בברלין, מאות אנשים גדשו אולמות לשמוע את שירתה. בגרמניה היא נמכרת בעשרות אלפי עותקים. אבל כאן, בירושלים, מאשה קאלֶקו יכלה ללכת ברחוב מבלי שאיש יזהה אותה. איך קרה שהמשוררת היהודייה הגדולה של ברלין חיה ונפטרה בירושלים – ונשכחה? בימים אלה, בציון חמישים שנים למותה ועם צאת מבחר משיריה לראשונה בעברית ("תחת קורת-גג זרה", בתרגום דינה פון שוורצה), נחשף סיפורה של המשוררת היהודייה מהמפורסמות בגרמניה, שנדדה בין יבשות ושפות, אך נותרה אלמונית בישראל ובעיקר נשארה נאמנה לקולה הספרותי.
היא נולדה בשם גולדה מלכה אופן ב-1907 בגליציה ועברה עם משפחתה לברלין לאחר מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1928 נישאה למורה לעברית, שאול אהרן קאלקו (ממנו התגרשה שנים ספורות לאחר מכן), והחלה לפרסם את שיריה.
"לְאָן שֶׁאֵינִי נוֹדֶדֶת / אֲנִי נוֹסַעַת לְשׁוּם־מָקוֹם. / עִם מִזְוָדָה עֲמוּסַת גַּעֲגוּעִים..." כתבה קאלקו, שהפכה כבר בחייה לסמל של שירה נודדת, תעייה ומורכבות יהודית במאה ה-20.
בשנות השלושים של המאה הקודמת הפכה קאלקו לאחת הדמויות הבולטות בשירה המודרנית של התקופה. היא הייתה חלק מחוג הספרות שהתכנס בקפה רומאנישס המיתולוגי, לצד משוררים ואנשי רוח כמו אריך קסטנר, אלזה לסקר-שילר, ברטולד ברכט וקורט טוכולסקי. ספר שיריה הראשון, "מחברת הסטנוגרמה הלירית" (1933), זכה להצלחה גדולה, אך עם פרסום ספרה השני, גילתה מערכת הצנזורה הנאצית את זהותה היהודית והדפסת שיריה נאסרה. בדומה ליצירות של סופרים יהודים אחרים, שיריה עלו בלהבות בליל הבדולח.
ב-1938 נמלטה קאלקו עם בעלה השני לניו יורק, שם המשיכה לכתוב בגרמנית, תוך שהיא שוזרת ביצירתה הומור עדין עם כאב ההגירה. יצירתה זוהתה עם הזרם המודרניסטי "האובייקטיביות החדשה" (Neue Sachlichkeit), שהתאפיין בשפה יומיומית ומוזיקליות מובחנת. אַל תֹּאמַר 'שֶׁלִּי הוּא'./ הַכֹּל מֻשְׁאָל לְךָ./ חַיֵּה עַל זְמָן שָׁאוּל וּרְאֵה / כַּמָּה מְעַט אַתָּה צָרִיךְ./ הִשְׁתַּקַּע./ וְהָכֵן מִזְוָדָה", כתבה, והיטיבה לבטא את התלישות היהודית במאה העשרים.
3 צפייה בגלריה
זגוגיות מנופצות בליל הבדולח. גם ספריה של קאלקו נשרפו
(צילום: Hulton Archive / Getty Images)
בדרך זו, הניגוד המובהק בין שורשיות לפליטות הופך אצל קאלקו לאלמנטים משלימים, המתקיימים בו-זמנית: ההשתקעות במקום אפשרית רק בזכות אותה מזוודה שברקע, זו שתמיד-כבר-ארוזה, מוכנה לתנועה. בשנת 1956 חזרה לברלין לביקור, שבו הבינה שלא תוכל למצוא עוד בברלין מולדת. כפי שכתבה במכתב למו"ל שלה: "למרבה הצער, ברלין שאני מחפשת כבר אינה קיימת".
רגע מכונן בחייה התרחש ב-1960, כאשר סירבה לקבל את פרס פונטנה היוקרתי בגרמניה לאחר שגילתה כי אחד השופטים היה קצין אס-אס לשעבר. באותה שנה עברה לירושלים בעקבות עבודת בעלה כחוקר מוזיקה, והתאחדה עם משפחתה הגרעינית שהיגרה לישראל מיד לאחר מלחמת העולם השנייה. אך כמו אלזה לסקר-שילר לפניה, קאלקו לא הצליחה להשתלב בתרבות העברית, שכבר התבססה במדינת ישראל הצעירה.
פערי השפה והתרבות ליוו אותה גם בחיי היומיום – לפעמים בדרכים משעשעות במיוחד. כך, למשל, בתחילת דרכה בעיר, היא נדהמה מהתופעה שזרים ברחוב פונים אליה ישירות בשמה הפרטי, "מאשה". רק כעבור זמן מה התברר לה שהם כלל לא פנו אליה – הם פשוט שאלו "מה השעה?". לאורך שנותיה בירושלים הצומחת, העברית נותרה לה זרה, וגרמנית נשארה שפת הבית והכתיבה. מול משוררים כמו נתן זך, יהודה עמיחי, דליה רביקוביץ ויונה וולך, שעסקו בהווה הישראלי, שירתה של מאשה קאלקו נותרה זרה במרחב, והגרמנית נתפסה כשפה אסורה, שעדיין נשאה את צליליה של גרמניה הנאצית. אך עבור קאלקו, כמו פליטים יהודים נוספים שניצלו, הגרמנית הייתה שפת הבית, שפת המולדת האבודה ותמונות הנעורים, שפת השירה והיצירה. גם ללא קהל קוראים מקומי, קאלקו המשיכה לכתוב בגרמנית. ספריה זכו להדפסות מחודשות בגרמניה, ומדי קיץ הייתה נוסעת מירושלים לברלין לקרוא משיריה בערבי ספרות. אף על פי כן, בישראל היא נותרה כמעט אלמונית.
3 צפייה בגלריה
יהודה עמיחי בבית הקפה תמול שלשום. בעוד הוא עסק בהווה הישראלי, שירתה של קאלקו נותרה זרה במרחב
(צילום: יאיר מדינה)
כריכת הספר "תחת קורת-גג זרה"צילום: הוצאת קשב לשירהמות בנה היחיד ב-1968, ומות בעלה זמן קצר לאחר מכן, הותירו את קאלקו לבדה בירושלים. היא תכננה לשוב לברלין, אך נפטרה לפתע ב-1975 במהלך ביקור בציריך, שם נקברה. יצירתה נותרה חיה בגרמניה, אך רק כעת, עם צאת תרגום ראשון של שיריה לעברית, מתאפשר לקהל הישראלי להכיר את קולה הייחודי – קולה של אישה שנעה בין שפות, זהויות ומקומות, אך נותרה זרה בכולם. יותר מכול, המולדת של קאלקו הייתה שפת השירה: "שִׁירִי הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר? / אֵינִי כּוֹתֶבֶת אוֹתוֹ. / הוּא עוֹלֶה מֵעִמְקֵי מַעֲמַקִּים. / אֲנִי שׁוֹתֶקֶת אוֹתוֹ".
שירתה של קאלקו נתנה קול למצוקותיו של האדם אל מול קשיי היומיום, תוך שהיא מתעדת את המלנכוליה והתקווה שעוד הייתה בחיי היומיום בברלין בתחילת שנות השלושים. בימים שבהם האנטישמיות מרימה ראש בצורות חדשות, בחירתה של מאשה קאלקו שלא לקבל פרס מידי מי שהיה שותף במערכת הנאצית, והדרך שבה תפסה מקום בתוך מסורת הספרות הגרמנית כמשוררת יהודייה, יכולות להיות השראה ליושר לב ולאומץ מוסרי. התרגום החדש מציב אותה סוף-סוף גם על מדף הספרות הישראלית, ומעניק לה מקום בין קולות השירה היהודית המודרנית.
- ד"ר מיכל פלס אלמגור היא עמיתת בתר-דוקטורט במכון מרטין בובר באוניברסיטה העברית בירושלים, המתמחה בספרות עברית וספרות גרמנית-יהודית של המאה ה-20. פלס אלמגור תשתתף באירוע שיקיים מכון ליאו בק ירושלים מחר (יום ד', 19.2) בבירה לציון 50 שנה לפטירתה של מאשה קאלקו
