מרתה כהן, אחות יהודייה מצרפת ששירתה בצבא צרפת במהלך מלחמת העולם השנייה והפכה למרגלת מאחורי קווי האויב, הלכה לעולמה בסוף החודש שעבר בגיל 105, בביתה שבראנצ'ו פאלוס ורדס, קליפורניה – כך דווח ב"וול סטריט ג'ורנל". במשך יותר מ-50 שנה שמרה את פעילותה כסוכנת חשאית בסוד, גם מבני משפחתה. רק בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת חשפה את סיפורה יוצא הדופן: כיצד עזרה לסיים את המלחמה באירופה.
מרתה הופנונג-כהן נולדה ב-13 באפריל 1920 למשפחה יהודית אורתודוכסית בעיירה מץ שבחבל לורן, סמוך לגבול גרמניה. היא הייתה הרביעית מתוך שבעה ילדים (ילדה נוספת במשפחה נפטרה כפעוטה). בבית דיברו גרמנית. בשנת 1939 עברה המשפחה מערבה לפואטייה. כהן ואחותה סטפני נהגו ללכת לתחנת הרכבת מדי יום כדי לסייע לפליטים יהודים מגרמניה.
בשנת 1942 נעצרה סטפני – ונרצחה לאחר מכן באושוויץ. שאר בני המשפחה נמלטו רגלית, כשברשותם מסמכים מזויפים שמרתה השיגה. כהן נפרדה אז מארוסה, ז'אק דלאוני, לוחם מחתרת שהוצא להורג בידי הנאצים.
כהן עברה ללמוד סיעוד במרסיי. בספר הזיכרונות שכתבה בשנת 2002, "מאחורי קווי האויב", היא מתארת כיצד קולונל בצבא הצרפתי, ששמע אותה מדברת גרמנית שוטפת, גייס אותה לשירות מודיעין. בינואר 1945 נשלחה לאימונים בבית חולים לחולי נפש נטוש, ומאז החלה לחדור שוב ושוב לגרמניה הנאצית כדי לאסוף מידע על תנועות הכוחות הנסוגים.
"עשיתי לא פחות מ-13 ניסיונות לחצות את קווי האויב בסך הכל, רוב הזמן בלילה, תמיד בשלג, כל אחד נועז יותר מקודמו", היא כתבה.
לעיתים נתקלה במכשולים מסוכנים. בתקרית אחת נפלה לתוך תעלה קפואה, והמשיכה ללכת כל הלילה, רטובה ורועדת, רק כדי לגלות שחזרה לנקודת המוצא שלה.
באפריל 1945 הצליחה סוף-סוף לחדור לגרמניה משווייץ. היא נפגשה עם קצין שווייצרי שהציע לה לקיים איתו יחסי מין, כי היא ממילא הולכת למות. מרתה ענתה לו: "אולי תקפוץ לנהר?".
לאחר מכן הקצין הוביל אותה ליער, והיא ניגשה בביטחון לשומרים גרמנים, קראה "הייל היטלר", הציגה תעודות מזויפות וחצתה את הגבול. היא נדדה ברחבי גרמניה, כשהיא מתחזה לאחות המחפשת את ארוסה – חייל גרמני בדיוני. "הגרמנים כל כך סנטימנטליים לדברים כאלה. זה עבד מצוין", היא סיפרה.
במפגש עם קצין אס.אס. שהתרברב ביכולתו "להריח יהודים", הוזמנה כהן לביקור בקו זיגפריד – קו ההגנה המערבי של גרמניה. היא דיווחה למודיעין הצרפתי שהגרמנים באזור פרייבורג נוטשים את עמדותיהם. קצין שפגשה סיפר לה: "דיוויזיה שלמה מסתתרת ביער השחור". כהן מיהרה לדווש על אופניים אל גבול שווייץ, ודיווחה את המידע. בזכותה, כוחות הברית הצליחו לפרוץ את אותו קטע בקו זיגפריד. "היא סייעה במידה רבה להצלחת המבצעים האחרונים של הצבא הצרפתי", נכתב על כהן בציון לשבח של ממשלת צרפת.
לאחר המלחמה חזרה כהן לעבוד כאחות, ובין השנים 1946 ל-1948 שירתה בבתי חולים צבאיים בווייטנאם. ב-1953 פגשה בז'נבה את מייג'ור כהן, סטודנט לרפואה יהודי-אמריקני, והשניים נישאו ב-1958 בסנט לואיס. כהן התמודדה לאורך חייה עם זיכרונות קשים מהמלחמה. היא סיפרה שלא הצליחה לישון בלילות בגלל המראות שליוו אותה.
"איך עשית את זה? מה נתן לך את הכוח?", נשאלה לא פעם. והיא השיבה: "הישרדות היא אינסטינקט חזק מאוד, חזק מאוד. זה דבר אחד. ונקמה היא עוד אינסטינקט חזק מאוד. רציתי באמת נקמה".
