תביעה חדשה שהוגשה ברוד איילנד היא הסאגה האחרונה בעימות שמתגלגל כבר יותר מעשור סביב בית הכנסת טורו בעיר ניופורט – בית הכנסת הפעיל העתיק ביותר בארצות הברית ואחד הסמלים הגדולים של חופש הדת באמריקה.
קהילת שארית ישראל (ספרדית מסורתית) מניו יורק, הקהילה היהודית הוותיקה ביותר בארצות הברית, מחזיקה בבעלות החוקית על המבנה ההיסטורי. החודש היא הגישה תביעה חדשה נגד קהילת ישועת ישראל – קהילה מקומית, אשכנזית מודרנית, שפונתה מהמבנה בחודש שעבר בצו בית המשפט העליון של רוד איילנד – בטענה להזנחת התחזוקה, שימוש לא תקין בכספי קרן שהוקמה לשימור המקום בסך 1.6 מיליון דולר, וגניבת ספרי תורה ותשמישי קדושה יקרי ערך – כולל כתרים ורימונים.
לפי כתב התביעה, קהילת ישועת ישראל – שפעלה במשך עשרות שנים כשוכרת בבית הכנסת – משכה לאורך השנים כספים מתוך קרנות נאמנות שהוקדשו במאה ה-19 לתחזוקת המקום ולמימון רב קבוע, אך לא ערכה תיקונים נדרשים, לא הגישה דיווחים לרשויות – ואף לא שמרה על רכוש הקהילה. עם פינוים, כך נטען, נעלמו מהמקום באורח פלא שני ספרי תורה ופריטים טקסיים יקרי ערך שהיו שייכים לבית הכנסת. בקהילה הנתבעת, שמונה כיום כמאה משפחות, מכחישים את ההאשמות, מכנים אותן "חסרות בסיס" וממשיכים לקיים מדי יום תפילות בבניין קהילתי סמוך כמחאה.
מאחורי הסכסוך המשפטי מסתתרת דילמה מוכרת: ההורה הביולוגי מול ההורה המגדל. מצד אחד, קהילה שהיא בעלת הנכס החוקית, שחתומה על ההיסטוריה המשפטית והפיזית של המבנה. מצד שני, קהילה שפעלה במקום במשך דורות, התפללה בו, תחזקה אותו והעניקה לו חיים.
ג'ורג' וושינגטון הגיע לביקור
שורשי הסכסוך המשפטי בין שתי הקהילות נעוצים כבר יותר ממאה שנה. בית הכנסת האורתודוקסי טורו נבנה ב-1763 על ידי יהודים ספרדים שהתיישבו בניופורט ב-1658, לאחר שברחו מרדיפות האינקוויזיציה בפורטוגל וספרד. היוזמה הייתה של יצחק דה-טורו, מנהיג הקהילה מאמסטרדם שנעזר בגיוס תרומות רחב מקהילות יהודיות אחרות בצפון אמריקה ובאיים הקאריביים – בראשן קהילת שארית ישראל מניו יורק.
האדריכל פיטר הריסון תכנן את המבנה בסגנון קולוניאלי-ג'ורג'יאני עם פנים המעוצב בהשראת מסורת בתי הכנסת הספרדיים. אולם בית הכנסת כולל 12 עמודים יווניים, המסמלים את 12 שבטי ישראל, והוא נחשב היום לאחת הדוגמאות הבולטות לאדריכלות קולוניאלית באמריקה. מוצב בו ספר תורה מבין העתיקים בעולם, בן 500 שנה, שנכתב על עור צבי.
במהלך מלחמת העצמאות האמריקנית, ניופורט נכבשה על ידי הבריטים, וכל המבנים בעיר הועלו באש – מלבד שניים: הכנסייה המקומית שהפגינה נאמנות לכתר הבריטי, ובית הכנסת היהודי, למרות שמתפלליו היו בין גדולי המורדים נגד הממלכה. לפי אגדה נפוצה, אחד החיילים הבריטים הבחין בשלושת הכתרים המעטרים את ארון הקודש, וחשב שמדובר בסמל של נאמנות לכתר האנגלי – וכך ניצל המבנה מהרס. כך או כך, הרב המקומי הצליח לשכנע את הקצינים לשמר את המבנה ולהשתמש בו כבית חולים.
לאחר קבלת העצמאות, ביקר נשיא ארצות הברית הראשון ג'ורג' וושינגטון בבית הכנסת ב-1790. כעבור ימים אחדים שלח לקהילה היהודית שלו מכתב היסטורי שבו הבטיח: "ממשלת ארצות הברית מגנה שנאת חינם, דוחה רדיפה על רקע דתי. מי ייתן וילדי אברהם שהתיישבו על אדמה זו ימשיכו להצטיין וליהנות מסובלנותם של המתיישבים האחרים; וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד". המכתב, שצוטט לימים כהשראה לנוסח "מגילת הזכויות" של ארצות הברית, הוביל לכך שבשנת 1966 הוכרז בית הכנסת כאתר לאומי היסטורי (National Historic Site) – סטטוס שמעניק לו הגנה פדרלית ומעמד מיוחד מבחינת שימור.
אך עם השנים, השגשוג הכלכלי של ניופורט דעך, והאוכלוסייה היהודית בעיר, שהייתה פעם מהגדולות בחוף המזרחי, הלכה והתפוגגה. רובם עברו לניו יורק, קונטיקט ומסצ'וסטס, ובית הכנסת נסגר. רק באמצע המאה ה-19 – הודות לסכום ירושה של שני בניו של הרב דה-טורו, יהודה ואברהם טורו – שוקם המבנה ונפתח מחדש. בשנת 1903 עבר המבנה לרשות קהילת שארית ישראל מניו יורק, שהחלה להחזיק בו כבעלים חוקיים מכוח נאמנות משפטית לצורך שימורו. הקהילה היהודית מניו יורק המשיכה לשלוח פריטים יקרי ערך לבית הכנסת, כולל שני זוגות רימונים – קישוטים שמולבשים על ספרי תורה – שנוצרו מכסף במאה ה-18 על ידי הצורף הנודע מאייר מאיירס.
בשלהי המאה ה-19, החלו יהודים לשוב למקום וקהילת ישועת ישראל, שהוקמה בניופורט באותה תקופה, קיבלה רשות רשמית להשתמש בבית הכנסת. מבחינה משפטית, הייתה ישועת ישראל לדיירת בלבד – אך בפועל תפקדה במשך יותר ממאה שנה כקהילה הפעילה של בית הכנסת, וקיימה בו תפילות סדירות.
עוד שלב בעימות מתמשך
בשנת 2012 נקלעה קהילת ישועת ישראל לקשיים כלכליים והחליטה למכור סט אחד מהרימונים יקרי הערך למוזיאון האומנויות בבוסטון תמורת 7.4 מיליון דולר. לדבריהם, הכסף נועד להקים קרן לתחזוקת בית הכנסת. שארית ישראל, מנגד, טענה כי הרימונים הם רכוש שלה, מכיוון שהם חלק בלתי נפרד מהמבנה ההיסטורי – שהועבר לה כחלק מנאמנות לצורכי שימור, ושישועת ישראל אינה רשאית לסחור בו.
לטענתה, המכירה פוגעת באמונתם הדתית של חבריה, גם אם הם אינם מתפללים במקום. בית המשפט קיבל את עמדת שארית ישראל, והכריע כי היא הבעלים החוקיים לא רק של המבנה אלא גם של תוכנו – וכתוצאה מכך הוקפא הניסיון למכור את הרימונים.
ההכרעה הזו פתחה מחדש את הוויכוח ההיסטורי בין הקהילה הפעילה בפועל לבין הקהילה הוותיקה שהקימה את המקום. בעוד קהילת ישועת ישראל רואה עצמה כממשיכת דרכה של הקהילה המקורית שפעלה במקום מאז המאה ה-18, קהילת שארית ישראל מדגישה כי היא זו שלקחה אחריות כספית, משפטית ורוחנית על שימור בית הכנסת לאורך השנים, והחזיקה בבעלותו עוד מהמאות הקודמות – גם כשהמבנה כמעט ננטש.
במהלך השנים שחלפו מאז פסיקת הרימונים, נמשכו חילופי האשמות, טענות על אי-שמירה על תנאי השכירות, הזנחת תחזוקה, ודיווחים פיננסיים חסרים על כספי הקרן. שארית ישראל טענה כי שוכרי המבנה מפרים את תנאי ההסכם ופוגעים בערכי המקום ובשלמותו. מנגד, ישועת ישראל הציגה עצמה כקהילה מקומית שבמשך יותר ממאה שנה החזיקה את בית הכנסת בחיים.
ב-2023, לאחר ניסיונות גישור כושלים, הגישה שארית ישראל תביעה לפינוי, ובעקבותיה החל משפט של חודשים ארוכים שהסתיים באפריל 2025 בפסק דין חד-משמעי של בית המשפט העליון של רוד איילנד: שארית ישראל היא הבעלים החוקיים של המבנה, ויש לה הזכות לסלק את קהילת ישועת ישראל ממנו.
למרות מחאות מצד הקהילה המקומית, הפינוי התרחש תוך זמן קצר – ולראשונה זה כמעט 140 שנה חדלה ישועת ישראל מלקיים תפילות בבית הכנסת טורו. היא עברה כאמור לקיים את פעילותה הדתית בבניין קהילתי סמוך שבבעלותה, ה-Levi Gale House, הנמצא מעבר לרחוב – אך לא ויתרה על עמדתה העקרונית, והמשיכה לתקוף את שארית ישראל בטענות של השתלטות כוחנית על סמל יהודי-אמריקני.
כעת, התביעה החדשה שמגישה שארית ישראל – הכוללת טענות חמורות על גניבת רכוש, שימוש לא תקין בכספי הקרנות והפצת מידע שגוי – היא שלב נוסף בעימות שנראה רחוק מסיום. אם בית המשפט יקבל את טענותיה, עשויים פריטים נוספים שנלקחו מבית הכנסת, בהם תשמישי קדושה יקרי ערך, לשוב לרשותה – ולחזק את אחיזתה בבית הכנסת ההיסטורי.
העימות הזה נסתר מן העין. עבור עשרות אלפי המבקרים בבית הכנסת טורו מדי שנה מדובר אולי במבנה עתיק מרשים עם קירות עבים ותקרה גבוהה. אבל עבור הקהילות המעורבות, זו מלחמה על זיכרון, שייכות, ועל הזכות לקבוע למי שייך העתיד של המקום שבו התחילה ההיסטוריה היהודית האמריקנית.
