מוטי הירש היה בן שבע כשהסתיימה מלחמת העולם השנייה. הוא איבד את אביו, שנרצח במחנה ההשמדה מיידנק, ואחרי שנתיים עלה עם אמו ואחיו לישראל באוניית המעפילים "אקסודוס". בארץ הוא הקים משפחה לתפארת, אבל גם אחרי חיים שלמים של שיקום ותקומה, האובדן שב לפקוד אותו. נכדו, רב-סרן (במיל') רועי נגרי, נפל ב-7 באוקטובר כשלחם בקיבוץ בארי. "הכאב עוד טרי", הוא מודה, "השואה זה כבר זיכרון רחוק, אבל רועי זה כאן".
הירש נולד ב-1938 בפריז. כשהיה בן שנתיים ברחה משפחתו דרומה, כמו רבים מיהודי צרפת שניסו להימלט מהנאצים. "בדרך המטוסים הגרמניים הפציצו את השיירות", הוא מספר, "תחנות דלק, בתי חולים, הכל היה מטרה. נסענו בין הפגזים לעיירה קטנה בשם סנגוטייה". אביו, שעבד בסלילת כבישים, נלקח בינואר 1943 על ידי שוטרים צרפתים. "הוא הלך איתם בלי התנגדות, חשב שמדובר במחנה עבודה". במשך תקופה הצליח האב לשמור על קשר עם המשפחה באמצעות מכתבים, עד שבאחד מהם כתב שהוא מועבר מזרחה. זה היה המכתב האחרון. רק שנים אחר כך נודע למשפחה שנשלח למיידנק.
אמו, שהבינה את הסכנה, החליטה לשלוח את ילדיה להסתתר אצל משפחה צרפתית בחווה מבודדת. היא עצמה עברה לעיר ליון בזהות בדויה ונשארה שם עד לסיום המלחמה, אז עבדה עם פליטים יהודים עד שעלתה ארצה עם ילדיה.
בארץ למד הירש בירושלים, ואז בתיכון מקווה ישראל. אחרי שירות צבאי בצנחנים הוא נסע ללימודים באנגליה, ושם הכיר את רעייתו ברנדה, אותה לימד עברית. נולדו להם שלוש בנות - אריאלה, ראש מינהל תרבות חברה וספורט בעיריית ירושלים, מיכל, שעובדת עם שר החינוך לשעבר שי פירון, ורונית, שמתגוררת בסיאטל ועובדת בהייטק - והם זכו לתשעה נכדים ושישה נינים. "מילד קטן שניצל מהשואה, יש היום משפחה של מעל 20 אנשים", אומר הירש בגאווה.
3 צפייה בגלריה
מוטי וברנדה הירש עם נכדם רס"ן רועי נגרי ז"ל, שנהרג בקרבות ב-7/10
(צילום: באדיבות המשפחה)
רועי, הבן של מיכל, היה בן 28 בנופלו. הוא היה מפק"ץ בבית הספר ללוט"ר, וב-7 באוקטובר הקפיץ את הצוות שלו ויצא לעוטף עזה. הם הגיעו לקיבוץ בארי, חילצו משפחות וטיהרו בתים ממחבלים. בערב, כשנכנס לאחד הבתים, נורה למוות - מותיר אחריו את אשתו שי, איתה התחתן רק חודש וחצי קודם לכן.
"בדיוק חזרנו מהפלגה בברצלונה", משחזר הירש, "נחתנו בנתב"ג שהיה שומם, וכשהגענו הביתה הבת שלי התקשרה ואמרה לי שהוא 'לא איתנו'. לא הבנתי, כעסתי עליה. שלושה ימים אחר כך הודיעו לנו רשמית שרועי נהרג. הוא היה ילד מיוחד. היה לנו מנהג לקחת את הנכדים שלנו בגיל בר-מצווה לטיול. נסענו עם רועי לאירופה, וראיתי איך מצד אחד יש לו אחריות ואסרטיביות, ומצד שני עדינות וחמלה. בשבעה שלו חברי הצוות סיפרו איך הוא היה גם רציני, וגם אהב לעשות שטויות ואווירה טובה. זה היה רועי".
"הוא סיים בהצטיינות תיכון והתגייס לקורס טיס", הוא מוסיף, "הוא הודח במהלכו ועבר ללוט"ר, ומשם יצא לקורס קצינים. בטקס סיום של הקורס הוא אמר שאחד הדברים שמרגשים אותו זה שהוא גאה בכך שסבא שלו הוא ניצול שואה ונמצא בטקס. אחרי הצבא הוא הלך ללמוד מדעי המחשב והתחיל לעבוד בחברת הייטק, הוא קיבל שם הצטיינות. בגלל שגרנו בערים שונות לא התראינו הרבה, אבל הוא היה מגיע לבקר אותנו והיינו בקשר בעיקר בהודעות ששלח לי ושאל מה שלומי".
השואה מלווה את חייו של הירש, שגם כתב ספר על הסיפור של משפחתו. "בכל שנה אני מדליק נר לאבא שלי, שם את התמונות. גדלתי בלי אבא, והייתי גם שנתיים בלי אמא", הוא אומר, "זה לא עוזב. גם כשלא מדברים על זה, זה משפיע על כל התנהגות שלנו. היה גם קשר הדוק בין רועי לסיפור השואה שלי. כשהוא היה במסע לפולין הוא היה במיידנק, איפה שאבא שלי נספה. הוא לקח את הספר שלי איתו, והמורה עשתה להם סיור לפי הסיפור של אבא שלי. בסוף הסיור הם עמדו מול הר האפר ועשו טקס, והמורה אמרה להם, 'עומד פה עכשיו הנכד של מוטי הירש, הסיפור ששמעתם הוא של סבא רבא של רועי'".
פורסם לראשונה: 00:00, 24.04.25
