היו לא מעט רגעים חזקים בטקס במוזיאון בית לוחמי הגטאות, אבל דומני שהחזק והמטלטל שבהם היה כששמעון דורון דעדוש ראה לפתע על המסך את הסיפור של משפחתו במחנה ג'אדו שבלוב. הצלילים מוכרים, גם נגינת המילים, ורק הדמויות שנעו על המסך היו מונפשות. אנימציה בגוונים מדבריים. זה לא מנע משמעון, אדם קר רוח בדרך כלל, לטמון את פניו בידיו ולפרוץ בבכי.
היומן שחיכה בארון
אבל לפני הבכי של שמעון, ראוי ללכת אחורה. הסיפור של יהדות צפון אפריקה בתקופת מלחמת העולם השנייה והשואה הושתק במשך שנים וכמעט ולא נשמע בציבוריות הישראלית. לאחרונה החלו לצאת עוד ועוד עדויות, והן קיבלו במה בטקסים במקומות שונים. גם זה לווה בלא מעט התנגדויות בחברה הישראלית שהורגלה לנרטיב המוכר של שואת יהודי אירופה, לעיתים אפילו בהערות נבזיות, אבל הקולות החלו להישמע.
4 צפייה בגלריה
הגירוש למחנה ג'אדו בלוב, מתוך סרטון הדמייה "קולות מהמגרב"
(צילום: באדיבות מוזיאון לוחמי הגטאות)
לקראת יום השואה הבינלאומי השיקו במוזיאון בית לוחמי הגטאות פרויקט הנצחה שמביא את סיפוריהם של יהודי לוב, טוניסיה, מרוקו ואלג'יריה בתקופה החשוכה והכואבת של מדיניות הגזע הנאצית, שהגיעה עד לקולוניות במדינות המגרב שנשלטו על ידי בנות הברית של גרמניה – איטליה הפשיסטית וממשלת וישי הצרפתית. באותה תקופה בצפון אפריקה יהודים פוטרו ממשרות ציבוריות, אולצו לעבוד בעבודות כפייה, גורשו למחנות ריכוז וחלק מיהודי לוב אף הועברו למחנות בגרמניה, דוגמת ברגן בלזן.
אחד הקשיים שעמד בפני יוזמי הפרויקט היה מחסור בתיעוד מצולם. האתגר המורכב הזה הוליד פתרון יצירתי וייחודי - אנשי המוזיאון נעזרו בבינה מלאכותית כדי לשחזר עדויות ממוסמכות וסיפורים של שורדי התקופה בצורה ויזואלית ובכך לשמרם ולהנגיש אותם לציבור הרחב.
אחד מהם הוא סיפורו של יוסף דעדוש, שנולד בבנגזי שבלוב בשנת 1921 וגורש יחד עם אשתו ובתו הקטנה למחנה ג'אדו. הבת עדה לא שרדה את הקשיים במחנה ואביה נאלץ לקבור אותה במו ידיו בחולות המדבר. הבן שמעון דורון דעדוש, שנולד בארץ, שמע על הסיפור הקשה רק בגיל 17 כשהגיע להרצאה שאביו העביר לחיילים: "התיישבתי בספסלים האחוריים ואני שומע לראשונה בתדהמה על הסיפור של משפחתי בשואה. פעם ראשונה שמעתי על הירצחה של אחותי הבכורה עדה, על הזריקה הראשונה שהזריקו לה והיא נפטרה. שמעתי על הסבל של היהודים במחנות והייתי המום. בדרך הביתה היה לי ריב גדול עם אבא, צרחתי עליו 'למה לא סיפרת לי את הסיפור על מה שעברתם? למה אני שומע על זה רק עכשיו?' אנחנו למדנו רק על שואת יהודי אירופה ולא ידענו שאנחנו חלק מהסיפור של העם היהודי בשואה".
רק ב-2011, 17 שנים לאחר מותו של אביו, ובעקבות בקשות חוזרות ונשנות, אמו של שמעון הסכימה שיפתח את ארונו הפרטי הגדוש, ובו מצא מחברת ישנה עליה מתנוססת בכתב יד המילה "דיאריו" – "יומן" באיטלקית. דעדוש: "כל הלילה עברתי על ניירות ומסמכים של אבא, הגעתי למחברת הזו ולא הבנתי מה כתוב שם, הכל היה באיטלקית. אמרתי לעצמי שגם ככה אני כבר לא אירדם, אחכה שאמא תתעורר ואשאל אותה בבוקר. כשהיא התחילה לקרוא, פתאום ראיתי אותה בוכה בעוצמה. 'אמא, מה קרה? מה זה המחברת הזאת?' אז היא אומרת לי: 'אבא כתב יומן במחנה ואני אפילו לא ידעתי'. הוא כתב על כל התקופה שלהם בג'אדו".
כשהוא אוחז ביומן מתפורר עם כתב יד צפוף באיטלקית שמתאר את התקופה הנוראית במחנה ג'אדו, הבין שמעון שהוא חייב לעשות איתו משהו. לימים הוא חבר לסופר שלמה אברמוביץ' והם הוציאו לאור ב-2020 את הספר "היומן הגנוז ממחנה הריכוז ג'אדו: סיפורה של שואה נעלמה בלוב". כעת, במסגרת פרויקט ההנצחה, הפכו חלקים מהיומן לסרטון מטלטל.
גם דקות ארוכות אחרי ההקרנה בטקס, שמעון התקשה להסתיר את התרגשותו: "זה הכה בי. ישבתי באולם, אני עוצם את העיניים ואני חי יחד עם אבא באותה סיטואציה, באותו מקום. ראיתי את המזרק שמזריקים לתינוקת והצטמררתי. זה המזרק שהרג את אחותי. זה מכה לך בפנים. אני לא כל כך רגשן ולא יכולתי שלא לבכות.
"לא יכולתי לדמיין שיעשו מהיומן של אבא סרט כזה. הם עשו את זה בצורה מדהימה. תראה, לוב היא מדינת אויב, אי-אפשר להגיע לארכיונים ולקבל משם חומר היסטורי. אנחנו כתבנו ספר, אבל הסרט הזה מדבר בגוף ראשון ואני נכנסתי פתאום לדמות של אבא שלי והתחלתי לבכות. הרגשתי כאילו הוא מספר לי את הסיפור שלו, ככה ממקור ראשון. זה מטלטל וזה גם עשוי בצורה מדהימה עם אנימציה ברמה מאוד גבוהה. מרגישים שזו פעולה של שימור היסטורי שיכולה להגיע לאנשים צעירים".
הצמיד של אבא
בטקס אכן נוכחים גם צעירים. הם נכנסים אל אולם אפלולי שדומה כאילו חרדת קודש אופפת אותו באופן קבוע, וצועדים חרישית בין פריטים אישיים, ייצוגיים, של שורדי שואה. הפעם, בין ארנק מפולין ושמלה מהולנד, אפשר למצוא צמיד מתכת מטוניסיה. יגאל כהן, מנכ"ל בית לוחמי הגטאות שגם בתו הצעירה בין הנוכחים, מסביר שאת הצמיד ענד וויליאם סטבון, ילד יהודי בן שש שקיבל אותו מאביו. מסתבר שעם פלישת הגרמנים לטוניסיה ב-1942, מיהר האב להכין לכל אחד מילדיו צמיד מתכת ועליו שמו וכתובתו בתגובה לשמועות כי הגרמנים מתכוונים לחטוף ילדים יהודים למחנות. בנו של וויליאם, שהגיע לטקס עם זוגתו, משתהה מול ארון הזכוכית ומצלם. ניכר בו שהוא מתרגש.
הכותרת
פצצה מתקתקת: מה עושים עם האנטישמיות של הדור הצעיר?
29:15
כהן, בן להורים יוצאי טוניסיה, רואה בפרויקט מהלך חשוב: "תקופת מלחמת העולם השנייה והשואה הייתה נושא עלום ופחות מסופר במשפחתי. לא היו תיעודים או דברים כתובים בבית. היום אני יודע ששתי המשפחות, של אבי ושל אמי, חוו את המלחמה. אני זוכר את הניכור והזרות של חבריי מילדות שהרגישו שסיפור השואה לא שייך להם, אלא ליוצאי אירופה בלבד. זו הזדמנות להוריד קירות נסתרים וגלויים שהחברה הישראלית בנתה לה והעבירה מדור לדור, ועל ידי הורדת הקירות ליצור חיבור וזהות. מדובר בסגירת מעגל אישית עבורי. המחשבה שזה יגיע לכל מקום, לכל בית ספר, לכל מועדון לגיל השלישי, בנתיבות, בבאר-שבע או כל מקום אחר, מעוררת בי תקווה.
"בתוכנית הזו אתה לא חייב להגיע פיזית למוזיאון בצפון. בן-אדם יושב במועדון לגיל השלישי באור-יהודה, נכנס עם החבר'ה שלו למצגת ולסרטונים, ובעברית קלה ופשוטה מקבל את הסיפור של יהודי צפון אפריקה וגם רקע היסטורי".
"לא חיברו אותנו לשואה"
הטקס על הבמה מצליח איכשהו לנדוד בטבעיות בין נאומים רשמיים של אנשי ציבור, דוגמת שר התרבות והספורט מיקי זוהר, לבין רגעי עדויות כואבים ואף קטעים מוזיקליים. הפילנתרופית רעיה שטראוס, שתרמה לפרויקט ההנצחה, סיפרה בגילוי לב: "לא היה לי שום מושג בנושא, אף פעם לא שמעתי שיהדות צפון אפריקה סבלה מהשואה. גיליתי את זה במקרה והייתי בשוק. מאותו רגע חשתי מחויבת לקדם את הפרויקט. חשוב לספר לכולם על הפרק הלא-ידוע בסיפור השואה של העם היהודי ולהשלים את החלק החסר בפאזל".
4 צפייה בגלריה
מימין: יגאל כהן, ד"ר רחל גץ סולומון, שמעון דורון דעדוש ופרופ' חיים סעדון. להשלים את החלק החסר בפאזל | צילום: נחום סגל
פרופ' חיים סעדון, היסטוריון שהקים את מרכז התיעוד והמחקר על יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה, סיפר על מחנות העבודה בטוניסיה וכי בערים שונות אולצו היהודים להסתובב עם טלאי צהוב. על הוריו שנולדו בטוניסיה הוא הוסיף בנימה אישית: "אבי ניצל בזכות עיניו הכחולות".
אל הבמה עולים הזמרת איילת בניטה ועימאד דלאל שמנגן על עוד. הם מבצעים שיר בערבית של חביבה מסיכה, זמרת יהודייה שהייתה דמות נערצת בטוניסיה בשנות ה-20 של המאה הקודמת. כשאני שואל את עימאד אם יש סמליות בהשמעה של שיר בערבית במוזיאון שואה, הוא עונה: "זה מסמל שאדם הוא אדם ולא משנה איפה הוא נולד או לאיזו דת. לכל אדם הזכות לחיות בכבוד ובבטחה. אני, יחד עם איילת, מגשימים את האנושיות שבבני האדם. אנחנו מביאים את האמירה האנושית".
רגע עוצמתי נוסף נרשם כשאל הבמה עולה ד"ר רחל גץ סולומון, סופרת וחוקרת אופנה ותרבות – וכעת רק נכדה שמדברת אל סבתא שדמותה מוקרנת על המסך מאחוריה. סבתה, אנדרה פורטונה גץ, הייתה ילדה בזמן שפרצה מלחמת העולם השנייה וזכרה היטב את היום בו הנאצים פלשו לטוניסיה ולעיר בה נולדה. אנדרה הייתה אישה סגורה וכמעט ולא דיברה על הימים האפלים ההם, אך רחל זוכרת איך פעם אחת היא העזה לספר על האחים שלה שהיו במחנות עבודה נוראיים, על חיילים גרמנים שנכנסים אליהם הביתה ושוברים את כל הכלים לפסח שנשמרו בארון זכוכית, מה שנחקק אצלה כאירוע מאוד טראומטי.
"הסיפורים האלה של יהדות צפון אפריקה זכו להתעלמות, להשתקה", מוחה רחל בטון נוקב, "אבל היום אני כאן, חלק אינטגרלי מהסיפור, חלק מההיסטוריה. הסיפור הזה תופס עכשיו מקום על המדף, גם הסיפור שלך, סבתא".
לאחר שמסתיים הטקס מתפנה גם דעדוש להתייחס לנושא הטעון של ההשתקה וההתעלמות הממסדית: "לאבא שלי הייתה מאוד חשובה ההכרה בסיפור שואת יהודי לוב, גם בהקשר של הזכאות לפיצויים, והוא פנה בעניין למי שכיהן כיו"ר ההסתדרות הציונית העולמית, נחום גולדמן. הוא ענה לו: 'השואה זה לא החלק שלכם, אל תתפסו עליה טרמפ'".
אמירה מאוד קשה. הוא סחב איתו עלבון, תחושת קיפוח?
"תראה, יהדות לוב היא יהדות מאוד ציונית, אף פעם לא מתלוננים על המשטר, הם מקבלים את הכל כ'כזה ראה וקדש'. זה המשטר, אין מה לעשות, עלינו לארץ וזה מה שחשוב. אבל אבא שלי לא ותרן, הוא פנה לקנצלר גרמניה לשעבר אדנאואר, ולפני כן נסע לאיטליה על חשבונו, והביא מהארכיונים מסמכים שלימים שימשו אותנו כדי לזכות להכרה ואף לקבל פיצויים.
"יהודי לוב שהגיעו לארץ, השואה שלהם התגמדה לעומת מה שהם שומעים על יהודי אירופה. הם לא התחילו להגיד 'גם אנחנו היינו בשואה', לא היו להם שם משרפות ולא היו שם יריות בחוצות העיר. היה מחנה ריכוז ג'אדו, היו מחנות עבודה, היו מחנות מעבר בטוניסיה ובלוב והיו שנשלחו למחנות באירופה, אבל הם הרגישו שהסיפור שלהם קטן והם לא רוצים לספר אותו לכלל. בגלל האופטימיות שמאפיינת חלק גדול מהקהילה, הם גם לא סיפרו למשפחות. אני לא שמעתי על השואה בכלל בבית".
ועכשיו מאוד חשוב לך להשמיע את הקול הזה, את הסיפור שלא סופר.
"כן, כי כשמתחיל יום השואה המזרחים מרגישים כאילו הם לא שייכים לסיפור. אף פעם לא חיברו אותנו לתוך השואה, חוץ מאשר בבית הספר וגם אז אתה לא מרגיש חלק מהאירוע. עד לפני שנתיים אפילו הקדיש היה על שואת יהודי אירופה, רק לפני שנה זה שונה לשואת העם היהודי. לכן אני מרגיש שליחות ללכת ולהפיץ את הנושא. מי שרואה פאזל שחסר בו חלק יודע שהתמונה לא שלמה".
פורסם לראשונה: 00:00, 23.01.25
