אחרי שנים שבהן כתב גם פרוזה וגם על יהדות, מזוויות שונות, קיבל הסופר יהודה גזבר-פניגשטיין הזדמנות יוצאת דופן לכתוב מחזה לתיאטרון. התוצאה היא הצגה חדשה בשם "דיברת אֵלַי?" ובה שומעת ריקה, הגיבורה הראשית, קול שקורא לה לצאת אל שליחות גורלית. בתחילה היא נוטה לסרב, אחר כך היא עושה דיל עם הקול ויוצאת למסע מלא תהפוכות, ואם זה מזכיר לכם במקצת את אברהם אבינו, או את הנביא יונה שנשלח להציל את נינווה, אתם לא טועים.
"סיפור השליחות מעסיק אותי הרבה זמן", אומר גזבר-פניגשטיין. "גם באופן כללי וגם ספציפית אצל יונה. הוא מתנגד, הוא בורח, הוא חוזר, והוא עוסק בשליחות יותר משהוא עוסק בנינווה עצמה. המפגש שלו עם אנשי נינווה מקבל מעט מאוד פוקוס. רוב התיאור בספר יונה עוסק בשליחות, בנבואה ובנביאים, ולכן כשהתחלתי לחפש השראה למחזה שיעסוק בשליחות, במחירים שלה ובתוצאות שלה, מיד שלחתי יד לספר יונה".
גזבר-פניגשטיין (36) נולד בירושלים למשפחה חרד"לית (חרדית-לאומית) ולמד ב"ישיבת ירושלים לצעירים", שבראשה אגב עומד אביו, הרב יאיר גזבר. אחרי לימודים בישיבת הסדר ושירות צבאי בשריון הוא השלים תואר ראשון בחינוך וגם לימודי תסריטאות ב"מעלה", בית הספר הדתי לקולנוע ולטלוויזיה. "נמשכתי הרבה יותר אל הסיפורים", הוא מספר.
לאחר שנים שבהן פרסם סיפורים קצרים בפייסבוק ובכתבי עת שונים, הוא פרסם ב-2020 ספר ראשון – "ופלים לימון" שמו, שיצא בהוצאת ידיעות ספרים וזכה לשבחים. שנתיים לאחר מכן, באותה הוצאה, הוא פרסם את "סיפור; הגדה". לפני קצת יותר משנה הוא קיבל הצעה חריגה עבורו – לכתוב מחזה ל"תיאו-טרון", תיאטרון ירושלמי חדשני השואב השראה מהחיבור בין עולם הרוח היהודי למדיום התיאטרוני. הקבוצה מנוהלת אמנותית בידי נתנאלה תירוש, בוגרת הסטודיו של ניסן נתיב בירושלים, ומלווה בידי הרב יוסי פרומן, מנחה מפגשי לימוד וחבורות תפילה.
"תירוש, שהיא גם השחקנית הראשית בהצגה, חיפשה מחזה מקורי", מספר גזבר-פניגשטיין, "ואהרן פוירשטיין, מנהל 'ניסן נתיב' ירושלים, המליץ עליי. התרגשתי מאוד וקפצתי על ההזדמנות הזו. היה לי ניסיון מועט בכתיבה לבמה, ונעזרתי מאוד בדרמטורגית של התיאו-טרון, שלומית כהן סקלי, שסייעה בעיבוד הסיפור שלי להצגה. במקביל לכתיבת המחזה, היה גם תהליך מחקר תמטי משמעותי עם הרב יוסי פרומן, חבר האנסמבל".
מה לרב בבית התיאטרון?
"כשחוקרים ולומדים יחד השראות, מבינים טוב יותר את הנושא של המחזה ואת המשמעות שלו. יחד ניסינו להבין את השליחות והנבואה, לא רק של יונה אלא בכלל – של אברהם אבינו, שמקבל את הציווי 'לך לך' ויוצא למסע, של משה רבנו שנתקל בסנה בוער ומקבל שליחות, של שמואל, גדעון ועוד. ניסינו להבין איך שליחות נראית. מי שולח אותך, איך הוא שולח אותך, איך נשמעת הנבואה הזו".
אז איך נשמעת נבואה?
"יש הנחת מוצא שנבואה נראית ונשמעת בצורה מסוימת. איזה קול עמוק כמו של מורגן פרימן, שמגיע מהשמיים, ושכשנביאים מתנבאים הם עושים את זה בשפה תנ"כית רוויית פאתוס. אני אישית לא אוהב פומפוזיות, וקצת נראה לי שנביאים לא דיברו כמו נביאים, אלא כמו שבני אדם דיברו אז. בסגנון שירי, כמובן. אפשר לומר שהנביאים היו יותר כמו ראפרים, עם שירת מחאה בועטת. ההבנה שלי הייתה שנביא בזמן שלנו לא ידבר במשלב תנ"כי, אלא בשפה יומיומית".
השליחות של "חרבות ברזל"
בחזרה למחזה – ריקה (נתנאלה תירוש), אישה מעט נוירוטית ואם חד-הורית למתבגר נודניק ומרדן (יובל אנדבלד), מגיעה לדייט עם מאבטח שחולם להיות שף (בצלאל בורוכוב). בדרך למסעדה הם עולים במעלית, כשלפתע הזמן קופא וריקה שומעת קול שמצווה עליה לצאת לשליחות גורלית אל מושב בצפון, שם יש אישה נוירוטית לא פחות (ענת צור) שלמרות גילה המתקדם, עדיין גרה עם אחיה הצעיר (עוז סלוק) שחולם להיות גיימר מפורסם, אבל בינתיים מסתבך עם הלוואה שקיבל מעבריין.
אם לתמצת, מדובר בדרמה קומית משעשעת ונוגעת ללב, שעוסקת בסוגיית השליחות והאמונה, וגם בסכסוכים מקומיים ובתסכולים משפחתיים שאצורים במשך שנים עד לפיצוץ בלתי נמנע. בהצגה אפשר יהיה לצפות במספר הזדמנויות באפריל ובמאי בתיאטרון החאן בירושלים, שם היא תתארח.
אחת השאלות שעומדות בבסיס המחזה, ומהדהדת לכל אורכו, היא איך נשמע הקול ששולח לשליחות. האם זה מסר שבא מחוץ למציאות? האם זו הבנה שנובעת ממה שקורה במציאות עצמה? ואולי זה בכלל קול פנימי?
"הגיבורה בהחלט שואלת את עצמה את השאלה הזו", אומר גזבר-פניגשטיין, "גם כשהיא שומעת שדרן ברדיו שמדבר על דברים שרלוונטיים לכאן ולעכשיו שלה, או כשלשלשת של ציפור נופלת עליה, היא תוהה אם זה מסר מלמעלה, ואם כן איך להגיב אליו. היה לנו קטע בתהליך היצירה של המחזה, שכל דבר פתאום התחיל להיות קשור אליו, מפנצ'ר בגלגל ועד שלט 'יציאה'. זה היה מגניב".
ומה הבנת בזמן כתיבת המחזה?
"שנבואה, וגם שליחות, היא דיאלוג. דיאלוג שמתחיל בסירוב וממשיך באיזו היענות פנימית. משהו בתוכך מגיב לקריאה מבחוץ. מסרב, אחר כך נענה. יונה מסרב בתחילה לשליחות, כך גם משה רבנו וגדעון. חלק מהנביאים ביקשו סימן מלמעלה וקיבלו, ואחרים דווקא לא. כשקוראים את התנ"ך מבינים שגם אם אי אפשר באמת לסרב, תמיד יש מקום לדיאלוג עם אלוהים. בסופו של דבר האדם צריך לשמוע את הקול הפנימי ולהחליט אם לצאת לשליחות.
"למעשה, התחלתי לעסוק בנושא הזה בגלל המלחמה. בסיפורי המילואים ועוד קודם לכן, בשבעה באוקטובר. עם האנשים ששמעו את הקול הפנימי שקורא להם לצאת לשליחות, בכמה רמות. היו כאלה שקיבלו קריאה לצו 8, והיו כאלה שלא חיכו שהמדינה תפנה אליהם, אלא שמעו את הקריאה ורצו אל האש".
איפה אתה היית ב-7 באוקטובר?
"בימים הראשונים הייתי עם האישה והילדים, טיפסתי על הקירות. הרגשתי שאני מתחרפן בבית. איך יכול להיות שכולם נוטלים חלק ומה אני בעצם אמור לעשות. בסוף מצאתי יחידה שהייתה צריכה אותי והתגייסתי למילואים במודיעין, וממש כשהשתחררתי מהסבב הראשון קיבלתי את ההצעה לכתוב את המחזה".
"בסוף שליחות היא לא רק משהו חיצוני לנו. אנחנו לא שליחים של וולט", הוא מציין. "יש בקריאה אלינו וגם בשליחות עצמה משהו שנובע מתוכנו, מתוך זה שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר – משפחה, קהילה, עם. יש בזה משהו אישי מאוד, שנוגע בדברים שאנחנו הולכים איתם כבר קודם, ופתאום מקבלים איזו דחיפה והיענות לצאת לשנות ולעשות את מה שצריך".
