"אני מאושרת שהגעתי לגיל הזה", סיפרה בהתרגשות ירוסלבה לויצקה, בזמן חגיגות יום ההולדת ה-90 שלה שנערכה בבית גיל הזהב בחיפה, שם היא מתגוררת בשנים האחרונות, במסגרת פעילות משותפת של המכון העירוני ללימודי השואה, מועדון "רוטרי מוריה-חיפה" ובית הספר בסמ"ת בחיפה.
תלמידי כיתה י' מבית הספר, יחד עם המחנך אסף פילה, הגיעו אתמול לחגוג לירוסלבה, חסידת אומות העולם היחידה בישראל, עם פרחים ועוגות. "במסגרת התוכנית, לומדים תלמידי בית הספר על אודות פועלם של חסידי אומות העולם, אוספים מידע על אודותיהם ומנציחים את זכרם", מספר המחנך.
"אני מאושרת שאני כאן, בישראל, בגיל 90", היא אומרת בהתרגשות, "לא חסר לי כלום, זו מדינה מיוחדת. כולם כאן תמיד ביחד. עליתי לישראל בעקבות שני יהודים שהצלתי ביחד עם משפחתי".
בשנת 1995 זכתה ירוסלבה באזרחות ישראלית, בקצבה ובמגורים בחיפה. היא מספרת על השנה האחרונה, בצל המלחמה: "עם המלחמה הסתדרתי. אזעקות זה לא מה שהפחיד אותי אבל זה נמשך יותר מדי זמן. חייבים לסיים כבר את המלחמה. הרבה זמן שאנשים נמצאים בשבי והם צריכים לשוב כבר למשפחות שלהם".
היא נולדה ב-1935 בעיר זלוצ'ב בפולין וחיה במשפחה פולנית עם אמה וסבה. לסב, אלכסנדר, היו חברים יהודים רבים והוא הרגיש צורך, ואפילו חובה, לסייע להם בזמן מלחמת העולם השנייה. "לאחר כיבוש זלוצ'ב, ביולי 1941, סבי החל לעזור לחבריו היהודים", היא אומרת. "סבא סיפק להם מזון ותרופות. הוא עשה זאת איתי, הנכדה". היא שימשה למעשה שליחתו של הסבא, מבלי לעורר את חשדם של השומרים האוקראינים.
ריאיון ב-2022 עם ירוסלבה לויצקה
(צילום: אביהו שפירא)
בדצמבר 1942, כאשר הוקם גטו סגור בזלוצ'ב, המשיכו הסב, בתו קטרזינה (קטז'ינה) והנכדה ירוסלבה לסייע ליהודים שנמצאו שם, עד חיסול הקהילה היהודית בעיר באפריל 1943. ירוסלבה הייתה נכנסת לגטו עם תיק בית ספר, מתחמקת משוטרים גרמנים ואוקראינים ומוסרת מצרכי מזון. במעשים אלה סיכנה את עצמה ואת משפחתה. נוסף על כך, משפחתה סיפקה מזון לקבוצה של 25 יהודים שהתגוררו במרתף של בית הרוס.
המרחק מביתה של ירוסלבה לגטו היה שני קילומטרים. העברת המזון ליהודים הרעבים הייתה כרוכה בסיכון רב, אף על פי שילדה בת שש לא הייתה אמורה לעורר חשד בקרב השומרים. "היה לי חשוב להביא אוכל לילדים שם", היא שיחזרה לפני כמה שנים, "בתיק הקטן של בית הספר הכנסתי בין היתר לחם ותפוחי אדמה. בגטו היה מפעל לסוכריות, אז הייתי לוקחת כמה לדרך חזרה. הייתה לי גם חברה יהודייה שלפני שנכנסה לגטו הייתי מוסרת לה בגדים שלי. לא פחדתי מכלום. לחברים היהודים שלי לא היה מה לאכול, אז היה לי חשוב לדאוג להם".
פורסם לראשונה: 00:00, 13.02.25
