כשאמיתי אריכא הופיע עם פרויקט ה-D-ONE שלו במסעדת באב אל ימן בירושלים, בתחילת הדרך, היה שם בחור אחד שעמד בצד כל ההופעה, הסתכל והקשיב. "בתום ההופעה הוא ניגש אליי, ואז קלטתי שזה בחור ערבי מירושלים. הוא שאל אותי, 'תגיד, איזה סוג של ערבית שרת?' אבל באותה הופעה היו רק שירים בעברית, בהגייה לפי המסורת התימנית", הוא נזכר. "זה היה משמח מבחינתי, כי הרבה פעמים מדברים על האחווה בין השפות, אבל בהגייה הצברית שלנו לא שומעים את זה".
ב-7 בנובמבר (שישי, 12:00) ייערך בבית הקונפדרציה מופע השקה לאלבום הבכורה של פרויקט ה-D-ONE, שמקים לתחייה את שירת הדיוואן של יהודי תימן. המופע יתקיים במסגרת פסטיבל העוד הבינלאומי בירושלים (6–13 בנובמבר), בניהולו האמנותי של אפי בניה ובהפקת בית הקונפדרציה. ב-27 בנובמבר יתקיים מופע נוסף של הפרויקט, הבכורה התל-אביבית, בבית מזרח מערב ביפו.
ביצוע חי לשיר "ארוממך" – אמיתי אריכא ו-D-ONE PROJECT
(צילום: ינאי יעקב ליין)
הדיוואן (דִּיוָאן) הוא ספר שירים של יהדות תימן, המכיל מבחר שירים לשבתות, לחגים ולשמחות. "אלה שירים שהיו שרים בסיטואציה מסורתית פנימית, קהילתית, כמו ג'עלה (כינוי להתכנסות סביב שולחן עם פירות, פיצוחים קלויים ומשקאות, הנערכת לרוב בשבתות, במועדים או בשמחות – ש"מ). כשיושבים בבית או באירוע שבע ברכות, למשל", מסביר אריכא. "יש לי הזכות לגלות ולפענח שירים נשכחים כאלה, ולהגיש אותם בצורה שמתקבלת באוזן בצורה חדשה, חיה ורלוונטית".
החברים הקבועים בפרויקט, לצידו של אריכא (שירה, יוקלילי וסאז), הם ירדן ארז (עוד, גיטרה בס, כינור וקלידים), שהיה אמון גם על ההפקה המוזיקלית של האלבום, והמתופף איתמר גוטמן. למופע ההשקה יצטרפו הנגנים עופר מזרחי (חצוצרה וגיטרה), אריאל לייקין (טרומבון), טניה בלצר (כינור) ואיתמר רינגל (ויולה).
המילים העתיקות הן של רבי שלום שבזי ורבי שלמה אבן גבירול, הלחנים עממיים, אבל ההפקה המוזיקלית מתקדמת ורעננה. "בכל פעם היינו צריכים לפענח איך לקחת לחן מסורתי פנימי ולהוציא אותו לבמה אמנותית, כך שייווצר שיר שאפשר להקליט לאלבום ולבצע אותו בפני קהל שהוא לא בהכרח מהמילייה התימני", נזכר אריכא. "הייתי צריך לקלוט את הנקודה האוניברסלית שיש בזה, את הרוח הכללית – וכך בעצם לאפשר לציבור הכללי להיחשף לזה ולשמוע את זה. זה היה האתגר".
איך התמודדת עם האתגר הזה? נראה שיש באלבום השפעות של רוק ומוזיקה מערבית.
"בוודאי, אבל צריך להבין שלמוזיקאי בן זמננו זה קורה באופן טבעי. זה לא שאני יושב ואומר 'בוא נתבל פה קצת ג'אז, בוא נתבל פה קצת רוק'. באופן טבעי השיר לוקח לכל מיני כיוונים, כי זו המוזיקה שאני או השותפים המוזיקליים שלי מכירים. לאיתמר יש הרבה השפעות אפריקאיות, לירדן יש גם השפעות קלאסיות וג'אזיות".
לדבריו, "צריך לשים לב שגם המוזיקה היהודית התימנית שונה מהמוזיקה המוסלמית בתימן. אפשר כבר לקלוט בה השפעות אפריקאיות והודיות. באופן שבו אני שר, ההשפעות האלה צפות מעל פני השטח. מה שמיוחד בפרויקט שלנו הוא שאנחנו לוקחים שירים שלא ביצעו פעם, שהם לא המיינסטרים התימני המקובל, וגם שהמוזיקה נולדת אצלנו מתוך השיר. השיר ניצב במרכז, והוא מחפש באילו כלים מוזיקליים ובאיזה סגנון מתאים לו להיות מובע. הכול בא מתוך רצון להביא את הטקסט, את הלחן ואת הרוח של השיר, להוליד אותה. אלה דברים שאפילו לא היו מתוכננים מראש. אנחנו נכנסים לאולפן, מתחילים לנגן ועולות אסוציאציות".
יש דמיון בין מה שאתה עושה לדודו טסה והכווייתים, מהבחינה הזאת שאתה בעצם גואל שירים שאולי היו עלולים להישכח.
"נכון, יש דמיון. לדודו טסה יש אוריינטציה ספציפית של רוקיסט. הרוק הוא האוריינטציה המיידית שהוא מגיע מתוכה. אצלי יש גם רוק, אבל יש עוד כל מיני כיוונים. מי שינסה לנתח את זה מוזיקלית, ישמע השפעות אפריקאיות, פאנק, ג'אז, מוזיקה קלאסית ומוזיקת פולק. אני חושב שיש כאן ערבוב של השפעות. כשאני מבצע את השירים האלה, מבחינתי זה כמו פולק ישראלי, שבא מהעולם התימני".
לחנים קדומים והגייה עתיקה
אריכא בן 49. לאחר שנים של רווקוּת ונדודים, הוא גר היום ברחובות עם אשתו אופיר, הצעירה ממנו ב-20 שנה. הם התחתנו בדצמבר 2024 ומגדלים יחד את בתם המשותפת, שנולדה בחודש אוגוסט. "כל הזמן ידעתי שאהבה היא ברכה וכוח שאין לו תחליף, רציתי וזה לא קרה. אמרתי לעצמי שאני לא שוכר דירה ולא מתקבע עד שאני מוצא אישה", הוא משתף. "הייתי באירוע שקשור למסורת תימן, פגשתי שם בחורה שעוסקת בצורפות תימנית מסורתית, ונוצר קליק. התחלנו לדבר, היה חיבור ומאותו רגע לא נפרדנו. אגב, היא המאזינה מספר אחת שלי. כל מה שאני מייחל לו במאזין – יש בה. היא קולטת את כל העומק הרגשי והתרבותי שיש ביצירה".
לבתם הם קראו בשם לא שגרתי – כדאיה. "זה בא מהמילה 'כדאי', במובן הראשוני של המילה, לא רק במובן היום של העדפה ותועלת, אלא במובן של ראוי, נכון. בתפילה בימים הנוראים נאמר 'אלוהיי, עד שלא נוצרתי איני כדאי'. אמרנו: היא תגיד, 'אני כדאיה'. זה גם כולל בתוכו את שם השם", הוא מסביר.
אריכא לא פועל בחלל ריק. הוא נישא על גבי גל החזרה לפיוטים שהחל בראשית המאה הנוכחית, בהשתתפות מוזיקאים מובילים כמו אהוד בנאי וברי סחרוף. לתחושתו, גם בתוך מגמת החזרה לפיוטים, עולם הפיוט של יהודי תימן די נזנח. "אני מרגיש שאני מחזיר את השירים האלה לקהל, הבעלים החוקי של המוזיקה הזאת", הוא אומר. "המסורת של יהודי תימן היא שאלה לחנים שהם הביאו איתם מארץ ישראל הקדומה. לפי המסורת המקובלת, ההתיישבות היהודית בתימן החלה סביב חורבן בית ראשון".
גם ההגייה התימנית, עם ח' ו-ע' גרוניות או הגיית ו' כמו W, משמרת אולי מסורת הגייה קדומה.
"נכון, ההגייה היא עתיקה מאוד. כשאני מלמד ילדים את שירת הדיוואן, ילדים מכל הצבעים והגוונים, אני לא אומר להם שזו 'הגייה תימנית', אלא שזו עברית בהגייה עתיקה. כמו שיש אנגלית מכל מיני סוגים, יש גם עברית מכל מיני סוגים. כשאני שר את השירים התימניים אני מרגיש שוואלה, יש מצב שאלה לחנים ששרו פה, בארץ ישראל, בתקופת דוד ושלמה. יש שם באמת לחנים עם תנועה פשוטה מאוד מבחינה מלודית, תנועה בסיסית, פרימיטיבית, במובן החיובי. יכול להיות שאלה הדברים ששרו פה בסביבה. זה לא שאני מתחבר דווקא לתימן".
לשירי יהדות תימן חזר בתקופת הנדודים שלו. "לפני כעשור התחלתי לנדוד, עזבתי את הדירה ואת הוצאת הספרים הקטנה שעבדתי בה, אחרי שלמדתי ספרות, והייתי הרבה בטבע. לא היה לי בית קבוע", הוא מספר. "בנדודים האלה נולדה המוזיקה הזאת אצלי מחדש. העולם הזה של שירת הדיוואן והתפילה התימנית עלה לי באוב, כל מיני לחנים שלא ידעתי שאני זוכר ונמצאים לי בעצמות עלו פתאום. בהתחלה הייתי מנגן את זה כמו טרובדור, פוגש בן אדם ושר את זה. התחלתי להתמסר לניגונים האלה, לשיר אותם ולעבד אותם, לפענח אותם. אחרי תקופה הבנתי שיש לי פרויקט מוזיקלי ביד. כשהתחלתי לעבוד עם ירדן (ארז, ש"מ) זה לא היה כמו עבודה רגילה של מפיק ומוזיקאי. היינו יושבים שעות אל תוך הלילה, לנגן, להקשיב ולהבין. זו הייתה תקופת קסם נדירה מאוד".
החיבור הרגשי שלו לשירים האלה נולד כבר שנים לפני כן. "בסביבות גיל 11 הלכתי לבית הכנסת של סבא שלי, ואז התחילו לשיר. הרגשתי כאילו החזה שלי מתפוצץ", הוא משחזר, "זה היה מדהים, כמו שירה שבטית חזקה. הרגשתי שהגעתי הביתה".
האלבום החדש יכלול בין השאר את השיר היפהפה "את פני", למילותיו של רבי שלום שבזי, שיצא לפני שנתיים וחצי. לצד טקסטים של שבזי מהדיוואן התימני, שולבו באלבום שירים ופיוטים של אבן גבירול מהדיוואן ומהתִּכְּלַאל – הסידור התימני. "הרבה תוהים מה הקשר בין אבן גבירול לתימן, ואני מסביר ששירת ספרד השפיעה מאוד על שירת תימן", מעיר אריכא. "לשירת יהודי תימן יש שני הורים: שירת ספרד, והשירה המוסלמית המקומית. לא מעט ממשוררי ספרד נכנסו לדיוואן התימני, כמו אבן גבירול, רבי יהודה הלוי ואבן עזרא. הגעתי לאבן גבירול במקרה, כשבית ביאליק פנו אליי כדי לעשות מופע עם שיריו, לציון אלף שנה להולדתו".
יצירה עברית היברידית
הוריו ילידי הארץ, שניהם ממוצא תימני. על עטיפת האלבום שצפוי לצאת הקרוב תופיע תמונת איש זקן, יהודי תימני, יושב על הקרקע בישיבה מזרחית כשמשני צדדיו יושבים ילדים. הכיתוב הוא באנגלית, רמז לכך שאריכא רואה בו יצירה אוניברסלית. "האיש הזה הוא סבא של סבא שלי", הוא מגלה. "מורי (כינוי למלמד, מורה ב"חדר" המסורתי – ש"מ) יהודה טוויל – אריכא. הוא זה שעִברת את שם המשפחה".
הוא גדל בבית מסורתי ולמד במוסדות חינוך דתיים לאומיים, כמו ישיבת כפר הרא"ה. כשהוא נשאל על מערכת היחסים שלו עם הדת היום, הוא משיב: "בשפה הפנימית שלי אני בכלל לא קורא לזה דת. אני אוהב יותר לקרוא לזה מורשת, או מסורת, או קשר, או דבקוּת. תמיד היה אצלי חיפוש. דווקא עם פרוץ המלחמה, הייתי בשוק וזה היה זרז להחלטה שאני רוצה לראות את הזהות שלי בחיבור למסורת הזאת. להכיר בכך שזאת המסורת שלי. ברמה הפרקטית התחלתי לא לנסוע בשבתות, ללכת לבית הכנסת בשבתות, אבל המעשים הפרקטיים הם פחות העניין, זה יותר משהו תודעתי".
פתאום אמרת לעצמך "אני יהודי"?
"בשפה הפנימית שלי, אני אפילו לא קורא לזה יהודי. אני מרגיש שהמילה יהודי הייתה מאפיינת אותנו כשלא היינו פה. פה היינו ישראל. היו שבטים – היה יהודי, זבולוני, ראובני ועוד. בשלב מסוים הייתה גלות עשרת השבטים, ואז יהודה היו פה, וכשיהודה גלו קראו להם יהודים. זה היה הזיהוי שלנו בחו"ל, בגלות. פה בארץ אני אוהב יותר את המילה ישראלי מאשר יהודי. לכן אני גם לא קורא לזה 'זהות יהודית'. אני קורא לזה ישראלי מסורתי.
"המוזיקה שאנחנו יוצרים מתוך החומרים המסורתיים הקדומים מייצגת ומבטאת במידה רבה חיפוש אחר זהות ישראלית-עברית-יהודית-אוניברסלית חדשה, חיפוש שאפשר לראות גם במרחבים מקבילים אחרים בתרבות שלנו. כלומר, אנחנו לא רק חוזרים לאחור או לערכי עבר, אלא מבקשים לדלות מהעבר ומהמטען הגדול שקיבלנו דרכו יצירה עברית היברידית, שיש בה לחנים עתיקים בגישה חדשה, אמנות עבר בפרשנות הווה".
עפרה חזה כבשה את העולם עם שירי תימן. האלבום ההוא סימן את הפריצה הבינלאומית הגדולה שלה, אבל היא לא שימרה את ההגייה התימנית.
"יש לי הערכה למה שהיא עשתה וגם ביקורת. היא לקחה דברים יחסית פופולריים, ועשתה להם חידוש בשפה פופית. היא עשתה עבודה יפה, אבל לא היה שם את מה שאני מחפש, איזה מחקר ואבולוציה בתוך החומרים".
החות'ים ירו עלינו טילים מתימן ואין יחסי ידידות בין המדינות, אבל יוצא לך לפעמים לקבל ברשת תגובות מתימנים בהווה?
"אני לא זוכר כרגע תגובה ספציפית, אבל חבר יקר שלי, יהונתן ודעי, המייסד של 'באב אל ימן' בירושלים, סיפר לי שכאשר הופענו שם והוא העלה משהו לרשת, היו תימנים מחוץ לתימן שהגיבו בערבית. אני שר לרוב בעברית, וגם כשאני שר לפעמים בערבית, עולם הלחנים של שירת הדיוואן קצת שונה. זה יהודי, זה לא דומה למוזיקה שלהם.
"באזורים מסוימים יהודי תימן סבלו מאוד מהערבים המוסלמים שהיו קנאים. היו גם אזורים שבהם ליהודים דווקא היו יחסים טובים יחסית עם השכנים, כי היו מוסלמים מסוג אחר. באסלאם יש כל מיני זרמים. החות'ים הם זיידים, ויהודים בתימן סבלו קשות מהזיידים. היו כל מיני חוקים אכזריים ומשפילים, עלילות ועינויים. פתאום כשהתימנים האלה יורים עלינו טילים משם, אחרי שאנחנו כבר פה, אנחנו יכולים גם להשיב מלחמה, שלא כמו אז. צחוק הגורל".
יש לו דאגה כנה מהאפשרות ששירי הדיוואן יישכחו לגמרי. "לפעמים מזמינים אותי לאירועים ולשמחות, כדי שאוביל את השירה. אני אמור להוביל, אבל כולם אמורים לשיר איתי, כי זאת שירת מענה. אני תמיד מופתע, הפתעה מצערת, שאנשים לא כל כך יודעים לשיר איתי את השירים האלה, וכל הזמן בורחים לשירים המוכרים, הישראליים", הוא מעיד. "אנשים גם איבדו את היכולת לראות את היופי שיש בזה. יש זקנים שעוד זוכרים, אבל הדור הצעיר כבר לא, וגם לא בני ה-50–60. משהו שם הלך לאיבוד, משהו שם העלה אבק".
הבשורה המעודדת מבחינתו היא שהקהל בהופעות של ההרכב מגוון, מסבים וסבתות יוצאי תימן ועד צעירים ילידי הארץ. "התענוג המיוחד שיש לי הוא שהצעירים האלה, בני 20, שבכלל לא באים מהעולם התרבותי הזה, לא מכירים את המסורת הזו ולא שמעו על שבזי, באים אליי בהתלהבות ובהתרגשות בסוף ההופעה ושואלים מתי ההופעה הבאה, כי הם רוצים לבוא שוב", הוא אומר. "הייתה סבתא שניגשה אליי ואמרה לי: 'וואי, זה הזכיר לי את סבא שלי'. בשבילי זה מדהים, לקחת את האוצר הזה, את הדבר שהסבא של הסבתא הזאת שר לפני מאה שנה, ולהרגיש אותו חי ופועם היום, באופן שגם מחיה אותה".
פורסם לראשונה: 11:19, 29.10.25
