויות מעיד לא רק על שטחיות הפלטפורמה (שמשקפת את הדרך השטחית שבה אנו מחפשות קשר עמוק). כישלונו הוא תעודת הכניסה לקהילת חכמי יבנה. החבורה הזו, שלקחה על עצמה את משימת השיקום של התרבות היהודית, מיצבה עצמה הכי רחוק שאפשר מחבורת הכוהנים ובעלי ההון שסימלו את החורבן (ובוודאי היו זוכים לפופולריות באותם אתרי היכרות).
עוני וכיעור כפרזנטורים
כהונה עוברת בירושה מאב לבן ומוענקת רק ל"שלמים" בגופם. נוסף על הדרישות הפורמליות, נבנה קשר הדוק והרסני בין כהונה גדולה, מנהיגות פוליטית וכסף. חכמי יבנה רצו להוכיח שהם הפוכים מהמנהיגות המושחתת שהביאה את הקץ – לכן הם התגאו בחכמים שמוצאם המשפחתי מפוקפק, והפרזנטורים שלהם היו עניים ומכוערים. היו גם חכמים מיוחסים ועשירים (בוודאי משפחת הנשיא), אבל לא זה היה האידיאל.
2 צפייה בגלריה
"זו ספרטה". מחאה מול בית רה"מ בירושלים בקריאה לסיום המלחמה ושחרור החטופים בעסקה
(צילום: גיל יוחנן)
אנחנו דור החורבן
במובנים רבים, החורבן השלישי כבר התרחש; טבח שבעה באוקטובר, מלחמה מסועפת ובלתי נגמרת, מאות אלפי ישראלים שנעקרו מבתיהם, עסקים ומשפחות שהתמוטטו מהטבח ומהמלחמה, כתישה של היחסים הבינלאומיים, שיסוע ופילוג קהילתי, ומנהיגות מושחתת שמפקירה את העם ומפעילה משטר אלים כלפי פנים וכלפי חוץ.
החורבן כבר כאן, ויש בזה צד מדאיג וצד מנחם. הצד המדאיג מובן, והצד המנחם הוא שאין צורך להמתין לאסון שיבוא, וצריך להתחיל בתהליך השיקום.
אנחנו השיקום
נקודת הכוח שלנו הוא החברה האזרחית בישראל. תסתכלו על הפעילות האזרחית האדירה לאחר שבעה באוקטובר, על ההפגנות שאינן פוסקות, על התמיכה ההדדית, על החזרה לחיים בעוטף, על חבריי וחברותיי המבוגרות שעושות "שנת שירות" ביישובי הצפון, ועל העמותות הרבות והמוצלחות שלנו. אנחנו השיקום ולכן אני אופטימית.
צורכי השיקום ברורים: השבת 48 החטופים והחטופה, החלפת השלטון המושחת של מדינת ישראל, סיום המלחמה, שיקום האזורים שנפגעו, פיצוי לכל הנפגעות והנפגעים, מציאת פתרון ראוי לעזה והתפייסות עם העולם בכלל והעולם הערבי בפרט. פיוס בין כל הקבוצות המרכיבות את החברה הישראלית ובניית סדר יום חברתי-מוסרי חדש.
אזהרת טריגר לחברותיי בשמאל – מחמאות לבנט
ביום ראשון (21.9) פרסם נפתלי בנט טקסט שדיבר בשפה משקמת; הוא הכיל הבטחה פשוטה: "בקרוב המדינה תחזור למסלול בריא של ניהול מקצועי, התחדשות וצמיחה", והתחייבות להחליף את השלטון. במקום להתעמת עם השוטרים הכפופים לבן גביר ושאר עובדי המדינה, הוא היה אמפתי, אך לא ויתר וסימן אופק מוסרי ומשפטי שישפיע על שיקול דעתם: "המשיכו לשמור על החוק ועל המדינה. אני מודע למערכת הלחצים... אל תסכימו לעבור על החוק... לא תסלחו לעצמכם על סטייה מהחוק; אתם נושאים באחריות למעשיכם. יש מחר".
חברות יקרות, הסירו חשש; אני זוכרת לבנט את "בושם בניחוח פשיזם" ואת החבירה לסמוטריץ', אבל אני זוכרת גם רגעים אחרים – את ההתעקשות על הטיפול במנהרות בעזה ואת שיתוף הפעולה עם מנסור עבאס. בעוד מנהיגי האופוזיציה שוקעים במריבות עם שוטרים ובתביעות דיבה (צודקות כשלעצמן), מישהו לקח את הבוץ ושרטט איתו אופק. "רק לא ביבי" זה לא מספיק, ואני התרגשתי לקרוא מילים של מנהיג.
בחזרה לאיש הכי לא פופולרי באתרי ההיכרויות
בזמן שהקהילה הלומת אימה וכאב, רבי יהושע התעקש למקם את האבל בתוך החיים ולייצר תקווה (תוספתא, מסכת סוטה, פרק טו):
משחרב הבית האחרון רבו פרושים בישראל שלא היו אוכלים בשר ולא שותים יין. נטפל להם רבי יהושע. אמר להם: "בניי, מפני מה אין אתם אוכלים בשר?" אמרו לו: "נאכל בשר, שבכל יום היה (קורבן) תמיד קרב לגבי מזבח ועכשיו בטל?!" אמר להם: "לא נאכל. ומפני מה אין אתם שותים יין?" אמרו לו: "יין נשתה, שבכל יום היה מתנסך (היין) על גבי המזבח ועכשיו בטל?!" אמר להם: "לא נשתה. אם כן, לחם לא נאכל, שממנו היו מביאים שתי הלחם ולחם הפנים; מים לא נשתה, שמהם היו מנסכים מים בחג; תאנים וענבים לא נאכל, שמהן היו מביאים בכורים בעצרת". שתקו. אמר להם: "בניי, להתאבל יותר מדי אי אפשר, ושלא להתאבל אי אפשר, אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר דבר מועט זכר לירושלים, עושה אדם צורכי סעודה ומשייר דבר מועט זכר לירושלים, עושה אישה תכשיטים ומשיירת דבר מועט זכר לירושלים..."
הם לא היו צמחונים
אכילת בשר ושתיית יין מסמלת שפע ושמחה, ולכן גם "הסעודה האלוהית", הקורבנות, הכילה בעיקר בשר ויין. הלומים מאסון החורבן, קיבלו על עצמם רבות ורבים להימנע מביטויי שמחה שמזכירים את בית המקדש.
אנחנו מכירות חברות שנוהגות מנהגי אבל בעקבות החורבן שאנו בעיצומו. יש מי שמסרבות לקיים שמחה משפחתית, לצאת לחופשה או לשמור על מנהגים רגילים של טיפוח הגוף. אנחנו בלב חורבן, ובהחלטות אלה יש אלמנטים של סולידריות וגם תזכורת משולשת: להחזיר חטופים וחטופה, לסיים מלחמה, להחליף שלטון. קרוב היום שבו נבצע את המשימות הללו, ואז נצטרך לחזור לחיים.
חזרה לחיים כצורך
כבר שנתיים (בעצם שלוש) שהחברה הישראלית חיה במצב חומרי, נפשי ורוחני של מלחמה, והנשמה שלנו פועלת במצב הישרדותי ולעומתי. כיוון שאנחנו רוצות ומאמינות שיהיה לאסון סוף, עלינו לחשוב על היום שאחרי המלחמה, היום שבו נעבור מהישרדות לחיים. במעבר משביל המאבק וההישרדות לשביל החיים נמצא אי-תנועה ששמו אבל. עליו נשב, נמנה את הפצעים ונבקש מרפא. זה אי תנועה חשוב אך מסוכן.
רבי יהושע מבקר באי התנועה של חורבן בית שני ומשוחח עם יהודים שהחליטו לעבור לגור בו, בכך שבחרו להימנע מבשר ומיין. אני כמובן תומכת בשתי הבחירות, אבל סיבת ההתנגדות של רבי יהושע נכונה. רבי יהושע מבין את הסגפנים ואף מצדיק אותם, אבל מראה להם כמה מסוכן להיאחז באבל. הסיבה להימנעות מיין ומבשר מחייבת גם הימנעות מלחם, מפירות ואף ממים, שכן לכל אלה היה תפקיד במקדש שחרב. יש סיבות לבחור במוות, אומר רבי יהושע, אבל אנחנו נבחר בחיים.
רבי יהושע משלב את האבל בתוך החיים: להשאיר בבית מחודש פינה ללא סיד, ולהכניס שינוי במנהגי הסעודה והטיפוח.
לא פחות ממדהים
ההצעה של רבי יהושע מדהימה, שכן סימני האבל משולבים בתנופת חיים: חידוש הבית, סעודה ותכשיטים הם ביטויים לשמחה ולהמשכיות. רבי יהושע לא מציע בניית אנדרטאות לאימה, אלא שילוב זכרה בחגיגת החיים. לאירועים טראומטיים יש נטייה לכבוש שטחים בתוך הנשמה כדי להרחיב את אי התנועה ולנתק אותנו מהחיים. רבי יהושע מציע מענה לסכנה הזו.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןונתניהו?
ראש הממשלה יודע שהשיקום יתחיל בהשתחררות שלנו ממנו ומשתמש במלחמה, בחטופים ובחטופה כחומת מגן אישית. לא נפסיק לדרוש – את כולם. היום.
קרוב היום שהם יבואו, המלחמה תסתיים והשיקום שלנו ושל עזה יתחיל.
שבת שלום.
