שולה מילר מארצות הברית והלן שאלר מגרמניה גילו רק לאחרונה שיש להן את אותו אב – ניצול שואה שהיגר לארצות הברית. "מילר פנתה אלינו כי חיפשה מידע על אביה", סיפרה פלוריאן אזולאי, מנהלת ארכיון ארולזן – המאגר הגדול בעולם של מידע על קורבנות וניצולי המשטר הנאצי.
מנדל מילר, יהודי שנולד באימפריה האוסטרו-הונגרית, הוחזק בשני מחנות ריכוז נאציים: בוכנוולד שבצפון גרמניה ואושוויץ שבפולין. בדיקה בארכיון גילתה כי הייתה לו בת נוספת, הלן, שעדיין חיה ומתגוררת בגרמניה. "בזכותנו, שתי הנשים הכירו זו את זו", אמרה אזולאי.
גם 80 שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, אנשים ברחבי העולם עדיין מגלים מה עלה בגורל קרוביהם, שנשלחו למחנות המוות של אדולף היטלר.
ארכיון ארולזן העצום, השוכן בעיירת הספא הציורית באד ארולזן שבמרכז גרמניה, מכיל מיליוני מסמכים וחפצים. כאשר מילר פנתה לארכיון כדי לברר פרטים על אביה, החוקרים נתקלו במכתב משנת 1951 מאשתו, שחיפשה את מקום הימצאו.
זמן קצר לאחר המלחמה, מילר נישא לאישה גרמנייה – אם בתו הלן, שנולדה ב-1947. אך זמן מה לאחר מכן, הוא עזב לארצות הברית בלעדיה ופתח שם חיים חדשים, כשנישא לאישה אוסטרית – שילדה את שולה בשנת 1960.
ארבע שנים לאחר הפנייה הראשונית של מילר, הצליחו החוקרים מבאד ארולזן לאתר את הלן, ושתי האחיות נפגשו לראשונה בשנה שעברה. "הדמיון הפיזי ביניהן היה מדהים", סיפרה אזולאי. לשתיים היו דעות מורכבות וסותרות על אביהן, אך "המפגש ביניהן סייע להן להשלים עם העבר", היא הוסיפה.
שעונים, ארנקים וטבעות
כ-90 אחוז מהחומרים שבארכיון ארולזן כבר עברו דיגיטציה, והמתחם עדיין מאחסן כ-30 מיליון מסמכים מקוריים הנוגעים לכמעט 17.5 מיליון בני אדם. נוסף על כך, ישנם אלפי פריטים אישיים – כמו שעונים, טבעות וארנקים – שנאספו ממחנות הנאצים.
הארכיון הוקם במקור על ידי בעלות הברית בתחילת 1946, כ"שירות לאיתור בינלאומי", שמטרתו הייתה לסייע לאנשים למצוא קרובי משפחה שנעלמו במהלך המלחמה.
הוא טיפל בעיקר ביהודים, אך גם בצוענים, הומוסקסואלים, מתנגדים פוליטיים וילדים "טהורים גזעית", שנחטפו על ידי הנאצים כחלק מתוכנית שנועדה להתמודד עם הירידה בשיעורי הילודה.
העיירה באד ארולזן נבחרה כמיקום לארכיון משום שלא הופצצה על ידי בעלות הברית. היו בה קווי טלפון פעילים, והיא שכנה במרכז ארבעת אזורי הכיבוש של גרמניה (הצרפתי, האמריקני, הבריטי והסובייטי).
בתחילה נוהל השירות על ידי תמהיל לא שגרתי של אנשי כוחות הברית, ניצולי שואה מכל רחבי אירופה וגרמנים – בהם גם כאלה שהיו חברים לשעבר במפלגה הנאצית. אך החל משנות ה-50, עם עזיבת רבים מהניצולים את גרמניה, מספר העובדים הגרמנים בארכיון הלך וגדל. כיום עובדים בארכיון כ-200 עובדים, בסיוע כ-50 מתנדבים ברחבי העולם.
למרות השנים שחלפו, הארכיון עדיין מטפל בכ-20 אלף פניות בשנה, כך לפי אזולאי – לעיתים קרובות מצד ילדיהם או נכדיהם של קורבנות או ניצולים, המבקשים לדעת מה עלה בגורלם.
אחד מהם הוא אברהם בן, שנולד להורים יהודים-פולנים במחנה עקורים בעיר במברג שבדרום גרמניה, במאי 1947. כיום, כשהוא כמעט בן 78, אברהם בן עדיין מקווה לגלות מה עלה בגורל משפחתו של אביו, שנותרה מאחור כשזה נמלט מגטו ורשה. "יש סבירות גבוהה שהם מתו במחנות", הוא אמר. אביו של בן "מעולם לא דיבר על השואה... ואנחנו מעולם לא שאלנו אותו עליה. הרגשנו שזה כאב גדול מדי עבורו".
כמעט שלא היו סבים וסבתות במרכז לפליטים יהודים שבו נולד בן, שכן הקשישים – שלא היו כשירים לעבודה – היו הראשונים להישלח אל מותם במחנות. "בגיל 10 הבנתי שלילדים אחרים יש סבים וסבתות, כשהלכתי לבית ספר גרמני והחברים שלי לכיתה סיפרו על המתנות שהם קיבלו בחג המולד", הוא אמר. בן הוסיף שהוא מקווה למצוא "בני דודים שאולי שרדו" – מבין ילדיהם של חמשת אחיו ואחיותיו של אביו.
הארכיון שבבאד ארולזן כולל מסמכים שהונפקו על ידי המפלגה הנאצית, כמו צווי מעצר של הגסטאפו, רשימות של אנשים שיועדו לגירוש למחנות ורישומי אסירים מהמחנות. לעיתים קרובות המסמכים מפורטים באופן מפתיע, בהתחשב בסיכויי ההישרדות הנמוכים של האנשים המופיעים בהם.
במחנה בוכנוולד, למשל, רישום האסירים כלל פרטים כמו גובה, צבע עיניים ושיער, תווי פנים, מצב משפחתי, מספר ילדים, דת, שפות שדיברו – וכן שם, תאריך לידה ומספר גירוש.
החל מהקמת הארכיון המסמכים מוינו לפי האלף-בית, שכן אותו שם יכול להיכתב בצורות שונות בשפות שונות. "למשל, יש יותר מ-800 דרכים לכתוב 'אברמוביץ'", אמרה ניקול דומיניקוס, ראש מחלקת ניהול הארכיון. בהמשך, הארכיון הורחב כדי לכלול גם תיקים שנאספו על ידי בעלות הברית, וכן תכתובות בין הצלב האדום למשטר הנאצי. הקבצים מכילים גם מכתבים שנכתבו על ידי אנשים שחיפשו קרובים שנעלמו.
מתנדבים שפועלים עבור הארכיון מחוץ לגרמניה מסייעים גם הם לעבור על מסמכים במדינות אחרות. מנואלה גולץ, מתנדבת בפולין, פגשה לאחרונה אישה בת 93 ומסרה לה זוג עגילים ושעון שהיו שייכים לאמה, שגורשה מוורשה ב-1944 לאחר ההתקוממות הפולנית. "היא אמרה לי שזה היה היום המאושר בחייה", סיפרה גולץ, כשדמעות בעיניה.
אכים ורנר, בן 58 מגרמניה, היה "המום" כשנציגי הארכיון פנו אליו והודיעו לו שבידיהם טבעת הנישואין של סבו – שנלקחה ממנו כשנכלא במחנה הריכוז דכאו. ורנר ביקר במחנה הסמוך למינכן מספר פעמים – בטיולים בית-ספריים וכמבוגר – מבלי לדעת שסבו הוחזק שם. "ידענו שהוא נעצר ב-1940, אבל לא ידענו דבר מעבר לכך", סיפר.
ורנר אינו יודע מדוע סבו נכלא, ומכיוון שבארכיון אין מידע נוסף עליו, סביר להניח שלעולם לא יידע. אבל הוא רוצה לשמר את זכרו, והעביר את טבעת הנישואין לבתו. "היא תענוד אותה כתליון, ואחר כך תעביר אותה לילדיה", הוא אמר.
