כמו בכל 31 בדצמבר, גם השנה התאפיינו חגיגות ליל השנה החדשה בהולנד בשיגור כמויות מטורפות של זיקוקים מחרישי אוזניים, שהותירו אחריהם עשן סמיך וריח שריפה כבד, כמעט בכל עיר וקרן רחוב. בבוקר 1 בינואר, בעוד שירותי הניקיון העירוניים טרחו לנקות את הבלגן שהותירו הזיקוקים, מאות אלפים מאזרחי הולנד קמו ליום של דריכות וחשש ממה שיגלו בארכיונים על מעשיהם של קרובי משפחתם במהלך מלחמת העולם השנייה.
באותו יום נפתח לציבור באופן רשמי, גם אם מוגבל, "הארכיון המרכזי של בתי המשפט לשיפוט מיוחד" בהאג, שהוקם לאחר שבעלות הברית שחררו את הולנד מהכיבוש הנאצי, במטרה להביא את משתפי הפעולה לדין. הארכיון נפתח לרגל 80 שנה לתום מלחמת העולם השנייה, בהתאם לכללי הארכיון, שקבעו כי המידע יוכל להיחשף לציבור הכללי רק בתום פרק הזמן הזה.
המידע שהתפרסם בארכיון כולל פרטים על 425 אלף אזרחים הולנדים, שנחקרו בחשד ששיתפו פעולה עם הכיבוש הנאצי בשנים 1940–1945. הולנד נכנעה לגרמנים ב-15 במאי 1940, ורק 27% מיהודי הולנד שרדו את המלחמה – שיעור הישרדות נמוך משמעותית מזה שהיה בצרפת ובבלגיה.
שיתוף הפעולה שלו זכה הכיבוש הנאצי מצד אזרחים בהולנד סייע לו מאוד לאתר את האזרחים היהודים ולשלוח אותם למחנות ההשמדה. המקרה המפורסם ביותר כמובן הוא זה של אנה פרנק, שמשפחתה הגיעה להולנד לאחר שנמלטה מגרמניה השכנה במהלך שנות ה-30 של המאה הקודמת, מתוך מחשבה ששם תהיה המשפחה בטוחה יותר.
סוגיית שיתוף הפעולה עם הכיבוש הנאצי היא נושא טעון ומעורר מחלוקת בהולנד ובשאר מדינות אירופה, ובאופן טבעי הוא אפוף מסתורין משפחתי וקשר שתיקה, מפחד המורשת שעלולה להתגלות אם דברים יתפרסמו באופן פומבי. גם 80 שנה לאחר התקופה האפלה, רבים בהולנד חוששים להתוודע למורשת בעייתית כזו במשפחתם.
פתיחת הארכיונים לוותה בחששות מפגיעה בפרטיות. בתחילה התכוון הארכיון הלאומי לפרסם הרבה יותר מרק את שמות החשודים בשיתוף פעולה עם הנאצים. הוא פעל להסבה דיגיטילית של הקבצים ולפרסום של כל 30 מיליון קובצי המידע – מרישומי המשטרה החשאית ועד הצהרות עדים – באתר חדש שהוקם לטובת המיזם.
אלא שאז, רגע לפני חג המולד, הוא נאלץ לשנות את החלטתו בעקבות אזהרה רשמית של גוף שמתפקד ככלב השמירה על הפרטיות ההולנדית, שהתריע כי שחרור הרשומות יפר את כללי הפרטיות של האיחוד האירופי. בעקבות זאת התערב שר החינוך ההולנדי ונמצאה סוג של פשרה – לעת עתה, רק השמות ומספרי הקבצים המתאימים יהיו זמינים באופן מיידי.
אחד השמות בתיקים הללו למשל היה זה של לודולף באס, שהיה בכלל ידוע כלוחם התנגדות שהדביק לגופו מיקרופילם של זוועות נאצים והבריח אותו מעבר לקווי האויב הגרמני. בנו פיטר באס שוחח עם סוכנות AP, ואמר: "כשראיתי את שמו של אבי, הייתי בהלם".
הבן, שמתגורר כיום בצרפת, תהה האם מורשתו של אביו היא בכלל שקר אחד גדול, והיה עליו לברר את העניין כדי לקבל תשובות, ולהבין אם אחת הסטיגמות המכוערות של החברה תידבק גם בו. כדי לקבל תשובות, ולנסות להבין מדוע אביו בכלל נחקר, ייאלץ באס לקבוע פגישה עם נציגי הארכיון ולנסוע להאג, שם יוכל לקרוא את התיק המלא על אביו. באס הגיב ואמר: "זו דרך מסובכת מאוד לקבל את ההיסטוריה המשפחתית שלך".
אלא שהסרבול הזה לא מונע מהולנדים רבים לעמוד בתור ולנסות לקבל פרטים על עבר משפחתם. אחד מעובדי הארכיון, ורנר זונדרופ, אמר לסוכנות AP: "אנשים מגלים עניין באופן מדהים. יש הזמנות סגורות לחדרי הקריאה עד סוף פברואר. בכל יום אנו פותחים בחצות זמני פגישות חדשים והם מתמלאים בתוך דקות".
יוצרת הסרטים התיעודיים, מריקה ואן דר ווינדן, יודעת איך זה להתעמת עם האמת האפלה על ההיסטוריה המשפחתית. סרטה "השתיקה הגדולה" משנת 2022 מציג עד כמה נושא שיתוף הפעולה הוא טאבו עבור רבים. בהלוויה של אמה היא גילתה שסבה עבד עם הכיבוש הנאצי.
לאחר מחקר שערכה, היא גילתה שסבה וסבתה, כמו גם סבא רבא וסבתא רבתא ומספר בני משפחה נוספים, שיתפו פעולה. "זה היה עניין משפחתי", היא אמרה לסוכנות AP.
ואן דר ווינדן (58) טוענת שחשוב לדורות הבאים להבין מה קרה ותומכת בפרסום הארכיון כולו באינטרנט: "הם צריכים לפרסם הכול באופן פומבי ומלא".
