הסגבירו לי את הנשיות
כנערה אהבתי ללכת בערב שבת לבית הכנסת. לא הפריעה לי הישיבה מאחורי המחיצה, שכן שמחתי לפגוש חברות ולשלב פטפוטים ותפילה. בסיום "קבלת שבת" קראנו את פרק "במה מדליקין" שבמסכת שבת. פרק משמים, שעוסק בשמנים ופתילות המשמשים להדלקת נרות שבת.
לקראת סיום הפרק מובאת פצצה תאולוגית (משנה ו'): "על שָׁלֹשׁ עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בנִדה וב(הפרשת) חלה ובהדלקת הנר". קשה לשאת את הפשטנות הרוחנית של המשנה שלפיה לכל מוות יש הסבר. התדהמה השנייה היא הקלות שבה מואשמות הנשים במותן האפשרי בלידה.
1 צפייה בגלריה
הכניסה לציון קבר רשב"י בהר מירון, ארכיון. בגמרא מסופר איך הסתתר במערה מפני הרומאים
(צילום: איתן גליקמן)
כנערה, קראתי את המשנה באדישות. האדישות הזו נולדה אולי מהשיממון שהטילו עליי המשניות שקדמו לה, או שהיא מעידה על אסטרטגיה שפיתחה נערה שגדלה בתרבות שמקפחת את זכויותיה. ניהלתי את חיי הדתיים בתרדמת רוחנית.
לכבוד רבי שמעון בר יוחאי
מאות שנים לאחר מותו של רבי שמעון בר יוחאי, ייקשר שמו לספר הזוהר ואחר כך גם לל"ג בעומר. בכמה מקומות בספרות חז"ל מובאת אגדה על בריחתו של רבי שמעון בר יוחאי מהרומאים והסתתרותו במערה. הגרסה הבבלית של האגדה נמצאת בתלמוד במסכת שבת, בהמשך לעיסוק בעבירות הגורמות לנשים למות בשעת לידתן. איך קשורה מערתו של רבי שמעון לנשים, לידה ומוות? נצא לדרך ונגלה בהמשך (תלמוד בבלי, שבת, דף לג עמוד ב, מתורגם מארמית לעברית):
ישבו רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, וישב יהודה בן גרים איתם. פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהם של אומה זו (הרומאים): תיקנו שווקים, תיקנו גשרים, תיקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתיקנו, לא תיקנו אלא לצורך עצמם. תיקנו שווקים להושיב בהם זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמם, גשרים ליטול מהם מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות. אמרו: יהודה שעילה, יתעלה. יוסי ששתק, יגלה לציפורי. שמעון שגינה, ייהרג.
האגדה נפתחת בשיחת חברים בתקופה פוליטית לוהטת, באחד השלבים של מרד בר כוכבא. בחוסר זהירות מביעים החכמים את דעתם על הרומאים. הדמות הרביעית בחבורה אינה לגמרי "משלנו" והכינוי "בן גרים" מעיד על זרותה.
בפנינו נפרסת מניפת העמדות הפוליטיות של החכמים. "כמה נאים מעשיהם", קובע רבי יהודה וממצב את עצמו כתומך ברומאים. רבי שמעון בר יוחאי מתייצב בקצה המבקר והלועג לרומאים: הם לא חושבים על טובת הנתינים, ומעשיהם מכוונים לסיפוק תאוות בצע ומין. רבי יוסי שייך למפלגה השלישית, מפלגת "סתמו ת'פה ותורידו ראש עד יעבור זעם". הלוואי שהיו מקשיבים לשתיקתו.
בן גרים מלשין לרומאים, והם בוחרים לפנק את רבי יהודה, להעניש קלות את רבי יוסי ולהרוג את רבי שמעון. והעורך התלמודי? הוא שולח את חיצי הביקורת כלפי שני הקיצוניים; רבי יהודה בר אִלעאי שפתח בשיחה מיותרת, הרוויח טובות אישיות אבל עורר תסיסה, ורבי שמעון שדבריו לא הועילו אבל הזיקו. העורך, שחי מאות שנים לאחר האירוע, תומך ברבי יוסי.
חורבן הבית הפרטי
האגדה נמשכת (מתורגמת מארמית): הלך הוא ובנו והתחבאו בבית המדרש. כל יום הייתה מביאה להם אשתו לחם וקנקן מים. כאשר החמירה הגזֵרה אמר רבי שמעון לבנו: נשים דעתן קלה עליהן, שמא יענו אותה ותגלה (לרומאים, היכן אנו מתחבאים). הלכו והתחבאו במערה. התרחש נס ונבראו להם חרוב ומעיין מים. היו מורידים את בגדיהם ומתכסים עד הצוואר בחול. כל היום היו לומדים. בזמן שהתפללו, התלבשו והתפללו כך שלא יתבלו בגדיהם. ישבו שתיים-עשרה שנים במערה.
בניגוד לגרסאות הארץ-ישראליות של האגדה, בגרסה שלפנינו מוזכרת האם, וקיומה ממחיש את המחיר הביתי. מדוע לוקח רבי שמעון את בנו, רבי אלעזר? האם הוא חושש שהרומאים ייטפלו לבנו, או שהוא מתכנן ללמוד תורה וזקוק לחברותא?
בתחילה הם מסתתרים בבית השני, ואולי הראשון, של החכמים – בבית המדרש. טריטוריה גברית שנשים יכולות להגיע אליה. אשתו של אדם נקראת בארמית "דביתהו" – ה"בית". "הבית" צריכה לצאת מגבולותיה ולהאכיל את בנה ובעלה בבית המדרש.
חלק זה של האגדה מטיל אלומת אור על הנזק האמיתי שיוצרות המלחמות. מלחמות יצליחו או ייכשלו, אבל הבתים הפרטיים ייהרסו בכל מקרה. המלחמה תביס את הביתיות.
הקורס להשמצת הזולת
בשלב מסוים מחליט רבי שמעון שבית המדרש כבר לא בטוח, והוא בורח עם בנו למערה. במעבר מבית המדרש למערה, נעשית פגימה נוספת, קשה במיוחד, בדמות האם. אימו של רבי אלעזר, זו שאין לה שם (ובאגדה אחרת מסופר לנו על האהבה שבה אפתה לבנה לחם), מאבדת את האינדיבידואליות ואת מעמדה כאמא, ונהפכת לחלק מקבוצה מושמצת: "נשים".
זה אחד התרגילים הידועים בקורסים להשמצת הזולת: "כל הנשים", "כל היהודים" וגם "אין חפים מפשע בעזה". קשה לבוז לאמא, אבל קל לבוז ל"נשים" ולטעון ש"דעתן קלה". רבי שמעון היה יכול לומר לבנו: לכולנו קשה להתמודד עם עינויים ולכן יש להיזהר, אבל הוא בחר להרחיק את החולשות האנושיות מעצמו ומבנו. "אלה הנשים, זו אמא".
הלידה השנייה
המערה היא סמל לרחם, ובה יושבים האב ובנו כמו תינוקות (לפי המדרש תינוקות לומדים תורה ברחם). הם לומדים, מתפללים וחיים שתיים-עשרה שנים בסגפנות ואינטימיות מדאיגות.
ההדלקה המרכזית בהילולת רשב"י במירון
(צילום: לוי נוישטט, דוברות הילולת רשב"י)
הם יצאו מהמערה, שנים רבות לאחר ביטול גזרות הרומאים והתחלפות הקיסר, ולא יצליחו להסתגל למציאות האנושית. הם ישרפו את עולם החומר ואז תיגזר עליהם שנה נוספת של חיים במערה. שוב הם יֵצאו, והפעם הם ינסו לתקן את העולם אבל ימשיכו להרוס ולהרוג.
בחזרה לעזרת הנשים
ההחלטה האמיצה של העורך לשלב את אגדת רבי שמעון ובנו במערה, בסוגיה העוסקת בעבירות שבגינן נשים מתות בלידה, היא מבריקה ואמיצה. המשנה, שאותה קראתי בבית הכנסת בנעוריי, מחלחלת לתודעתנו את הטענה שנשים חסרות זהירות באופן מסכן חיים. המשנה לא טוענת שנשים לא מקיימות את מצוות נידה, הפרשת חלה והדלקת נרות שבת, אלא שהן לא "זהירות" במצוות אלה ולכן ראויות למוות.
אישה שלא יודעת לשמור על חייה בתנאי שלום בוודאי לא תשמור על חיי בנה ובעלה תחת עינויים. העורך ממצב את המלחמה והקנאות מול הבית. בקווים בהירים הוא מסמן את נקודות השבר בין קנאות דתית ולאומית לביתיות, ומסמן גם את הקושי לחזור מאזורי הקנאות אל החום, הפשרות והנדיבות של ממלכת הבית.
סיום המלחמה
בחירתו של רבי שמעון לבטא במילים את שנאתו לרומאים היא בחירה קנאית וחסרת אחריות. הבריחה שנעשתה בעקבותיה לא הביאה תועלת, אבל פירקה את נפש בנו ושברה את לב אשתו.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןבמלחמה הארוכה והאיומה שלנו, חייהן של מאות אלפי משפחות ישראליות (לפחות) השתנו מהיסוד. ההתרגשות האדירה של כל הקהילה הישראלית בכל פעם שחטופה או חטוף חוזרים הביתה מעידה שהחברה שלנו יודעת מה חשוב ולְמה היא זקוקה. משפחות יכולות להביא בריאות, חמלה וחיים. מלחמות מביאות רק סבל ומוות.
תחזירו את כולם הביתה. סיימו את המלחמה. טפלו כראוי בפצועות ובפצועים בגוף ובנפש, ותנו גם לרצועת עזה להשתקם באופן אמיתי ובריא.
שבת שלום.
