הרגע שבו הסכמתי עם סמוטריץ'
ביום ראשון נדדתי עם עוד כחצי מיליון ישראליות וישראלים, בין צמתים שכונתיים, להפגנה הגדולה בתל אביב. במהלך הנסיעה באוטובוס גיליתי שסמוטריץ' מאשים את משפחות החטופים ב"שטיפת מוח רגשית". אני לא יודעת מהי "שטיפת מוח" אבל בעניין הרגשי, ולראשונה בחיי, מצאתי את עצמי מסכימה עם סמוטריץ'; אנחנו מפעילות לחץ רגשי. אנחנו מתאמצות ככל יכולתנו ללחוץ על הכפתור הרגשי כדי להביא לשחרור החטופים ולסיום המלחמה.
ההפך מ"רגשי"
כשסמוטריץ' מאשים אותנו בשטיפת מוח רגשית, הוא מתכוון ש"רגשי" זה רע. ייתכן שבדבריו הוא מבקש גם להצדיק את האמירה המיוחסת לו בשעה שסירב לראות את סרט הזוועות משבעה באוקטובר: "אתם בכוח לא רוצים לישון טוב בלילה?"
סמוטריץ' מנסה לשוות לעצמו דמות של מנהיג שנדרש לקבל החלטות לא רגשיות, ולכן הוא לא יראה סרטונים ולא יקשיב לבכי ולזעקות שממלאים את הרחובות. בדברי הביקורת שלו, סמוטריץ' טפטף לתודעת בוחריו הפוטנציאליים שהוא פועל ממניעים שכלתניים, שהם לכאורה מתאימים לתהליכי קבלת החלטות. אלא שההפך מ"רגשי" אינו "שכלתני", שהרי חשיבה רגשית וחשיבה שכלתנית (אם אנחנו בכלל מבינות את ההגדרות האלה) יכולות להגיע למסקנות זהות, ולפעמים הן פשוט מופעלות ברגעים שונים, אבל הן לא הפוכות.
אז מה ההפך מ"רגשי"? אטימות או קהות. מבחינה פסיכולוגית אפשר לדבר על הציר שבין קושי נורמטיבי בזיהוי ובביטוי רגשות, לקצה הלא-נורמטיבי, הפסיכופתי, שמתאפיין בפגיעה ביכולת לחוש אמפתיה, חרטה ואשמה. רציונליות לא מנוגדת לביטוי רגשי, וגם לא מאפיינת את סמוטריץ'.
למשיחיות אין רגשות
סמוטריץ' וחבריו, שמשתיקים בגסות משפחות חטופים ומשפחות שכולות, עמלים לסגל לעצמם אטימות רגשית. אצל חלקם זה נראה פסיכופתי. אם הייתה אפשרות להפעיל עליהם לחץ רגשי, היינו שמחות לעשות זאת, אבל לא אליהם הופנו ביום ראשון רגשותינו. הם הופנו אל החברה הישראלית, משפחות החטופים, המשפחות השכולות, החיילים שמקבלים שוב צווי מילואים, הדור הצעיר שנדרש לקבל החלטות והדור המבוגר שרואה את מעשי ידיו טובעים בים. יום ראשון היה יום של סולידריות קהילתית שנתנה לנו כוח וגם סיבה להמשיך.
עצרת הענק בכיכר החטופים ביום ראשון. זה מה שנזכור
(צילום: אמיר גולדשטיין)
יום אחד, אני מקווה שבהקדם, הפוליטיקאים ערלי הלב ייעלמו מחיינו, ואנחנו נזכור את ימי העצירה והשביתות, את ההתארגנות האזרחית בשבעה באוקטובר ואחריו. נזכור ונבין על מה אנחנו נאבקות וכמה טובה, יפה וסולידרית החברה הישראלית. ביום ראשון אמרנו לעצמנו שיש סיבה לחיות. כאן.
את הקולות שלו מקושש סמוטריץ' בפלגים המשיחיים. משיחיות, כאידיאולוגיות קיצוניות אחרות, היא היפוכה של רגישות. אידיאולוגיות קצה מחנכות להתעלם מרגשות ולדבוק באמונות שהולכות והופכות קיצוניות ורצחניות, ככל שהאידיאולוגיה זקוקה לתגבור. סמוטריץ' לא רוצה שנקשיב לתבונה שבמקרה זה הולמת גם את הרגשות שלנו; הוא רוצה שנקשיב לפעמי המשיח שלו.
רבי יהודה הנשיא לומד להכיר את רגשותיו
הקהות הרגשית נולדה זמן קצר לאחר שנוצרו יצורים בעלי רגשות. לא מפתיע לגלות קשר בין מנהיגות לקהות רגשית, שכן מנהיגות עלולה למקם הצלחה האישית ומטרות פוליטיות לפני טובת הפרט, ולכן עלולה להיאטם לסבל.
באגדה שלפנינו תלמיד חכם זוטר, יונתן בן עמרם, מפעיל לחץ רגשי על גדול החכמים והמנהיגים בדורו, רבי יהודה הנשיא (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ח עמוד א. מתורגם מארמית):
רבי פתח אוצרות בשני (שנות) בצורת, אמר: ייכנסו בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי תלמוד, בעלי הלכה, בעלי הגדה, אבל עמי הארץ אל ייכנסו.
דחק רבי יונתן בן עמרם ונכנס, אמר לו: רבי, פרנסני. אמר לו: בני, קרית? אמר לו: לאו. שנית? אמר לו: לאו. אם כן, במה אפרנסך? אמר לו: פרנסני ככלב וכעורב. פרנסו. לאחר שיצא ישב רבי והצטער, ואמר: אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ.
אמר לפניו רבי שמעון בן רבי: שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא, שאינו רוצה ליהנות מכבוד תורה מימיו? בדקו ומצאו, אמר רבי: ייכנסו הכול.
הימים ימים קשים, הקהילות בארץ ישראל התמודדו עם שנות בצורת שמשמעותן גזר דין מוות. רבי יהודה הנשיא, המכונה רבי, מחזיק במחסני תבואה ומכריז: מי שלמד תורה ואפילו מעט, יזכה לקבל תבואה, אבל "עמי הארץ" (כינוי שעבר גלגולים שונים ובהקשר שלנו מציין חבורה לא למדנית שנמצאת במאבק עם החכמים) לא יתפרנסו מהתבואה. התיעדוף של רבי מעמיד חלק מהקהילה בסכנת חיים.
לוחץ על הכפתור הרגשי
האגדה, כדרכן של אגדות, צבועה בצבעי הפנטזיה, ונראה כאילו רבי עצמו ניצב בפתח ובוחן את הנכנסים. יונתן, תלמידו, עומד, תחת הסוואה, בשורת האודישנים. רבי מתחקר את הזר בנדיבות, מקווה שלמד לפחות משהו: "קרית (למדת מקרא)? שנית (למדת משנה)?" לא, מתעקש המתחזה – ורבי, באטימות רגשית ובדבקות אידאולוגית, קובע שאין עילה לפרנסו. ברגע הגירוש לוחץ יונתן על הכפתור הרגשי ואומר לרבו: "פרנסני ככלב וכעורב", שהרי אפילו לחיות מגיע לחיות. דברים אלה מרמזים לאירוע אחר שבו רבי קיבל שיעור ברחמנות כלפי בעלי חיים (כתבתי על אגדה זו כאן בעבר, ולצערי לא אוכל להרחיב הפעם) ורבי מפרנס את המתחזה.
2 צפייה בגלריה
הסולידריות הקהילתית נותנת תקווה. העצרת בכיכר החטופים בתל אביב ביום ראשון
(צילום: דנה קופל)
אלא שרבי, האידיאולוג הנוקשה, מתחרט. מבחינתו הוא נפל קורבן לשטיפת מוח רגשית. בנו, שמעון בן רבי, שמכיר את הנוקשות של אביו, מעגן את המעשה הרגשי בטיעון אידיאולוגי: יונתן לא רצה ליהנות מכבוד התורה. טיעונים אידיאולוגיים הולמים את נוקשותו של רבי, ועכשיו הוא מוכן לפתוח את אוצרות התבואה לכולם.
רבי בתפקיד יוסף
שורשיה של כל אגדה תלמודית נטועים בסיפור מקראי, ולא מפני שהתקבלה החלטת עריכה כזו, אלא משום שהמקרא היה המאגר הספרותי המרכזי (ולפעמים כמעט היחיד) של יוצרי אגדות התלמוד, וכל סיפור שסיפרו נוצר מהדי-אן-איי הספרותי והרוחני שלהם. אגדה זו שולחת אותנו אל "שְׁנֵי הָרָעָב" במצרים של יוסף, סיפור שהוא תשליל של אגדת רבי והאוצרות.
לא לחינם משתמש המספר במונח "עם הארץ" ביחס לאנשים שרבי גוזר את דינם לרעב, שהרי בסיפור יוסף נאמר: "וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ". בשני הסיפורים יש ניכור רגשי רצחני: אחי יוסף מתנכרים אליו בשעה שהם מוכרים אותו, ורבי יהודה הנשיא מתנכר לבני עמו בכך שהוא מונע מהם אוכל. יונתן מסתיר את זהותו בפני רבי, ויוסף מסתיר את זהותו בפני האחים.
האגדה מבקרת קשות את רבי יהודה הנשיא ומשווה אותו לאחי יוסף שהתנכרו אליו בזמן המכירה. יוסף, ולא רבי, הוא המודל הראוי – שכן הוא מפרנס גם את מי שרצו להורגו.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןולידיעתך, סמוטריץ': יוסף, הפוליטיקאי המצליח בתולדותינו, היה גם האיש הכי בכיין במקרא. חפש ותגלה שהאיש שהבכי נכרך בדמותו הכי הרבה פעמים הוא יוסף (חידה לבית המדרש של הטוקבקים: מי נמצא במקום השני בתחרות הבכי המקראית? רמז: גם הוא מנהיג). רגשות הם כלי מנהיגותי יקר. הלוואי שהיו לכם.
תחזירו אותם הביתה. תנצרו את האש ותנו לנו ולעזה להשתקם.
שבת שלום.
