"יש ערפל היום. אמרו ליהודים לענוד סמל שנראה בערך כך (ציור של טלאי צהוב). בדרכי לבית הספר ספרתי שישים ותשעה 'שריפים'... אחר הצהריים הלכתי עם אווה לטרויה (פרוור של פראג שיהודים הורשו לבקר בו, על"א), יצאנו לשיט בסירה קשורה בשרשרת".
פטר גינז, שנולד בשנת 1928 בפראג, היה ילד פלא סקרן, מבריק ומלא כישרון. כבר בגיל צעיר כתב שירים וסיפורים, יומנים ומכתבים, צייר והגה רעיונות פילוסופיים, העריץ את ז'ול ורן וחלם בעקבותיו על מסעות הרפתקניים.
6 צפייה בגלריה
"נוף ירח", הציור המפורסם של פטר גינז שאילן רמון ז"ל לקח העתק שלו לחלל
(איור: אוסף האמנות, יד ושם)
גם כשנשלח בגיל 14 לגטו טרזיינשטאט, המשיך פטר הנער לכתוב וליצור. הוא ייסד עיתון מחתרתי בשם "ודם" ("אנחנו מובילים"), הרכיב מילון אספרנטו-צ'כית מהזיכרון, שירטט את מפות העולם ותיעד את החיים בגטו כשהוא מצליח לשמר עולם פנימי עשיר של מחשבה ותקווה. בספטמבר 1944 גורש לאושוויץ, שם נספה בגיל 16. הוריו של פטר, אוטה ומרים גינז, ואחותו חווה הצעירה ממנו בשנתיים, שרדו והתאחדו לאחר המלחמה. הם חיכו לשווא לפטר בביתם בפראג במשך זמן רב. אבל מה שהרוע הצרוף לא הצליח להשמיד הן היצירות של פטר, שנותרו אחריו, ובעיקר אחת שהתפרסמה בכל העולם ואפילו הגיעה לחלל.
ארגזים בעליית הגג
"שמו של פטר פרץ לתודעה העולמית כשהעתק של הציור שצייר בגטו – 'נוף ירח', ובו דמיין את מראה כדור הארץ מהירח, שוגר לחלל ביחד עם האסטרונאוט הישראלי אילן רמון ז"ל", מספרת אליעד מורה-רוזנברג, אוצרת ראשית לאמנות באגף המוזיאונים של יד ושם. המחווה של רמון ז"ל הפכה את הציור של פטר לסמל בינלאומי של עוצמת רוח האדם בשואה.
הוריו של פטר כבר העבירו בעבר ליד ושם חלק מיצירותיו של בנם, והשבוע אוסף מציוריו ויומניו – שלימים נרכש בידי אחותו, חווה גינז-פרסבורגר – הגיע למוזיאון. הדרך שעשו היצירות מצ'כיה לישראל יוצאת דופן: מסתבר שהאוצר הנדיר, שכלל מחברות, רישומים ומכתבים שכתב פטר, נשמר במשך עשרות שנים בעליית גג. הוריו, שלא עמדו בכאב על אובדן בנם, מסרו את האוסף לחברת משפחה ערירית, ואחרי מותה, נמכר ביתה ביחד עם תכולתו. בעל הבית החדש, שלא ידע מה יש בידו, שמר את הארגזים מבלי להתייחס אליהם, ורק אחרי אסון מעבורת קולומביה, שבו נספה אילן רמון, ובעקבות החשיפה הבינלאומית לציור של פטר, הבין הצ'כי את חשיבות תכולתם.
ממש סיפור בלשי. ומה קורה אז?
מורה-רוזנברג: "אסון המעבורת אירע ב-1 בפברואר 2003, שבאופן מצמרר היה גם יום הולדתו ה-75 של פטר. בעל הבית, שראה את הדיווחים בחדשות, פנה ליד ושם במטרה למכור את האוסף שמצא בבוידעם. אנחנו כמובן מיד עידכנו בפנייה את אחותו של פטר, חווה. היא התרגשה כי עבורה זה היה אות חיים מאחיה, ורצתה מאוד לרכוש את האוסף".
ההתרגשות לא נמשכה זמן רב: בעל הבית הצ'כי דרש סכום כסף גבוה מאוד בעבור הפריטים שמצא, וחווה שבורת הלב הבינה שהיא לא תוכל לרכוש אותם בעצמה. אבל היא לא ויתרה, ובתום מאמצים כבירים, עזר לה יד ושם להשיב את האוסף לידי משפחתה. היא תירגמה, ערכה והוציאה את היומנים כספר שבו נכללו גם מספר איורים שיצר אחיה. בצוואתה ביקשה חווה שלאחר מותה הפריטים המקוריים שהיו ברשותה יועברו ליד ושם, וכך בעצם יושלם האוסף המלא של פטר.
והנה השבוע, 80 שנה לאחר סיום המלחמה, זו בתה של חווה, תמר צמח-מרום, שממלאת את צוואת אמה שנפטרה לפני כשנתיים וחצי, ולקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה הפקידה את האוסף למשמרת עולם ביד ושם. היצירות של פטר מקבלות חיי נצח ומצטרפות לסיפור הרחב של העם היהודי בשואה. לצד הצגתו ביד ושם, האוסף יצטרף לתערוכה גדולה שתיקרא "זיכרון חי בין העבר לעתיד" שתיפתח בספטמבר הקרוב, שבה יוצגו עוד פריטים נדירים מאוסף המוזיאון שמעולם לא הוצגו לציבור.
איך הרגשתם כשקיבלתם את האוסף של פטר?
מורה-רוזנברג: "התרגשות בלתי רגילה. כשהייתי בעבר אצל חווה בביתה בעומר, היא כבר הראתה לי חלק מהפריטים, אבל פתאום לראות אצלנו את כל האוסף עם מגוון הציורים והמכתבים שפטר כותב לחווה ושחווה כותבת לפטר, לראות את היומנים שלו, את הספרים המאוירים שלו שבהם הוא דמיין, את הספר שכתב בהשראת הסופר האהוב עליו ז'ול ורן, שכולל סיפורי הרפתקאות מדומיינים עם איורים, כאשר כל העושר הזה מגיע אלינו ליד ושם – זה מרגש".
פסיפס מרגש ונדיר
חווה נשלחה לטרזיינשטאט ב-1944. היא שוכנה במעון הבנות הבודדות והוטל עליה לעבוד בין השאר בקטיף ירקות ומיון חלקי ברזל. היא פגשה שם את פטר, שניסה ללמד אותה אנגלית – השפה שהוא האמין שתהיה שפת העתיד – שיתף אותה בחומרים שקרא ובדק את לימודיה. התכתבותם שיקפה את רוחו החינוכית גם ברגעים הקשים ביותר. לפני שיצאה הרכבת לאושוויץ ואחיה עליה, הצליחה חווה להגיע אליה ולתת לפטר פרוסת לחם. היא עצמה כתבה יומן, שבו תיארה את הרגעים הדרמטיים של הפרידה מאחיה, החיים בגטו, תחושת האובדן והכמיהה לאח שאיננו.
"שני היומנים – של פטר ושל חווה – משתלבים זה בזה ליצירה אנושית נדירה. כתיבתה האותנטית והנוגעת ללב משלימה את יומניו של פטר, ויחד הם יוצרים פסיפס מרגש ונדיר של ילדות שגדלה בצל השואה – אך לא איבדה את הקול, הסקרנות והאור הפנימי", אומרת מורה-רוזנברג בהתרגשות. "וכאמור כעת, לאחר שנים של שימור משפחתי, האוסף הועבר למשמרת עולם אצלנו. האוסף כולל כיום מחברות, ציורים, תצלומים של כיתות הלימוד שלהם בבית הספר היהודי בפראג בשנות ה-40, כולל זיהוי של חברים לספסל הלימודים וגורלם, מכתבים אישיים נדירים ועוד.
"זהו אוצר אנושי, אמנותי ותיעודי בעל ערך היסטורי, אישי וחינוכי", היא מוסיפה, "עדות ייחודית של אח ואחות שחוו את השואה כל אחד בדרכו, ותיעדו אותה מתוך צורך עמוק להבין, לזכור ולהעביר הלאה. מה שעולה מהאוסף הזה זו האהבה של פטר לחיים. אפילו בגטו תיכנן את סדר היום שלו והייתה לו תוכנית מה הוא מקדם ומה הוא קורא, וחווה שמרה את כל הדברים היקרים הללו אצלה ואמרה שרק כאשר לא תהיה בעולם הזה היא תוכל לתרום אותם ליד ושם. לפני כן זה היה חלק מפטר, והיא הייתה זקוקה להם אצלה".
אחייניתו של פטר, תמר צמח-מרום: "אנחנו כל כך מפולגים ומרוטשים, ויומן כמו של פטר, עם תיעוד שכזה, אומר לנו מפורשות שלא לעולם חוסן ושאנחנו צריכים להתעשת, כי יש סכנות, ויש ערך לקיום ולערכים האמיתיים של היהדות"
תמר צמח-מרום, בתה של חווה, שליוותה מקרוב את התהליך לאורך שנים, מספרת: "לא היה לי קושי למסור את האוסף ליד ושם. זה נראה לי טבעי. אמא שלי רצתה שהיומן של פטר יהיה איתה עד יום מותה. היא הרגישה שכך יש לה משהו ממנו. משהו אישי שהוא ממש נגע בו. אבל היא אמרה לי שאחרי מותה יד ושם הוא המקום הנכון, גם מבחינת השימור. אני חושבת שזה מאוד חשוב, במיוחד עכשיו שדור הניצולים כבר כמעט איננו, ונוכח כל מה שקורה בעולם עם הפייק ניוז וכאשר בכל דבר מטילים ספק.
"חשיבות התיעוד מאוד גדולה בעיניי, גם מפני שאין להוציא מכלל אפשרות שֶׁיָּקום עוד שטן שיפגע בנו, ואנחנו רואים איזה אויב מר ואכזר יש לנו בעזה שמחזיק את החטופים שלנו בתנאים נוראיים. אין לנו פטור מהגורל הזה", מסבירה צמח-מרום. "וזו גם נורת אזהרה בשבילנו, כי אנחנו כל כך מפולגים ומרוטשים בימים האלה, ויומן כמו של פטר, עם תיעוד שכזה, אומר לנו מפורשות שלא לעולם חוסן ושאנחנו צריכים להתעשת, כי יש סכנות. ולא רק סכנות, יש גם ערך לקיום ולערכים האמיתיים של היהדות. אנחנו חייבים לחזור להיות אור לעולם כולו ובדיוק בגלל זה לא היו לי התלבטות וקושי לתת את האוסף ליד ושם".
כאבי אשמת הניצולה
חווה עצמה הייתה אמנית, והותירה אחריה יצירות וציורים רבים. אחרי מות אמה, תמר החלה לטפל בעזבונה, ומאשרת עם חיוך רך בקולה: "הכישרון נשאר במשפחה".
איך ההורים ואמך ניצלו?
"זה גם עניין של מזל, גורל. פטר נלקח לאושוויץ כי הוא היה ברשימה. קשה לדעת למה הוא נלקח והם לא. אני יודעת שלאמא שלי מאוד הציק הדבר הזה, שהיא נשארה בחיים והוא לא".
קוראים לזה "אשמת הניצול", זה בלט גם אחרי 7 באוקטובר.
"נכון, ואמא סיפרה שכמה חודשים אחרי המלחמה, בהיותה בת 15, היא נסעה ברכבת למחנה, כמובן בלי לספר להורים, כדי לבדוק אם הייתה יכולה להבריח אותו משם".
חתיכת אומץ לילדה בת 15.
"כן. אבל לא היה לה סיכוי להציל אותו. זה היה מחנה מבוצר מאוד, אבל הדבר הציק לה כי חשבה שאולי הייתה יכולה להצליח. וסבתא שלי, אמא של פטר וחווה, הייתה ממוצא לא יהודי ולכן לא נלקחה למחנה. היא נשארה לבד בבית, בעלה ושני הילדים נלקחו, והיה לה קשה באופן אחר".
דיברו על פטר בבית?
"שאלה מעניינת. אמא שלי לא דיברה עליו. זה היה כואב מדי באופן כללי לדבר על החוויות שלה מהשואה. זה היה טאבו. אבל הרגשתי גם בתור ילדה שיש סוד אפל ונוראי שקרה וריחף באוויר. אחרי שהתגלה היומן בעקבות אילן רמון והתחילו לראיין את אמא שלי, הייתי מחפשת כתבות בעיתון, כי הבנתי שלעיתונאים היא אמרה יותר ממה שאמרה לי". •
