לא קל להודות שטעית. שבוע אחד אני מגן בהתלהבות על רב שהכרתי, ובשבוע שלאחר מכן מתפרסמת הקלטה שקשה להכיל. מה עושים עם האכזבה? איך ממשיכים להאמין ולשאול בלי ליפול לעיוורון או לציניות? עם השאלות האלה נאלצתי להתמודד (שוב) לאחרונה.
בדרך כלל אני ממעט להגיב בקבוצות וואטסאפ משפחתיות. אני מהטיפוסים שעדיין מתגעגעים לטלפון חוגה, לא לחמישה גיפים ביום עם משפט השראה. אבל אז עלה שם דיון על פרשת הרב חיים יוסף דוד אברג'ל מנתיבות. בנסיבות אישיות הזדמן לי לפגוש אותו כמה פעמים, לפני מספר שנים. התרשמתי שהוא אדם חיובי, נעים הליכות ומסביר פנים – מישהו שהכרתי באופן אישי. לכן הרגשתי צורך להגן: "מדובר בעלילה. הוא חף מפשע!!!" – כתבתי. שלושה סימני קריאה, כדי לחזק את הביטחון – או אולי, את ההכחשה.
כעבור שבוע פורסמה הקלטה שבה נשמע לכאורה קולו של הרב, קול שאותו הכרתי היטב, כשהוא מדבר עם אישה בשפה שפחות מתאימה לרב, בלשון המעטה. שפה שמעלה שאלות קשות. הרגע הזה – כשההגנה נהפכה למבוכה – היה רגע שבו, כמו שאומרים בישראלית מדוברת, "יצאתי פיתה". פיתה עם טחינה של בושה וחרטה. מכירים את זה? שאתם בטוחים כל כך שמישהו הוא "מהצדיקים" – ואז המציאות טופחת כמו סחוג חריף בפרצוף?
האם הרב אברג'ל אכן פגע או שמדובר בעלילה? אינני יודע. כרגע מדובר בחשדות בלבד. הכול עדיין לכאורה. יש משטרה, יש חקירה, יש דרך. אבל אני יודע דבר אחד: התחושה הפנימית של ההתרסקות – אמיתית לגמרי. גם אכזבה והצבת סימני שאלה היא חלק מהאמונה.
זה לא היה לי חדש. לפני שנים רבות, בעברי כירושלמי, חבר שכנע אותי להידחק בין מאות ירושלמים כדי לשמוע את שיעוריו של הרב מוטי אלון. לא הייתי מחסידיו, אבל אי אפשר היה להישאר אדיש לכריזמה, לחוכמה, לעומק. חזרתי לשם שוב ושוב, ואז הגיעה הפרשה שעליה שילם ביציאה לגלות ובירידה מהבמה הציבורית. כששאלתי את החבר שלקח אותי לשם, שהיה מחסידיו הגדולים, מה דעתו בנושא ומה זה עשה לאמונתו, הוא משך בכתפיו ועבר בחדות לנושא הבא. מאז אנחנו לא מדברים על הנושא, אבל הפסקנו ללכת לשיעורים.
עזרא שיינברג, חיים ולדר – הרשימה התארכה כמו שורת פנצ'רים בגלגלי האמון. כשמתפוצצת עוד פרשה ועוד פרשה, ונחשף שעוד דמות רוחנית פועלת בניגוד גמור לתדמית הקדושה, קשה שלא לשאול: מה מתחבא מתחת למגבעת? מה מסתתר מתחת לכיפה הגדולה? או כמו ששר רמי פורטיס: "מי מסתתר מאחורי המסכה? חתול, מפלצת או ילדה יפה?"
לא לחנוק את המצפון בשם ההערצה
התורה – מלשון הוראה. היא לא באה לספר לנו אגדות יפות או לטשטש חולשות אנוש, אלא להראות בדיוק את מה שמורכב – כדי שנדע להתמודד גם כשהדבר נוגע לדמויות שאנחנו מעריצים. התנ"ך מלא בדמויות שנפלו. לא מלאכים. לא רובוטים. לא קדושים נטולי יצר.
משה רבנו, האיש שדיבר עם הקדוש ברוך הוא פנים אל פנים, הכה בסלע – ונענש: "לֹא תָבִיא אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ" (במדבר כ', י"ב). דוד המלך, ההשראה לתהילים, שלח את אוריה למותו בפרשת בת שבע, אישה שהוא לא בדיוק הכיר בשידוך. התגובה? "חָטָאתִי לַה'" (שמואל ב', י"ב, י"ג). שלמה, החכם מכל אדם, אהב נשים נוכריות, בנה להן מקדשים ואיבד את דרכו: "וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה אַחֲרֵי עַשְׁתֹּרֶת..." (מלכים א', י"א, ה'). הם לא בנו ועדות חקירה. הם לא נעלמו מהרדאר. הם הודו. לקחו אחריות. נענשו והמשיכו עם הכתם – ועם האנושיות.
יחיאל פליישמןצילום: יפי ירטאז מה נדרש ממנהיגים? לא שלמות. לא הילה. לא דימוי של קדושה. אלא שקיפות, אנושיות, הכרה בטוב וברע – ובעיקר אומץ לתקן. ומה נדרש מאיתנו? להמשיך לשאול. זה בסדר להתייעץ, ללכת לרבנים, לחכמים, למורי דרך – אבל חשוב לזכור שהם בני אדם. לא אלוהים. לא מלאכים. להקשיב להם – אבל לא להשתעבד. לכבד – אבל גם לדעת לשאול, לבדוק, להטיל ספק. ואם משהו מריח מוזר, לא לחנוק את המצפון בשם ההערצה.
כמו שכתב אהוד מנור: "בן אדם, הוא רק בשר ודם / אבק פורח במדבר / בן אדם כדרך העולם / כצל עובר כחרס הנשבר // אדם הוא רק אדם / ורוב ימיו לילות / ואין אדם מושלם בכל המעלות".
מהיום אני יודע: כשתעלה פרשה חדשה לדיון בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית – אשוב למנהגי לא להגיב, ואם אתפתה, כי גם אני אנושי וטועה, ברור שלא ארוץ להגן. גם לא אמהר להשמיץ. רק דבר אחד בטוח: אני לא מסיים יותר בסימני קריאה. אם בכלל – רק בסימני שאלה.
