כמעט מאה שנה אחרי שהוקם מפעל העורות של משפחת גולדמן בעיירה מיינדזיז'ץ פודלסקי שבמזרח פולין - התגלה לפתע חותם הברזל של המפעל, ששימש להטבעת שם המשפחה על עורות מעובדים. איכר מקומי מצא אותו במקרה בעליית גג ישנה, מבלי לדעת מה טיבו. בזכות קשרים בין יוצאי העיירה החיים בישראל לבין תושבים מקומיים בפולין, הושב החותם ההיסטורי לבני המשפחה – ללא כל תמורה כספית.
"זה היה רגע מרגש מאוד," מספר יעקב גולדמן, בן המשפחה. "לגעת בפריט שהיה חלק ממפעל החיים של סבא-רבא שלנו - זו סגירת מעגל אמיתית". השנה הועבר החותם למשמרת ביד ושם, לצד תיעוד משפחתי עשיר שהמשפחה אספה לאורך השנים.
המפעל המשפחתי הוקם בראשית המאה ה-20 של המאה הקודמת על ידי יחיאל גולדמן. הוא התמחה בבורסקאות – עיבוד עורות לצורכי נעליים, מעילים ומוצרי עור נוספים - והפך לאחד ממוקדי הפרנסה המרכזיים של העיירה. יהודים ופולנים עבדו בו זה לצד זה, עד שהכול נגדע עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.
בספטמבר 1939 פלשו הנאצים לפולין. זמן קצר לאחר מכן הגיעו למיינדזיז'ץ, החלו ברדיפות, גזֵרות ושוד רכוש. משפחת גולדמן נאלצה להפעיל את המפעל תחת פיקוח גרמני ולצרכיהם. תעודות עבודה של הרשקו (צבי) גולדמן מ-1941–1942 מלמדות על תנאים קשים במיוחד. תעודת הזהות שהונפקה לו ב-1942, מסומנת באות "J", סימנה אותו כיהודי.
באופן שיטתי החרימו הגרמנים את ציוד המפעל, פירקו את מכונותיו והעבירו אותן למקום בלתי ידוע.
לאחר המלחמה, ב-1946, הונפק למשפחה אישור רשמי על הרס המבנה. גורלם של בני המשפחה היה טראגי: האב יעקב, האם אלקה, הבנות לאה ואסתר והבנים מיכאל ולייב-אריה נרצחו בטרבלינקה.
הרשקו ואחותו שרה נמנו עם הבודדים ששרדו. יחד עם בנות משפחת למפרט, ובהן צינה - לימים אשתו של הרשקו - הסתתרו בבור מתחת לאסם בגטו. עדויות שמסרו ליד ושם, כולל יומן שכתב הרשקו בין 1944 ל־1945, מתארות את הקשיים שעמדו בפניהם עם שחרור פולין – עוינות מצד חלק מהאוכלוסייה המקומית וחשש מתמיד מפני כנופיות אנטישמיות.
בפברואר 1946 נישאו הרשל וצינה בעיירה ההרוסה. יותר מעשור לאחר מכן, במאי 1957, עלו לישראל. את החותם ההיסטורי, כמו גם תיעוד אישי ומשפחתי מרגש, העביר יעקב גולדמן - למשמרת ביד ושם.
