החודש, לפני 25 שנים, בעלי, שלושת ילדיי ואני הגענו בכרטיסי טיסה לכיוון אחד לישראל. עזבנו קריירות משגשגות, משפחה וחברים וכל מה שהיה מוכר למען ההזדמנות לחיות ולעזור לפתח את המדינה היהודית. לא היה קל לאף אחד מאיתנו להסתגל לתרבות חדשה, לשפה חדשה ולאורח חיים חדש. אבל ידענו שישראל תהיה המקום הטוב ביותר לגדל בו את ילדינו (בסופו של דבר, היו לנו עוד שני צברים). האמנו כי זה המקום שבו הם ילמדו על עברם היהודי, ישתתפו בהווה היהודי ויתכוננו לעתידם היהודי.
זה מעולם לא היה קל, וחלק מהזמנים היו קשים ומאתגרים יותר. מהגעגוע הרב למשפחה שלי, דרך התנהלות החיים בעברית, ועד הסכסוכים והקונפליקטים הפנימיים במדינה – האינתיפאדה השנייה ופיגועי הטרור, מבצע צוק איתן והמלחמה הנוכחית מאז 7 באוקטובר, שהפכה למלחמה בתוך מלחמה.
שילמנו את המחיר הגבוה מכולם על החלטתנו לעלות ארצה, להביא את בננו בן השנה ולהפוך אותו לאזרח ישראל. כי החלטה זו הובילה לגיוסו ליחידה קרבית בצה"ל ובסופו של דבר הובילה למותו בתוך עזה, פחות משלושה חודשים לאחר הטבח של חמאס.
קראנו לבננו עמיחי ישראל יהושע אוסטר שנה לפני עלייתנו ארצה, לזכר סבו של בעלי, ואהבתו ותמיכתו הגדולה בישראל. בננו נשא אותו בגאווה וחי בהתאם לשמו בכל יום בחייו. אפילו שאני מרגישה את כאב מותו בכל יום, אני לא מצטערת על כך שקיבלנו את ההחלטה להעתיק את מרכז חיינו לכאן לפני רבע מאה.
עמיחי לא היה האדם שהוא היה אם לא היה גדל כאן. הוא אמר לי שבועות ספורים לפני שנפל בעזה שהוא היה עולה ארצה ומתגייס לשירות קרבי גם אם היינו מגדלים אותו בארה"ב, כך שזה נתן לי את ההרגשה שבחרנו נכון. ובכל זאת, אני יודעת שכל חלק בו ספג במשך 24 שנות חייו את האוויר, האנשים וההיסטוריה של ישראל.
אני אסירת תודה שהגענו לישראל, כשאני מסתכלת על מה שמשפחתי הצליחה לתרום עד כה למדינתנו היהודית, ועל הדברים הנפלאים שילדינו ימשיכו לעשות כאן. חוקר, חיילים, משתתפים בשירות לאומי, מורים, מנהיגי נוער יהודי, מתנדבים ועוד הרבה יותר. שניים נישאו ויש לנו נכדים שיגדלו כאן. אני כל כך גאה בכולם.
לומר שארצנו נמצאת כעת במשבר יהיה לשון המעטה. והמשבר מעמיק בכל היבט של חיינו - הביטחון הפיזי שלנו, הביטחון הכלכלי שלנו ומערכות היחסים שלנו איש עם רעהו, מעבר לשיח הדתי והפוליטי. קשה מאוד לקרוא את החדשות ולהפנים את מה שקורה כאן, בדיוק כפי שקשה לתפוס חלק ממה שקורה בארץ הולדתי, ובמקומות נוספים ברחבי העולם.
5 צפייה בגלריה
מרסי אוסטר אוחזת בנכדה, עדי עמיחי, הקרוי על שם הדוד שלעולם לא יפגוש
(צילום: אלבום משפחתי)
ראיתי את כל המדינה שלנו מתאחדת החל מ-7 באוקטובר - כדי לתמוך בחיילים, כדי לתמוך בעורף - ואהבתי את המדינה הזאת אפילו יותר. אני עדיין אוהבת אותה. זו הסיבה שזה כל כך מאכזב אותי לשמוע, ממקור ראשון, מצעירים ישראלים שמביעים עניין לעזוב את מה שהם רואים כספינה טובעת, שחושבים שהמדינה שלנו בלתי ניתנת לתיקון, שלא רוצים להישאר בה כדי לתקן ולשפר את מה שנפגע בה.
מרסי אוסטרצילום: אלבום משפחתיהם רוצים לברוח מהמדינה שמייצגת את תחילת ההיסטוריה שלנו כאומה, מדינה שבה למשפחותיהם יש שורשים עמוקים, או מדינה שאליה הגיעו הוריהם או סביהם כדי להימלט מרדיפות במקומות אחרים בעולם. מדינה שאליה משפחתי עלתה ונתנה, פשוטו כמשמעו, את הכול.
נישאר כאן. נעבוד קשה כדי לבנות מחדש, לתקן את הקרעים, להתקדם. כדי שעמיחי ומאות החיילים היפים האחרים, וקורבנות 7 באוקטובר, יהיו גאים בנו ובמדינה שלנו. זו הסיבה שעלינו ארצה.
