מי שהולך בימים אלו ברחובה של עיר – בייחוד בערים חרדיות – נחשף למוקדי מכירה רבים של ארבעת המינים. מוקדי מכירה אלו מרוכזים תחת כל עץ רענן (כמעט). אפשר לפגוש אותם בתוך בתי כנסת, בריכוזים קהילתיים וכמובן במרכזי קניות או בשווקים. אך מה שנראה לכאורה כמו עניין מסחרי בלבד, כולל בתוכו רבדים נוספים.
מי שצפו בסרט "האושפיזין" זוכרים בוודאי את הסצנה שבה משה בלנגה, חסיד ברסלב חוזר בתשובה שחי בעוני, משלם סכום עתק של אלף שקלים עבור אתרוג מהודר לחג הסוכות. הסצנה הזו משקפת חלק ממערך חברתי רחב יותר של שוק ארבעת המינים. האתרוג – המוצר הנסחר – הוא לא רק פרי, אלא סמל, ובעליו הוא שחקן אחד בתוך מערכת גדולה יותר.
מה מביא אדם שחי במצוקה כלכלית ומתמודד עם צורכי הקיום הבסיסיים להוציא סכום כסף גדול – שאין לו – עבור פריט שישמש אותו במשך שישה ימי החג? התשובה האינטואיטיבית של האדם הדתי תהיה: זוהי חביבוּת והידור המצווה. אך מתברר שהמחיר הכלכלי שאנשים מוכנים להשקיע עבור אותו פרי כולל בתוכו ערכים נוספים שנרכשים באותו מעמד.
כל רכישה מבטאת ערכים מגוונים. למשל, כשאני קונה שעון אני מחפשת מכשיר שאענוד על פרק ידי ויורה לי את השעה. כלומר, חשובה לי המכניקה של השעון. אבל אני רוצה גם שיהיה אסתטי ויהלום את טעמי, ולעיתים אבקש לרכוש באותה הזדמנות לא רק שעון אלא גם סטטוס חברתי, שהרי אין דינה של אישה שקונה שעון של חברה פשוטה – אף על פי שהמכניקה שלו מצוינת והוא גם אסתטי להפליא – כדינה של אישה שעונדת שעון ממותג. לכן אבחר לשלם עבורו ממון רב יותר.
כך גם לגבי האתרוג של האדם הדתי שמנהל את חייו בקהילה דתית. קנייתו היא קודם כול רכישת חפץ דתי שאמור להלום אמות מידה הלכתיות, אך מעבר לכך באותו מעמד נרכש גם מעמד בקהילה, וככל שמדובר בקהילה ריכוזית יותר – תהיה לכך משמעות רבה יותר. הקהילה החרדית מרכזת את חייה סביב שמירת תורה ומצוות, ומעודדת שמרנות ואף החמרה הלכתית. בקהילה כזו, לאתרוג המהודר יש יכולת להגדיר את הסטטוס החברתי והמיקום של בעליו בקהילה. דרכו מומחשת הנאמנות של בעליו לערכי הקהילה ועבור כך הוא מוכן לשלם ממיטב כספו.
נזכיר שהחרדי המצוי חי מתחת לקו העוני. הוא לומד בכולל, אשתו מפרנסת יחידה, ויש לו מספר רב של ילדים. נוסיף לכך שתקופת החגים היא מטבעה לחוצה כלכלית וכרוכה בהוצאות חריגות. ובכל זאת, נראה אותו בשוק ארבעת המינים מוציא מכיסו מאות שקלים עבור אתרוג לעצמו ולבניו הזכרים.
המאמץ בבחירת האתרוג המהודר לא קשור רק לנכונות לשלם עבורו מחיר גבוה. לעיתים קרובות לא יסתפקו בוחרי האתרוגים בעין הבלתי-מזוינת וישתמשו בזכוכית מגדלת כדי לחפש בקפדנות כתמים ופגמים שעלולים לפסול את האתרוג. זה אומנם לא נחוץ מבחינה הלכתית – אתרוג כשר גם אם יש בו פגמים קטנים שאי-אפשר לראות אותם בעין בלתי מזוינת – אבל השימוש בכלי העזר הזה מעביר מסר חיצוני-ויזואלי שלפנינו עומד אדם המהדר במצוות.
וזה לא נגמר שם: אחרי שנמצא האתרוג הראוי, ילכו רבים אל הרב כדי לקבל את אישורו. הם אומנם מכירים היטב את הלכות האתרוג הבסיסיות, ומן הסתם בחרו באתרוג מהודר בתכלית ההידור, ובכל זאת מבקשים לנצל את העיתוי הזה כדי להציג בפני הרב את רצונם לדקדק בהלכה ולהדר, וכך לבסס את מעמדם החברתי בקהילה. הפנייה אל הרב מעניקה תוקף להשתייכות החברתית ולמעמד.
ההתרחשות המרכזית מגיעה בתפילת שחרית בבוקרו הראשון של חג הסוכות. רגע לפני שמתחילים לקרוא את ההלל בציבור, מתקיימת תערוכה של ארבעת המינים. אלו הם רגעים דרוכים שבהם כל אחד מוציא את מיניו מנרתיקו, ועוד רגע יברך עליהם וייטול אותם כדת וכדין יחד עם הציבור כולו. המתפלל שולף את אתרוגו בחרדת קודש. הוא יודע היטב שברגעים אלו בוחנים אותו חבריו דרך האתרוג שרכש. המבטים שמופנים אל האתרוג יובילו, באופן לא מילולי, לדירוג חברתי. הם יאדירו את המתפלל שהמותג שלו נחשב למהודר יותר.
זו המערכה הגדולה של חג הסוכות, והאדם הפרטי משתתף בה לעיתים באופן לא מודע. הוא אינו רוצה אלא להדר במצוות האתרוג החביבה על ישראל לאורך הדורות. אולם ברמה הקהילתית מדובר בניהול סטטוס חברתי ומעמדי נרחב.
זהו המודל החרדי לשוק ארבעת המינים. ישנם מודלים נוספים. למשל, בשנים האחרונות רווחת מאוד התופעה של עמותות למיניהן שמוכרות ארבעת המינים באופן שבו כספי הרכישה מועברים לנזקקים או לפעילות העמותה. ברכישה זו, מלבד החפץ הדתי הנרכש, נרכשת גם היכולת והזכות לתרום למטרות חברתיות. אפשר כמובן לחשוב על המודלים הללו ולהשוות ביניהם – תסתובבו בשווקים ותחשבו על זה.
- תהילה גאדו היא חוקרת בתוכנית החברה החרדית במכון הישראלי לדמוקרטיה
