בתום כמעט עשור של התדיינות משפטית, בית המשפט העליון בארצות הברית דחה פה אחד תביעה שהגישו קבוצה של ניצולי שואה, בהם שישה ישראלים, נגד ממשלת הונגריה, בדרישה להחזיר את הרכוש שנבזז מהם בשווי מאות מיליוני דולרים על ידי חברת הרכבות הלאומית של המדינה בזמן מלחמת העולם השנייה.
פסק הדין קבע כי התובעים לא הצליחו להוכיח קשר מסחרי מספק לארצות הברית, כנדרש על פי חוק חסינות הריבון הזר משנת 1976, שמגביל אפשרות לתביעות אזרחיות נגד מדינות זרות בבתי משפט אמריקניים.
מעבר להשלכות המשפטיות, פסק הדין התקדימי הוא מכה לתביעות נוספות מצד ניצולי שואה ויורשיהם בבתי משפט אמריקניים. הממשל האמריקני, שתמך בהונגריה בתיק זה, הדגיש כי מתן אפשרות לתביעות מהסוג הזה עלול לפגוע ביחסי החוץ של ארה"ב ואף לסכן אותה בתביעות דומות במדינות אחרות.
לפי מסמכים שהוגשו לבית המשפט, ממשלת ארה"ב עומדת בפני יותר מ-1,800 תביעות ברחבי העולם, כאשר רבות מהן מבוססות על עקרונות של הדדיות משפטית. "שמירה על חסינות מדינות זרות מפני תביעות אזרחיות בארה"ב מסייעת להגן על ארה"ב מפני תביעות דומות במדינות זרות", נכתב במסמך שהגיש הממשל בוושינגטון לבית המשפט.
בשנת 1944, חודשים ספורים לפני כניעתה של הונגריה לבעלות הברית, יצאה הממשלה ההונגרית במבצע מקיף להחרמת רכושם של יהודי המדינה. ההצהרה הרשמית קבעה כי כל נכסיהם, למעט פריטים אישיים מצומצמים, יהפכו לנכסי המדינה. בפועל, חברת הרכבת הלאומית של הונגריה מילאה תפקיד מרכזי בגזל ההמוני הזה, כאשר הובילה רכוש רב שנלקח מיהודים, שגורשו למחנות ההשמדה של הנאצים.
על פי ההערכות, יותר מחצי מיליון יהודים הונגרים נרצחו בתוך חודשים ספורים במהלך מלחמת העולם השנייה, רובם באושוויץ. לצד גזרת דין מוות, רכושם, שכלל זהב, תכשיטים, נדל"ן וחשבונות בנק, הועבר למערכות פיננסיות מקומיות ובינלאומיות. עשרות שנים לאחר המלחמה, דרשו ניצולים ויורשיהם פיצוי והשבת הרכוש הגזול.
התובעים, קבוצה של 14 ניצולים ובני משפחותיהם, טענו כי הנכסים שנבזזו מהם הומרו לכסף ששולב בעסקאות מסחריות רבות של ממשלת הונגריה, כולל הנפקת אג"ח ורכישת ציוד צבאי מארה"ב. מכאן, לטענתם, נוצר קשר מסחרי בין הרכוש הגנוב לעסקאות שהתרחשו בארה"ב, המאפשר להפעיל חריג בחוק חסינות הריבון ולהגיש תביעה.
עם זאת, השופטת סוניה סוטומאיור, שכתבה את פסק הדין, דחתה את הטענה, וקבעה כי אין די בכך שכספים הונגריים מעורבים בעסקאות בארה"ב כדי לעמוד בדרישות החוק. "הונגריה ביצעה אינספור עסקאות פיננסיות במשך עשורים, תוך שינויי משטר ותמורות כלכליות אדירות", היא ציינה. "בהתחשב בכך, בלתי סביר לומר שהעובדה שהונגריה השתמשה בכספים בארה"ב בשנות ה-2000 נובעת ישירות מהחרמת רכוש יהודי בשנות ה-40".
עוד השוותה השופטת בין המקרה הנוכחי ובין מצבים שבהם רכוש גנוב ניתן לאיתור ישיר, כמו יצירת אמנות שנמכרה תמורת סכום מסוים: "במקרה כזה ניתן לטעון כי הכסף שהתקבל נובע ישירות מהפריט הגנוב. אך כאשר מכניסים כספים לחשבון בנק ונעשות אינספור פעולות פיננסיות מאז, לא ניתן עוד לטעון לשרשרת ישירה".
השופטת סוטומאיור ציינה עוד כי קיימות דרכים נוספות שבאמצעותן אפשר לפצות קורבנות שואה. "הונגריה הקימה כמה מנגנוני פיצוי לאורך השנים, אם כי במידה מוגבלת", כתבה בפסק הדין. בעבר, במסגרת משאים ומתנים עם ממשלות שונות, תושבי הונגריה היהודים קיבלו פיצויים חלקיים על אובדן רכושם, אך רבים טוענים כי אלה אינם מספקים מענה הולם.
