80 שנה אחרי שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ, ב-27 בינואר 1945, רבים משורדי המחנה הארור כבר לא בחיים, ביניהם אבי המנוח, העיתונאי נח קליגר ז"ל, אסיר מספר 172345. לו היה כאן היום, היה עומד זקוף קומה בגיל 100 תחת השלט "העבודה משחררת", בכניסה למחנה.
"אני מנסה לזכור ולא לשכוח לספר את כל מה שעבר עלינו באושוויץ, אבל רוב השורדים כבר לא כאן", אומר בכאב גדול שלמה גלפרין, שורד אושוויץ שרק לפני שלושה שבועות קבר את אחיו הגדול בן ה-98, וולף גלפרין (גלפרנס), שהיה אחרון המצילים היהודים הידועים ובוגר מחנה אושוויץ. על זרועו קועקע המספר B-2816. מבין כל האחים למשפחת גלפרין, נותרו עדיין בחיים שלמה, האח הצעיר, והאחות פקה, בת 100, המתגוררת בנתניה.
שלמה גלפרין, המתגורר בקיבוץ נווה איתן, אב לארבעה, סב ל-11 נכדים ול-7 נינים, מספר: "לאחי וולף ולי יש מספר עוקב אותו קיעקעו לנו באושוויץ. על הזרוע שלי מקועקע מספר אסיר 2815-B", הוא אומר בכאב ובגעגוע.
הוא נולד בקובנה שבליטא, חמישה אחים במשפחה. באוגוסט 1941 הוכנסה המשפחה לגטו קובנה, כמו יתר יהודי העיר, ובו שרדו מספר אקציות עד לחיסול הגטו ביולי 1944. בשלב זה נפרדו דרכיהם.
"הגברים של המשפחה התפצלו בלנדסברג, בה נשארו אבא ואחי פייבק'ה. ואילו אני ואחי וולף המשכנו לאושוויץ ולצעדות המוות בינואר 1945. לאחר מספר ימים במחנה לנדסברג אספו את כולם, העמידו אותנו בשורות והפרידו את הילדים הקטנים, בני 8 עד 14, 130 במספר, כשאני ביניהם. אחי וולף, שהיה מבוגר ממני, התקשה מאוד להיפרד ממני וחשש לי מאוד. הוא קיבל החלטה להצטרף לקבוצת 130 הילדים שהופרדה, כדי לגונן עליי".
מחנה לנדסברג נועד לקלוט את הגברים מגטו קובנה לאחר חיסולו מקץ שלוש שנים. גברים אלה יועדו לעבודות כפייה בפרך בבניית בונקרים תת-קרקעיים מוגנים בפני תקיפות אוויריות, לשימוש הצבא ובעיקר התעשייה הצבאית הנאצית. ילדים לא נמנו על כוח העבודה הרצוי לנאצים, ומשהתגלה כי 130 מהם נמצאו במקום, הוחלט ביולי 1944 על שילוח של כל קבוצת ילדי קובנה למחנה בדכאו, וממנו לאושוויץ.
"עם הגעתנו במשלוח הרכבת לרמפה בבירקנאו, הקבוצה הסתדרה מיידית במבנה, והתחלנו בצעידת שלשות בהנהגתו של אחי. מופע מפתיע וחריג באופיו זה מנע מהנאצים, שהיו אמונים על קליטת המשלוחים במחנה, משילוח מיידי של כולנו לתאי הגזים. על מעשה זה הוא אף קיבל את אות המציל היהודי".
80 שנה אחרי, הזיכרון עדיין חזק?
"גם היום, לאחר 80 שנה, אני מרגיש וזוכר היטב את הזוועות שעברנו שם באושוויץ, לצד מה שעובר על כולנו מאז 7 באוקטובר. אני מקפיד לספר את מה שאני יודע, את מה שעבר עלינו שם מבלי לשנות או להמציא, ותמיד מוכן לענות לשאלות, גם בעדויות שאני מעניק לקבוצות של תלמידים ואחרים, כדי שיידעו ולא ישכחו מה היה שם. היו כאלה שהיו איתי בזוועות באושוויץ, שיכולים היו להתנסח טוב יותר ממני בהתייחסות למעמד 80 שנה לשחרור אושוויץ. אך הם כבר אינם. כך למשל חברי דנק׳ה, דני חנוך ז"ל, שצעד איתי אז ומאז לכל אורך הדרך, אך הוא נפטר לפני כחודשיים. כך גם אחי הגדול, וולפק׳ה".
עבודת פרך במחנה
אליעזר (האוזר) שמעוני, המתקרב לגיל 97, גם הוא שורד אושוויץ, אסיר מספר A 5956. הוא נולד ב-1928 בהונגריה, וכנער במלחמת העולם השנייה נשלח לאושוויץ ואיבד את הוריו וחמשת אחיו ואחיותיו. הוא שרד בצעדות המוות, ולמחנה בוכנוולד הגיע כשריד יחיד למשפחתו.
ב-1947 עלה ארצה והיה בין מייסדי המושב השיתופי הדתי-לאומי ניר גלים הסמוך לאשדוד, שבו מתגוררים שורדי שואה מהונגריה. ב-1953 נישא לחנה, גם היא שורדת שואה ממחנה ברגן בלזן, ונולדו להם שלושה ילדים – חיים, רחל וגיורא. לשניים 12 נכדים ו-34 נינים.
"הייתי בן 14 וחצי כשנשלחתי מביתי בהונגריה, ביחד עם אמא והאחים שלי, ברכבות לאושוויץ. עבדתי עבודת פרך, שרדתי את צעדת המוות ואת מחנה בוכנוולד, ואיבדתי את כל משפחתי בשואה. זיכרונותיי מהנסיעות ברכבות המוות רוויים כאב. את הנסיעה לבוכנוולד, ברכבת הפתוחה ללא גג במשך שבוע בשלג ובקור העז, לא אשכח לעולם, וגם לא את ערימות הגוויות. באושוויץ עמדנו בפני מלאך המוות, מי לחיים ומי למוות. ברגע שעברנו קצת אחרי הגב של ד"ר מנגלה, אמא שלי - לא יודע מה עבר לה באותם רגעים בראש - צעקה לי: תעבור לצד השני, איפה ששני האחים הגדולים שלך. עשיתי מה שהיא אמרה, וככה ניצלו חיי בפעם הראשונה. זה היה הנס הראשון שלי, אבל יום-יום קרו לי ניסים, בזכותם אני חי".
מה הזיכרון הכי נורא שלא מניח לך?
שמעוני: "צעדת המוות. היינו דחוסים כמו סרדינים בתוך הקרון. התחילו דחיפות. החלשים שילמו את המחיר. את הגופות לא פינו מהקרונות. אסירים לקחו אותן ו'ריפדו' בהן את דופן הקרון. אני ישבתי על גופות כאילו היו ספסל. עד היום אני לא יכול להאמין שלזה הגענו אז. יש דברים שבמהלך השנים נצרתי בלב כי העדפתי להאמין שהם לא באמת קרו, אבל כשאביך נח קליגר ז"ל פירסם את המאמר שלו על ה'קדיש ברכבת', הבנתי את כל הפלשבקים שבאו שוב ושוב על מה שהיה שם בקרון ולא הניחו לי כל השנים. אני אחד מהנערים בסיפור. כנראה בחרתי להדחיק".
את אליעזר פגשתי בפעם הראשונה בטקס לציון 75 שנה למחנה אושוויץ בפולין. אדם נמוך קומה עם פנים מחייכות, נתמך בזרועה של בתו אדמונית השיער. עוד בטרם הצגתי את עצמי, ראה את השם שלי בתג שהיה תלוי על צווארי ומיד שאל בהתרגשות: תגידי, את בתו של נח קליגר? כשהשבתי שכן, הוא נחנק מדמעות וביקש כיסא. לא היה לי מושג מה קורה באותם רגעים. בעיקר נבהלתי שמא האיש לא חש בטוב וזקוק לטיפול רפואי.
"זה אליעזר שמעוני. הוא בגיל של אביך שנפטר לא מזמן", הסבירה בתו. "הוא כל כך נרגש לראות אותך כי הוא תיכנן לפגוש את אביך ולא הספיק לומר את מה ששמר שנים רבות בבטן". ואילו אליעזר עצמו אחז בידי בשתי כפות ידיו החמימות, הביט בי ושתק, כאילו מתלבט אם לומר את הדברים. ואז השמיע אנחה עמוקה, ואמר: "יש דברים שנצרתי בלב כי העדפתי להאמין שהם לא באמת קרו וכי הזיכרון מתעתע בי. אבל את היום שבו אביך פירסם את המאמר שלו על הקדיש ברכבת, לא אשכח לעולם".
באחד המאמרים שאבי פירסם בשנות ה-70 על ה"קדיש ברכבת" כתב: "ב-27 בינואר 1945 הצטופפתי אז עם 150 אסירים נוספים בקרון פתוח ובקור כלבים, בדרך מגלייביץ ליעד לא ידוע. עמדנו דחוסים. גם אלה מאיתנו שנפטרו המשיכו לעמוד בינינו, שהרי לצנוח ארצה לא יכלו מחוסר מקום. מדי פעם עצרה הרכבת וקיבלנו פקודה להעביר את הגופות לקרון אחר, ואת תושביו החיים העבירו אלינו. כעבור זמן כבר יכולנו לשבת על ערמת הגוויות ההולכת וגדלה. כך ישבנו ונימנמנו, כשלפתע פנה אלינו אסיר צעיר וביקש שנצטרף אליו לאמירת קדיש על אביו. 'אם תאמרו עימי קדיש, אחלק ביניכם לחם ששמרתי מאז יצאנו לדרך'. 'לחם?' שאלנו נדהמים, והוא הוציא מתחת לפיג'מה כיכר שלמה. ישבנו ואמרנו עימו את הקדיש, ולאחר מכן הוא חילק לנו את הלחם. מתי נפטר אביך? שאלתי תוך כדי לעיסה מהירה. 'לפני זמן לא רב', השיב. 'והיכן הוא?' שאלתי, והוא ענה בבכי מר, 'אנחנו יושבים עליו'".
וכך זה נשמע מפיו של אליעזר שמעוני, שמסתבר שהיה אחד האסירים עם אבא שלי באותו קרון גיהינום: "שמנו את הגוויות סביב הדופן של הקרון, וזה שימש אותנו כספסלים. אבא שלך אירגן מניין שיאמרו קדיש על הגופה ואת כיכר הלחם שהבן נתן למתפללים בתמורה, אבא שלך חילק לכולם. לי נתן מנה גדולה יותר כי זיהה שאני צעיר מכולם".
מה שאליעזר לא ידע אז, כי לסיפור הבלתי אפשרי הזה יש המשך, בלתי אפשרי גם הוא. אחרי פרסום המאמר "הקדיש ברכבת" הגיעה למערכת העיתון שיחת טלפון. על הקו היה אדם מחיפה שאמר לאבא שלי, בעברית מתובלת במבטא הונגרי: "אני הצעיר מהרכבת".
80 שנה אחרי, אליעזר מודה שלפעמים הוא עדיין לא מאמין לדברים שעבר במחנה הזוועה. "הכל נראה לעיתים כל כך דמיוני. אבל הם קרו. גם ב-80 שנה לשחרור המחנה הארור מכל, המסר שלי תמיד הוא שהאמונה שמרה עליי ושומרת עלינו. אני נאחזתי באמונה כאסיר במחנה אושוויץ וממנה התחזקתי. העם היהודי תמיד שמר על אופטימיות, תקווה ואמונה, וזה מה שיחזיק אותנו גם בעתיד".
גבינה עם תולעים
בסיוע עמותת למענם – רופאות ורופאים למען שורדי שואה, הגענו גם לסוניה פרל, שורדת שואה ממחנה אושוויץ, בת 95 מבאר-שבע, המקבלת טיפול מסור בהתנדבות מצוות הרופאים של העמותה.
פרל נולדה בשנת 1930 בעיר וויאני שבצ'כוסלובקיה. ב-1938, עם הכיבוש בידי ההונגרים, החלה תקופה קשה של אנטישמיות בעיר. באפריל 1944 המשפחה נאלצה לצעוד 27 ק"מ לגטו אונגוור, ומשם נשלחה לאושוויץ.
"היינו רעבים כל הזמן", היא מספרת על התקופה במחנה. "היו מביאים לנו גבינה עם תולעים, היינו הורגים אותן ואוכלים את הגבינה". אך הרעב היה רק חלק מהזוועות. סוניה שרדה ניסויים של ד"ר מנגלה ומצבים בלתי אפשריים של מאבק יומיומי להישרדות.
סיפור הצלתה מתחיל ברגע קטן שהפך לגורלי: "ביום הראשון לשהותנו שם עמדתי בתור עם אמא. פתאום הרגשתי רוח קלה על הלחי, כאילו אלוהים הזיז את הראש שלי. סובבתי את ראשי וראיתי את אחיותיי בתור אחר. ברגע שאמא שלי לא שמה לב, רצתי אליהן והצטרפתי אליהן. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אמא, שנשלחה לבור אש ענק יחד עם קבוצתה".
לאחר השחרור, סוניה ואחיותיה התגלגלו בין מספר מקומות עד שהגיעו לביתן ההרוס בוויאני. משם עברה לקרלובי וארי, שם פגשה צעיר שהציע לה לעלות לישראל. היא הגיעה לארץ ביוני 1948, התגייסה לצה"ל, ובחיפה פגשה את בעלה, יוסף ז"ל. יחד עברו לבאר-שבע, שם היא מתגוררת עד היום. היא אמא לשלוש בנות וסבתא ל-11 נכדים ו-10 נינים.
"בציון 80 שנה לשחרור מחנה אושוויץ, אני מרגישה שיש לי מקום וביטחון בישראל – כי זה הבית שלי. בשואה לא היה לנו מקום שיאפשר לנו להרגיש בטוחים, מקום שבו יהודים יכולים לחיות בלי פחד. עכשיו יש לנו חיילים ששומרים עלינו ואני כל הזמן מודה להם. נכון, לא תמיד קל כאן, במיוחד בזמן מלחמה, אבל אין לנו ארץ אחרת. אנחנו חייבים להגן על המדינה שלנו. העבר לא שוכח, ותמיד היו ששנאו אותנו ורצו למחוק אותנו. השנאה לא פסקה, והיא נמשכת גם היום. אבל היום אנחנו חזקים יותר, יש לנו מדינה שמגינה עלינו. אנחנו לא צריכים לברוח יותר, כי יש לנו בית, ויש לנו את הכוח להילחם עליו.
"אירועי 7 באוקטובר היו מזעזעים ואסון גדול לעם היהודי, אך אני לא רואה בהם שואה שנייה. השואה הייתה ייחודית באכזריותה, באורך הזמן שבו נמשכה, ובשיטתיות שבה נרצחו שישה מיליון יהודים חפים מפשע רק משום שהיו יהודים. מה שקרה בשואה הוא בלתי נתפס ואי-אפשר להשוות אליו שום אירוע אחר. נכון, אנחנו חווים כאב גדול והמציאות קשה, אבל יש לנו את מדינת ישראל, עם שמאוחד סביב הקיום שלו, וחיילים ששומרים עלינו. זה נותן לי תקווה לעתיד. השואה לא תישכח, ואנחנו נשמור על הזיכרון שלה".
נכדיה של סוניה פרל לוקחים חלק פעיל במלחמה. אלון, בן 41, קצין בתותחנים, משתתף בפעילויות מבצעיות מאז תחילת המלחמה. אפי, בן 38, גויס למילואים מיד אחרי 7 באוקטובר, שירת חמישה חודשים בעזה ועכשיו משרת בגזרת לבנון. הנכדה הצעירה חן, בת 28, שהתחתנה לפני חצי שנה בלבד, שירתה במילואים חודשיים וחצי בתחילת המלחמה.
הצעירים נשלחו שמאלה
אחד הרופאים שמתנדב בעמותת למענם הוא ד"ר איתי זאבי, שנושא השואה קרוב מאוד לליבו מאז ילדותו. ד"ר זאבי לקח על עצמו בהתנדבות מלאה את תחום השיניים של העמותה. סבו, יוסף פרקש, שורד שואה בן 97, היה בן 12 בגרמניה כשפרצה המלחמה, "ואני זוכר את היום שבו הכל השתנה. במארס 1944, שבועיים לפני חג פסח, גויסתי לעבוד בבניית גדר הגטו בעיר שלי. תוך זמן קצר, כל משפחתי הועברה לגטו. "חודש ימים לאחר מכן, אני וכל משפחתי הועברנו למחנה אושוויץ-בירקנאו. שם, מנגלה עשה לנו סלקציה: הצעירים שיכלו לעבוד נשלחו שמאלה, וההורים והילדים נשלחו ימינה – אל מותם בגזים. אני נשלחתי שמאלה, והופרדתי מהמשפחה שלי. לא ידעתי מה משמעות הדבר. מבירקנאו הועברתי למחנה עבודה בדיהרנפורט, ומשם למחנה פיפטייכן".
פרקש נאלץ להתמודד עם תופת נוסף במסע חייו. ב-7 באוקטובר נינתו נועה זאבי, בתו של ד"ר איתי זאבי, סמלת בצה"ל, נפצעה אנושות בקרב בזיקים, שרדה את הפציעה והתאוששה. "אנחנו ארבעה דורות ששרדו מאז השואה ועד הזוועות של העוטף. אותנו אף אחד לא מנצח", מסכם פרקש.
פורסם לראשונה: 00:00, 23.01.25
