את השאלות המשמעותיות שעימן מתמודדת החברה הישראלית ניתן לסכם בשתי מילים: "יהודית ודמוקרטית". הדיון בכל אחת לחוד כמו גם החיבור בין שתיהן עומד בליבת הדיון הפוליטי והחברתי כבר שנים ארוכות. בספר קצר ובהיר בעל אופי סקירתי, 'דת ומדינה בישראל: אתגרי העבר והעתיד', מנסה גדעון ספיר להתמודד עם המשברים הפוליטיים הנובעים מהצימוד הטעון הזה. עמדת המוצא של ספיר, פרופ' למשפטים באוניברסיטת בר-אילן וממייסדי פורום קהלת, היא שאין סתירה מהותית בין מדינה יהודית ודמוקרטית ושניתן למצוא את האיזון בין השתיים. כהשלמה לעמדתו הוא מציין, במידה רבה של צדק, שהניסיון מלמד שלמודלים של הפרדת דת ומדינה היתכנות נמוכה.
פרקיו הראשונים של הספר מוקדשים לסקירה היסטורית ובהם מראה ספיר כיצד שאלת הסמכות הדתית ומקומה של הדת וההלכה בכלל מלווה את התנועה הציונית מראשית דרכה. אמנם, התנועה הציונית הייתה חילונית בכפירתה בסמכות הדתית, אבל במקביל גם שמרה על זיקה לדת, וזאת משתי סיבות עיקריות. האחת היא נוכחותן של קבוצות דתיות (למשל המזרחי או פועלי אגודת ישראל) בתנועה הציונית, שהייתה להן עמדת השפעה על קבלת החלטות. השנייה היא, שבסופו של דבר הייתה זו הדת שהגדירה את גבולותיו של הקולקטיב היהודי ומקור כוחו. היא סיפקה את הסמלים הלאומיים ושימשה בסיס לתביעותיה הטריטוריאליות של התנועה הציונית.
בתקופת היישוב שאלות של סמכות דתית קיבלו משמעות בדיונים על אופייה של הקהילה המתהווה בארץ ישראל. האם בשבת, לדוגמה, מותר לעבוד בחקלאות? האם להתיר מסחר ופעילות תרבות בעיר העברית הראשונה, תל-אביב? קבוצות דתיות תבעו לחוקק חוקים שימנעו חילול שבת, אך אלה נתקלו בהתנגדות או לחלופין, גם כאשר התקבלו, לא נאכפו. אז, כמו היום, גם כאשר ניתן היה לשכנע את הציבור הכללי שלשבת יש ערך תרבותי-לאומי, קשה יותר היה לשכנע אותו לקבל על עצמו את המגבלות ההלכתיות.
הקמת המדינה חידדה שאלות הקשורות במעמדה התרבותי והמשפטי של הדת, שכן הקולקטיב היהודי שהיה נתון עד כה למרותן של מעצמות זרות הפך לריבון ונדרש לדמיין את עתידו. הסכמי ה"סטטוס קוו", שנוסחו עוד קודם להקמת המדינה, התוו קווים מנחים לחיים משותפים, המתוארים לא פעם במבט רטרוספקטיבי כוויתורים מפליגים של הציבור החילוני לדתיים. אולם, כמו שספיר מראה לאורך ספרו, לטענה המקובלת הרואה בסטטוס-קוו תולדה של חישוב פוליטי ניתן להציע הסברים חלופיים הנוגעים הן לשאיפה ללכידות חברתית, הן לתוצאותיו של היעדר יכולת לגבש חקיקה מוסדרת אחרי קום המדינה, בראש ובראשונה חוקה.
לטענת ספיר, הסטטוס-קוו נשמר בעשורים הראשונים לקום המדינה בעיקר הודות לכך שבית המשפט בחר שלא לאתגר את ההסכמות שהושגו במערכת הפוליטית. הריסון המשפטי, שספיר כמשפטן שמרן מצדד בו, כלל את הגבלת זכות העמידה והשפיטות. עם זאת, ספיר מודע לחשיבותם של המקרים שבהם בחר בית המשפט להתערב ובכך יצר תקדימים משמעותיים שהשפיעו על החברה הישראלית, כהכרה בנישואי חוץ לארץ שכוננו למעשה (גם אם באופן עקום) אפשרות לנישואים אזרחיים בישראל.
ספיר מבקש שחובת השירות בצבא או בשירות לאומי תיאכף על צעירי המגזר החרדי, אבל גם על צעירי המגזר הערבי. זו השוואה בעייתית, שהרי בניגוד לחרדים, האזרחים הערבים אינם חלק מהקולקטיב היהודי המקנה את שלל הזכויות וההטבות שמהן נהנים החרדים
בשנות ה-70 של המאה הקודמת איבד הסטטוס-קוו מכוחו, בעיקר בעקבות שינויים ביחסי הכוח במפה הפוליטית: ירידת כוחה של מפלגת העבודה (לשעבר מפא"י) וסיום הברית ההיסטורית בינה ובין הציונות הדתית, מה שהוביל לשורה של חוקים בעלי אופי דתי שעברו אחרי המהפך של 77' ועליית הליכוד לשלטון. לכך נוספה גם "המהפכה המשפטית" (1992), שכללה את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק, שהובילה לשינוי בעמדתו של בית המשפט העליון שהפך אקטיביסטי ומעורב, מה שהוביל לעיתים לאובדן האמון בו.
החברה הישראלית השתנתה גם היא והפכה לחברת צריכה מערבית, שינוי שלווה בתהליכי חילון שתרמו גם הם לשחיקתו של הסטטוס-קוו ועיצבו מחדש את המרחב הציבורי. כך, לדוגמה, פתיחת עסקי המסחר בשבת התרחבה והרשויות הממונות בחרו שלא לאכוף את החוקים. ההסכמה שבשתיקה עם שחיקת הסטטוס-קוו, גם של הקבוצות הדתיות, טוען ספיר, שינתה את מוקד המתח הדתי-חילוני בישראל ויצרה מוקד חדש, בין המדינה והציבור החרדי. מתח זה נובע, מחד, מדרישה של הציבור הכללי מהחרדים להשתלב ולמלא את חלקם בנטל הכלכלי והביטחוני, אבל, מאידך, מהקושי להשלים עם המחיר הכרוך בהשתלבות זו.
הפגננת חרדים קיצוניים
(צילום: ישראל בניוק, דוברות המשטרה)
ספיר מציג את האתגרים המרכזיים העומדים כיום בפני המדינה והחרדים: גיוס לצבא, חינוך והפרדה מגדרית באקדמיה ובמרחבים ציבוריים. בכל אלה, ההשתלבות החרדית מציבה תנאים ודרישות שלהן מתנגד הציבור החילוני. הפתרון, לדברי ספיר, אינו מצוי בבתי המשפט הנתפסים כמוטים ומחלישים את הסיכוי לפשרה, אלא במשא ומתן פוליטי המבוסס על כבוד ואמון, הנעדרים לטענתו מהשיח. כאן מציע ספיר לציבור החילוני לגלות סובלנות כלפי החרדים. כך, לדוגמה, הוא טוען שהחרדים "אינם תובעים שהמרחב הציבורי יתנהל בהתאם לאמונותיהם ולאורחות חייהם, אלא רק שיינתן גם להם להשתמש בו מדי פעם, גם אם הדבר יהיה כרוך בהפרדה מגדרית. העמדת זכותם להשתמש במרחב הציבורי בתנאי שיוותרו על עקרונותיהם איננה מוצדקת". עמדה חד-משמעית זו נשענת על ההנחה הבעייתית שלפיה כוחם של ה"עקרונות" של הציבור החרדי גובר על אלו של הציבור החילוני. כלומר עבור החרדי זה מעין "ייהרג ובל יעבור" לנוע במרחב מעורב (מה שלא נכון עובדתית והיסטורית) בעוד עבור החילוני זה אולי לא נעים. אולם, הטענה ה"חילונית" לא רק נשענת על ערכים משל עצמה - שוויון מגדרי - אלא גם מבקשת להגן על מי שעלולות להיפגע מוויתורים אלה. במקרה זה מדובר בנשים שחופש התנועה שלהן במרחב הציבורי, בצבא ובאקדמיה יוגבל, וכתוצאה מכך זכויות היסוד שלהן, שהושגו לאחר מאבקים ממושכים לאורך עשרות שנים, ייפגעו.
באופן דומה מבקש ספיר מהציבור החילוני שגם אם לא השתכנע שהצדק מחייב התגמשות כלפי החרדים "להסכים לכל הפחות שכל הסדר שייקבע בנוגע לחרדים יוחל באופן שוויוני גם ביחס לקבוצות אחרות. אם חובת השירות בצבא, או בשירות לאומי תיאכף על צעירי המגזר החרדי, יש לאכוף חובה זאת גם על צעירי המגזר הערבי. אם המדינה שוללת קצבאות או הטבות אחרות מצעיר חרדי שמסרב להתגייס או לשרת בדרך אחרת, אותה סנקציה אמורה להיות מופעלת גם על צעירים אחרים, יהודים או ערבים, המסרבים לתרום את חלקם". זו השוואה בעייתית, שהרי בניגוד לחרדים, האזרחים הערבים אינם חלק מהקולקטיב היהודי המקנה את שלל הזכויות וההטבות שמהן נהנים החרדים.
עם זאת, הקושי העיקרי העולה מהספר מצוי באלו הנעדרים ממנו. לאורך הספר מייצגיה העיקריים של ה"דת" הם החרדים, כאשר הציבור הדתי לאומי, על ענפיו וגווניו השונים, נעדר לחלוטין מדיוניו של ספיר. בסקירתו ההיסטורית הוא מכיר במקומה של הציונות הדתית ובהשפעה שהייתה לה על עיצוב דרכה של התנועה הציונית. עם זאת, כאשר הוא מדבר על דרמת היחסים בין דת ומדינה כיום מצויים בה שני שחקנים בלבד, חרדים וחילונים. אי-ההתייחסות לציונות הדתית כשחקן מרכזי ביחסי הכוחות שבין דת למדינה משחררת את ספיר מהצורך לבחון שאלות קשות ומורכבות הנוגעות לכניסתו של שיח דתי-חרדי-לאומי ושמרני, למשל מבית מדרשם של הרב טאו ומפלגת נעם, כגורם בעל משמעות בקביעת מדיניות חברתית, פוליטית וכלכלית וניסיון לשנות מוסדות מרכזיים בחברה הישראלית, בראש ובראשונה מערכת החינוך והצבא, שבשניהם ישנה נוכחות דומיננטית לאנשי הציונות הדתית, והם הופכים לזירת עימות מתמשכת.
בית המשפט, כמו שטוען במידה רבה של צדק ספיר, לא יוכל לפתור עבור החברה הישראלית את הדילמות המונחות לפתחה. למרבה הצער, אלה רחוקות מלהסתכם במחלוקת שבין החרדים למדינה. •
דת ומדינה בישראל // גדעון ספיר } כנרת זמורה דביר } 112 עמ'
פורסם לראשונה: 00:00, 07.03.25
