צום י"ז בתמוז המסמן את תחילת ימי האבל בני שלושת השבועות על חורבן בית המקדש, עד תשעה באב, מציין גם שורת כאבים בהיסטוריה היהודית. בראשם בקיעת חומות ירושלים בתום מצור ממושך על העיר, ותחילת מלחמה עקובה מדם שסיומה היה חורבן בית המקדש, הן במובן הפיזי – המבנה המונומנטלי שהיה המרכז הרוחני של העם היהודי, והן מצד חורבן ההנהגה והריבונות היהודיות בעם ישראל.
אף שתשעה באב מציין את החורבן הנורא עצמו, בבית המקדש הראשון והשני, בלוח השנה היהודי יש עוד ימי צום המציינים שלבים שונים בתהליך ההתפוררות של העם היושב בירושלים. י' בטבת – תחילת המצור, ג' בתשרי – צום גדליה והגליית שארית היהודים מהארץ.
קביעת יותר מצום אחד המציין את החורבן עצמו מעבירה מסר לדורות – ימי הצום הם לא רק תאריכי זיכרון לציון האירוע ההיסטורי הגדול, אלא תאריכים לציון השלבים שהובילו אליו
קביעת יותר מצום אחד המציין את החורבן עצמו מעבירה מסר לדורות – ימי הצום הם לא רק תאריכי זיכרון לציון האירוע ההיסטורי הגדול, אלא תאריכים לציון השלבים שהובילו אליו. הם מספרים את סיפורו של עם שדוהר לעבר תהום במהירות, כשברקע קולות הנביאים, החכמים, המנהיגים והמטיפים מזהירים אותם מפני צעידה ברורה לעבר חורבן, אך הם מסרבים לעצור, להירתע אל מול הנורות האדומות שהולכות ונדלקות. וגם כאשר אסון רודף אסון, הם דבקים בעמדותיהם ובדרכיהם המקטבות, המפוררות את החברה איתם.
באמונה מוחלטת בצדקת דרכו של כל צד, פלג, מחנה ושבט, דבק כל אחד מהם בהרסניות בדרכו מבלי לחשוב לרגע על קיומה של נקודת אל-חזור. תשעה באב הוא הצום על חורבן הבית, י"ז בתמוז הוא חורבן הקונספציה. הצומות שלפניו לאורך השנה לא מציינים את סוף הדרך, אלא את כל מה שהביא אליה. בעיני העם היושב בירושלים, אפשרות של חורבן בית המקדש, הגדול, הקדוש, המרשים, המכובד והעוצמתי – נראתה דמיונית. דבר שלא הסכימו אפילו לחשוב עליו. לכן כל האזהרות מפני הנורא מכול נראו כמו דבר שלא יכול להתרחש לעולם. לכן הייתה מחשבה שלא מוטלת עלינו החובה לשמור עליו, או להיזהר ממצב שבו דווקא אלה שמאמינים בו ביותר מביאים לנפילת כל ההגנות ששומרות עליו ולהתפוררותו עד חורבן מוחלט.
דפי הגמרא במסכת גיטין המגוללים את אירועי חורבן בית המקדש השני בירושלים פותחים בפסוק מספר משלי: "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה", משבח הפסוק את מי ששם לנגד עיניו פחד תמידי שגורם לו להיות זהיר בדרכיו. היהדות שמחנכת להאמין בגאולה ובביאת המשיח מלמדת אותנו גם להאמין בחורבן. להבין באמת ובתמים שעל אף היותו נורא, אין לברוח מהאפשרות שאנו עלולים להביא אותו עלינו במו ידינו.
אך הצומות הם לא רק ימי ציון היסטוריים. עם שאבל על מאורעות מלפני אלפי שנים לא נדרש רק להכיר בידיעה שהם קרו, הוא צריך גם ללמוד את המסר ולהביא לתיקון. לזהות את התסמינים שאפיינו את דורות החורבן: השחתה מוסרית, קרע, מלחמות פנימיות, התעלמות ממכאובי האחר, שפיכות דמים והתכחשות למאפיינינו ההיסטוריים, ולרפא ולתקן אותם לפני שהם הופכים למחלה חשוכת מרפא.
וכמו שאותם דברים הובילו לחורבן היסטורי, תיקונם יכול להביא לבניין לאומי חזק ומאוחד. הרב הראשי לארץ ישראל, הרב קוק, כתב על כך: "אם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם – נשוב להיבנות והעולם עמנו ייבנה על ידי אהבת חינם".
