"אֲנִי מַכָּה עַל חֵטְא / וְהוּא נוֹתֵן לִי וְהוּא רוֹצֶה / לָתֵת לִי וְהוּא נוֹהֵם כִּי טוֹב. / אֲנִי מַכָּה עָלָיו. / בְּשׁוֹט וּבְיָדַיִם חֲשׂוּפוֹת אֲנִי / מַכָּה עָלָיו בַּחֲגוֹרוֹת עוֹר וּבַרְזֶל הַמּוֹטוֹת": את השורות האלה, מתוך השיר "סדר סליחות", כתבה המשוררת גפן מרגלית כנעני – חסידת ברסלב שהספיקה ב-25 שנות חייה לעבור לא מעט תהפוכות, כולל יציאה בשאלה וחזרה בתשובה. זה אולי יזכיר לחלקכם את השיר "תפילין" של יונה וולך, אבל מטפורות בוטות מעולם ה-BDSM אינן שכיחות בשירה האמונית העוסקת בקשר עם האל.
כנעני כבר רגילה לשבור מוסכמות. "זה שיר שנכתב לפני כמה שנים, ממש בהתחלה של תהליך התשובה. היום לא יֵצא ממני דבר כזה. מצד שני, אני עדיין יכולה לפרסם אותו", היא אומרת. בהמשך השיר אלוהים נכנס לתמונה, והוא מסתיים במילים הבאות: "אֲנַחְנוּ סוֹלְחִים לְךָ / אֲנִי וְחֶטְאִי הַיּוֹשֵׁב בֵּינֵינוּ / מְאֹהָב בִּי כִּבְאִשָּׁה מֻכָּה / אֲנַחְנוּ סוֹלְחִים לְךָ / הֲתִסְלַח לָנוּ אַתָּה?"
12 צפייה בגלריה
גפן מרגלית כנעני. "אני שומרת הלכה קלה כחמורה. היחס לאלוהים הוא דבר פרטי מבחינתי"
(צילום: שרה דיין)
"כמו שאלוהים סולח לי, אני קצת סלחתי לו בכך שחזרתי בתשובה", מסבירה המשוררת. "אלוהים שלי הוא שלי, אני לא חושבת שמישהו יכול לשלוף אותו מכובע ולומר 'זה אלוהים'. המצוות הן דבר קבוע, אני שומרת הלכה קלה כחמורה, אבל היחס לאלוהים ברמה האישית הוא דבר פרטי מבחינתי. אם אני מרגישה שאני צריכה גם לסלוח לו, זה בסדר מבחינתי. רבּנו (רבי נחמן מברסלב, ש"מ) אומר לדבר אל השם בהתבודדות כמו חבר, 'כאשר ידבר איש אל רעהו', אז אני שם".
"הייתי עוף מוזר והרגשתי שדורכים עליי. באחת השיחות הרב באולפנה דיבר איתי על הלבוש שלי ועל השאלות שלי בשיעורים. באולפנה נתנו לזה את הכותרת של 'כפירה' או 'חוסר אמונה'. הרב אמר שאני תפוח רקוב, ואם יש תפוח רקוב בערֵמה אז הוא משפיע על כולם"
במקור, הוריה קראו לה בשם הפרטי ליאל מרגלית. "לא אהבתי אותו בכלל, ובגיל 17 שיניתי לגפן מרגלית. למה גפן? אני לא בטוחה. ברגע ששמעתי את השם הזה ידעתי שהוא שלי", היא אומרת. את ימי המלחמה בין ישראל לאיראן היא העבירה בבית הוריה בקריית גת. ספר השירה החדש שלה, "אני המשיחה" (הוצאת פרדס, בעריכת לי ממן), יצא לאור לאחרונה. "גדלתי במשפחה חילונית עם נגיעות של מסורת, הבכורה מבין ארבעה אחים. לא היה בבית אנטי למסורת, ההורים שלי כיבדו את העניין והיו אנשים מאמינים, אבל לא עסקנו בזה. חיינו חיים חילוניים", היא נזכרת. "כשהייתי בסביבות גיל 11 ההורים שלי חזרו בתשובה. לא רציתי להצטרף, אבל זה די נכפה עליי. העבירו אותי לאולפנה דתית לאומית והכול פשוט קרה".
בתקופת האולפנה היא התחילה לכתוב שירים. "הייתי עוף מוזר והרגשתי שדורכים עליי, שלא נותנים לי להיות מה שאני רוצה להיות", היא מספרת. לא לחינם בשיר "בציר 21" היא משווה את הדמות שלה כמשוררת לענבי הגפן שדורכים עליהם בגת כדי לייצר יין. "הרב של האולפנה היה קורא לי להרבה שיחות. באחת השיחות הוא דיבר איתי על הלבוש שלי ועל השאלות שלי בשיעורים. באולפנה נתנו לזה את הכותרת של 'כפירה' או 'חוסר אמונה'. הרב אמר שאני תפוח רקוב, ואם יש תפוח רקוב בערֵמה אז הוא משפיע על כולם. בכיתה י' עברתי לאולפנה אחרת בקריית גת והיה לי שם טוב יותר".
יש בשירה שלך מעין שילוב בין היִצריוּת של יונה וולך לרוחניות של זלדה. אילו משוררים השפיעו עלייך?
"יונה וולך היא המשוררת שלי. אני מרגישה כאילו אנחנו חברות, אני כותבת וחושבת מה היא הייתה אומרת. חבל שהיא לא פה. היא ודוד אבידן הם המנטורים הבולטים מבחינתי. את זלדה אני מתחילה לגלות רק עכשיו".
"בהתחלה היה רצון לנקום"
כשהייתה בת 16 עזבה כנעני בהדרגה את אורח החיים הדתי. "היה להורים שלי קשה מאוד, אבל פחות עם הזניחה של המצוות, אלא יותר עם הקיצוניות שנלקחתי אליה. יצאתי המון, ביליתי המון, התנסיתי המון. מכל הבחינות", היא מעידה. "סיימתי את השנים האחרונות באולפנה, אבל ישר כשהסתיימה האולפנה בגיל 18 עברתי לתל אביב. עשיתי שירות לאומי, בהתחלה באיכילוב ובהמשך בבית הגלגלים. היינו דירה מעורבת של דתיות וחילוניות, שם התחלתי לחוות את תל אביב".
במהלך המסע שלה, היא עברה חוויה שלילית שהותירה צלקת בנפשה. "אמרתי את ה'לא' שלי, אבל הייתי מאוד מהוססת. הוא אמר 'עוד קצת, עוד קצת', והרגשתי שאני לא מסוגלת לעמוד מולו. אני זוכרת שממש התנתקתי, דיסוציאציה. זה השאיר לי חללים בזיכרון מהאירוע, אבל אני יודעת מה היה שם. בהתחלה אמרתי לו שאני לא רוצה לדבר איתו ושזה היה לא בסדר, אבל לא הייתי בטוחה, כי ישר קפצתי למחשבות: את רצית בהתחלה איזשהו מגע, רצית שהוא ינשק אותך. הוא שכנע אותי שרציתי אבל פחדתי, ושהוא עזר לי לעבור איזשהו מכשול בתודעה".
"רציתי שאנשים יבינו את המקום שלי. יש בזה צד אלים, אבל אי אפשר לתקוע למישהו מעדר בראש ולקרוא לזה גינון. אני חוויתי מעדר בראש, וחוויתי גם את הרצון להחזיר. בהתחלה היה רצון להיות אלימה חזרה. בהמשך היה רצון להחזיר את הסיפור לעצמי"
היא ידעה שמשהו רע קרה, אבל בזמן אמת לא מצאה אוזן קשבת. "פניתי לעובדת סוציאלית ואמרתי לה שאני חושבת שעברתי תקיפה מינית. היא שאלה 'אמרת לא?' והתחילה לחקור אותי, עד שהורידה מזה את הנפח והחומרה", היא משתפת. "אחרי כמה שנים הייתי בטיפול אצל פסיכולוגית, והיא הייתה מדהימה – היא שמעה הכול ותיקפה הכול, והייתה לי חוויה מתקנת לגמרי".
נושא הפגיעות המיניות חוזר במספר שירים בספרה, אחד מהבולטים שבהם הוא "כרוז", שבו היא סוגרת חשבון עם התוקפים. "כְּרוּז לְכָל אַנָּסֵי הָעוֹלָם כָּל הַפֵּדוֹפִילִים / כָּל הַגְּבָרִים הַמַּטְרִידִים כָּל הָאָבוֹת / הַנִּכְנָסִים חָזָק אֶל גּוּף אוֹ נֶפֶשׁ – / הַשִּׁיר הַזֶּה / הוֹצָאָה לַהוֹרֵג / וַאֲנִי הַתַּלְיָנִית" – היא מכריזה בו.
"רציתי שאנשים יבינו את המקום שלי. יש בזה צד אלים, אבל אני אומרת שאי-אפשר לתקוע למישהו מעדר בראש ולקרוא לזה גינון. אני חוויתי מעדר בראש, וחוויתי גם את הרצון להחזיר", היא מסבירה. "בהתחלה היה רצון לנקמה, להיות אלימה חזרה, גם כלפי מי שעשה לי את זה וגם כלפי מי שהכחיש את הדבר או לא הכיר בחומרה שלו. בהמשך היה רצון להחזיר את הסיפור לעצמי, שאני אספר את הסיפור הזה בלי שאף אחד אחר מוריד נתח מהדברים או מכחיש אותו. להחזיר לעצמי את השליטה.
"כשהתחלתי לעבור טיפול בעקבות מה שעברתי, החזרתי את השליטה לא בכתיבה אלא בנבירה: הייתי קוראת ולומדת על כל מקרה של פגיעה מינית והשתקה, כדי לתת תוקף לחוויה של נפגעות אחרות. היה לי אכפת מאוד מכל אחת, רציתי לתקף לאחרות את מה שלא תיקפו לי. היו מקרים שבהם דיברתי עם נפגעות. הרבה שירים נולדו מסיפורים של אחרות ורגשות של אחרות. זה לא בהכרח עשה לי טוב, אבל למדתי לשלוט במינונים של זה".
הניגון החסידי שהוריד דמעות
בשלב מסוים היא הרגישה שהיא חייבת להתאוורר ממערכת היחסים שהייתה לה עם בן זוגה. "רציתי חופשה, רציתי לטוס, וידעתי שבשירות הלאומי יעשו עם זה בעיות ואם אגיד שזה משפחתי, יהיה לי קל יותר. אמרתי להורים שלי שאני רוצה לטוס לאומן, כי ידעתי שהם יאשרו לי. אמרתי לעצמי, מה יכול לקרות? קצת מחקר אנתרופולוגי", היא מספרת. "עוד לפני רבי נחמן, בקבר של הבעל שם טוב במז'יבוז', השמיעו את הניגון שלו, ניגון חסידי שלא הכרתי עד אז. התחלתי לבכות. הרגשתי שמשהו מתקלף בחזות הצינית שלי מאותה תקופה. לא הייתה לי אפשרות לברוח, הרגשתי שאני נשאבת לציון שלו, רוצה לשים עליו את הראש. הרגשתי שיש לי משיכה למקום הזה".
12 צפייה בגלריה
"הרגשתי שמשהו מתקלף בחזות הצינית שלי". מבקרים באומן, ארכיון
(צילום: Sean Gallup / Getty Images)
12 צפייה בגלריה
גפן מרגלית כנעני באחד מ-11 ביקוריה עד היום באומן, בקבר רבי נחמן מברסלב
(באדיבות המצולמת)
היא הרגישה טלטלה של ממש. "היה לי מוזר שאני מרגישה פתאום תחושת שייכות למקום הזה. לפני כן הרגשתי שכל דבר שמצלצל דתי בא לכלוא אותי ולתפוס אותי בציפורניים, ואם רק ארשה למוסדות הדתיים – הם יחנקו אותי. שם פתאום היה רגע רוחני עם אנשים רוחניים וניגונים רוחניים, ולא רציתי לקום וללכת".
משם היא יצאה למסע של לימוד והעמקה בחסידות. כשחזרה לארץ היא הלכה לשיעורים שהעבירו נועה ירון-דיין ובעלה לשעבר, יובל דיין. "הרגשתי שהם מעיפים לי את המוח", היא מעידה, "לא הייתה לי התנגדות כי הסביבה לא הייתה דתית במהות שלה. שנה אחר כך נכנסתי למדרשה בירושלים. לפני שש שנים חזרתי לדת".
על ידה יש לה קעקוע עם המילים "ובחרת בחיים": "עשיתי אותו בגיל 18, מתוך רצון לחיות את החיים באמת. היום הקעקוע מסמל בשבילי לא רק את מי שהייתי אלא את מי שאני היום. כל בוקר אני משלימה בראש אותו ל'ובחרת בחיים אמיתיים'. אני בוחרת באלוהים כל יום מחדש"
הפעם התמקמה בחסידות ברסלב. "המדרשה הייתה ברסלבית. לאט-לאט תרגלתי צניעות. בהתחלה הייתה שבוע לובשת חצאית ושבוע לא", היא מתארת, "היה לי קשה לחזור לזה, זה היה לי ממש טריגרי. אבל במדרשה יכולתי להיות מה שאני רוצה, הם לא הגבילו לבוש או עישון כמו מדרשות אחרות. אמרתי לעצמי: אם ברחת משם כי הרגשת שזו לא אמת, ועכשיו את מרגישה שזו אמת, למה את לא מפרקת את הטריגר הזה? אם מצאתי אמת לאמיתה, שורשית יותר מבחינתי, למה שלא אפרק את הטריגרים האלה, ששייכים לאמת הזנוחה שמבחינתי היא לא אמת?"
בשיריה של כנעני ניכר בין השאר העיסוק בעצבות, בשאלות קיומיות נוגות ובאובדנות. "התמודדתי בחיי עם מחשבות אובדניות. לא ניסיתי אף פעם לבצע, אבל כן חוויתי את זה. היום כבר לא. הטיפול והתשובה ביחד גרמו לי להסתכל על החיים קצת אחרת", היא מגלה. "מגיל צעיר, כבר לקראת סוף היסודי, היו לי שאלות קשות, כמו למה אני קיימת ולמה אנשים עוברים את מה שהם עוברים. אף פעם לא קיבלתי כמובן מאליו את זה שאנחנו כאן". בשיר "אין יוצא וישנו בא" היא כתבה: "יֵשׁ לִי חֲבֵרִים / בַּמַּחְלָקָה הַסְּגוּרָה". "לא הייתי במחלקה סגורה אבל הכרתי המון אנשים שכן עברו קשיים נפשיים שהובילו אותם להתאשפז. אובחנתי עם פוסט-טראומה מורכבת ו-OCD, אבל אני במצב טוב יותר היום. שילוב של אלוהים וטיפול, מבחינתי", היא מספרת.
חופש או שעבוד?
על ידה יש לה קעקוע עם המילים "ובחרת בחיים", והיא לא טורחת להסתיר אותו גם היום. "עשיתי אותו בגיל 18, מתוך רצון לחיות את החיים באמת. זה סימן את היציאה שלי בשאלה כיציאה 'לחיים', כקיום הזכות שהייתה לי לחיות ולא רק להתקיים, ובמקביל נעשה גם בשל הקשיים שלי עם הבחירה בחיים, כפשוטו. אני לא מתביישת בקעקוע, הוא פותח לי שיח עם מגוון רחב של אנשים למרות שהלבוש שלי, עם החצאית והגרביים, מייצר דמות ספציפית מאוד. האמת היא שאם היה מותר הלכתית הייתי מתקעקעת עוד", היא מוסיפה בחיוך, "אני אוהבת את זה. היום הקעקוע הזה מסמל בשבילי לא רק את מי שהייתי אלא את מי שאני היום. כל בוקר אני משלימה בראש אותו ל'ובחרת בחיים אמיתיים'. בחרתי באלוהים ואני בוחרת כל יום מחדש, ואלה מבחינתי חיי האמת שלי".
12 צפייה בגלריה
"בהתחלה הייתה שבוע לובשת חצאית ושבוע לא". כנעני, בימים שבהם עוד לבשה מכנסיים
(באדיבות המצולמת)
"ובחרת בחיים" הוא גם שם הספר הקודם שלה, שהתפרסם כשהייתה בת 18 בלבד, וכולל שירים לצד סיפורים קצרים. "בגדול הוא נכתב כשהייתי רחוקה וכועסת על הרעיון של אלוהים כישות בכלל", היא מספרת. "הספר השני, כידוע, נכתב מפרספקטיבה אחרת שלי כבעלת תשובה ועוסק יותר ביחסים בין המינים ובנפש האדם באופן כללי. רק בשנה האחרונה אני חשה השלמה כלפי הספר הראשון, ואפילו גאווה על האומץ שהיה לי להוציא ספר שמדבר על כל מה שאני מרגישה בגיל צעיר כל כך. אז החדש נטול ניחוח של כפירה אבל גם הוא, כמו הקודם, משקף בדיוק את מה שאני מרגישה וחושבת, ולא מתאים לדעתי לאלו שאוזקים את אלוהים לסטנדר".
לספר הנוכחי קראת "אני המשיחה" (מתוך השיר "חולת רוח הקודש"), ובאחד השירים ("אין יוצא וישנו בא") כתבת: "אני אשת סודו של המשיח". מה מושך אותך למשיחיות?
"זה בא מרצון לגאול את הנושאים הלא-מדוברים. כשהתחלתי לפרסם שירים, הרבה אנשים לא קיבלו את זה טוב, הרבה חשבו שאני מכבסת כביסה במקומות שלא צריך. מבחינתי זה לא קביל, אני לא אתן לשום נושא להיות בחושך רק כי זה לא נוח. יש משיחיות פרטית ויש משיחיות כללית. אני באה לגאול את הנושאים האלה, ובטח שלגאול את עצמי, ואולי גם אחרים יוכלו דרך זה להשיג גאולה בעצמם. אם זה יגרום להם לכתוב איך שבא להם, לחוש הזדהות ולהרגיש שיש להם מקום – אז עשיתי את שלי".
היא רווקה (מחפשת ברסלבר, לדבריה: "עדיף בעל תשובה, אבל נעבוד עם הכול"). יש לה תואר ראשון בפסיכולוגיה וקרימינולוגיה מהמכללה האקדמית אשקלון. עם החזרה בתשובה היא הפסיקה לעשן מריחואנה.
יש לך שיר בשם "החופש שיעבדני", שבו כתבת על "כלוב מוזהב". את מרגישה שדווקא החילוניות היא סוג של שעבוד?
"אני לא חושבת שחילוניות היא בהכרח שעבוד, אלא מה שמתלווה אליה – הפחד לא להיות חופשי יכול לכבול אנשים ולמנוע מהם אפילו לקרוא פסקה מהספר ליקוטי מוהר"ן, שיכולה להיקרא כמו שירה, רק כי רבי נחמן כתב אותה".
בעצם הפחד הוא הדדי. רוב הציבור הדתי לא יֵדע איך לאכול את הספר שלך.
"נכון. אני לא שותפה לפחד הזה. אני לא מרגישה שמשהו יכול לערער אותי ואת האמונה שלי. גם אם יהיה משהו כזה ויהיו תקופות כאלה, אני חושבת שנפתור את זה ביחד, אני ואלוהים".
בנימה אישית – היות שאת רווקה, את לא חוששת מפגיעה בשידוך? כלומר, מהאפשרות שהשירים והחשיפה יפגעו ביכולת שלך למצוא חתן?
היא צוחקת. "אני מאמינה שכמו שהשם יכול לקיים כל כך הרבה הפכים באדם אחד, הוא יכול לקיים עוד אנשים כאלה", היא משיבה. "גם אם הוא לא יהיה גם וגם, אם הוא יכול לכבד ולראות בזה יופי, נוכל לחיות ביחד. אני מחפשת ברסלבר ירא שמיים, אם יהיה בעל תשובה – מה טוב, אבל בכל מקרה שידע להתחדש; לקחת את מה שהיה, לשים אותו במקום מסוים ולפתוח דף חדש עם אלוהים. כל פעם מחדש".
פורסם לראשונה: 06:00, 27.06.25
