"ישוב טלה אל חיק האם"
מסכת תמיד היא קצרה וקשה לעיכול, שכן נמצא בה תיאור מפורט של הקרבת קורבן התמיד וביתורו: בחירת הטלה, השקייתו, עקדתו (כן, ברוכות הבאות אסוציאציות מקראיות), שחיטתו, הקזת דמו וביתורו לאיברים. זהו שיעור באנטומיה כהנית והמשנה לא חוסכת פרטים בתיאור צורת החיתוך ואיברי הגוף הגלויים והפנימיים. הבשר, הדם והשומנים – הכול מוקף בכסף ובזהב.
מצביא ופילוסוף
בגיל עשרים ושלוש, גיל שבו ילד ישראלי מן השורה מבלה בטיול שאחרי הצבא או מתחיל את לימודי התואר הראשון, אלכסנדר מוקדון כבש את ארץ ישראל (לאחר שדיכא מרידות ביוון, כבש את אסיה הקטנה והביס את הפיניקים). המנהיג שכבש את העולם בסערה מוצג באגדות חז"ל (לרוב) כאדם סובלני ותאב דעת שמנהל שיחות פילוסופיות עם חכמי היהודים.
1 צפייה בגלריה
פסל של אלכסנדר מוקדון. מוצג באגדות חז"ל לרוב כאדם סובלני ותאב דעת
(צילום: Shutterstock)
סדרה יפהפייה של אגדות אלכסנדר מוקדון מובאת, באופן מפתיע, במסכת תמיד, לאחר תיאור ההקרבה והביתור של הטלה. מה לאלכסנדר הגדול בבית המטבחיים המקדשי? ננתח את האגדה וננסה להשיב גם על שאלת ההקשר המפתיע.
האגדה (תלמוד בבלי, מסכת תמיד, דף לא עמוד ב – מתורגם מארמית) פותחת ב"עשרה דברים שאל אלכסנדרוס מוקדון את זקני הנגב". בין השאר הוא שאל: שמיים נבראו תחילה או הארץ? איזהו חכם? איזהו גיבור? ואיזהו עשיר?
השיחה הפילוסופית מסתיימת כמובן בניצחון הגניוס היהודי ובתגמול הגון מאלכסנדר מוקדון: "מיד הלביש אותם (את החכמים) בבגדי ארגמן והניחה רביד של זהב על צוואריהם".
"אני, אלכסנדר מוקדון, הייתי שוטה"
בסיום המפגש הפילוסופי פונה מוקדון אל החכמים בהתייעצות אסטרטגית: "אני רוצה ללכת למדינת אפריקי". החכמים נבהלים וקובעים: "אינך יכול ללכת שכן הרי החושך חוצצים בינינו לבינם". אבל אלכסנדר הוא לא אחד שנרתע מאתגרים – "אמר להם: אין אפשרות שלא אלך. מה ששאלתי אתכם הוא כיצד אלך לשם". השיבו לו החכמים תשובה בסגנון העצה שנתנה אריאדנה לתסאוס באשר ליציאה מהלבירינט (המבוך): "קח חמורים לובים שיודעים לרכוב באפלה, וקח פקעת של חבלים. קשור את החבלים בצד אחד וכאשר תחזור תחזיק בחבלים ותשוב למקומך".
אלכסנדר פעל כעצת חכמי היהודים שבנגב, וכך מגיע לאפריקי – וכאן גם לב סיפורנו:
הגיע (אלכסנדר מוקדון) למחוז שכולו נשים. רצה להילחם בהן. אמרו לו הנשים: אם להרוג אותנו באת, יאמרו – הוא הרג נשים. אם אנחנו נהרוג אותך, יאמרו שאתה מלך שנהרג על ידי נשים. אמר להן: הביאו לי לחם. הביאו לו לחם של זהב על שולחן של זהב. אמר להן: האם אדם יכול לאכול לחם מזהב? אמרו לו: אם באמת רצית לחם, האם לא היה לך לחם במקומך שהגעת עד לכאן? כאשר יצא משם כתב על שער המחוז: אני, אלכסנדר מוקדון, הייתי שוטה עד שבאתי למדינת אפריקי של הנשים ולמדתי עצה מהנשים.
הסיפור שלפנינו הוא חידה בצלית, שכבה על גבי שכבה של קושיות ותובנות (וגם כמה דמעות על התרבות שלנו, שמתנהלת ביהירות ובטיפשות). מוקדון מתואר כדמות סקרנית, נדיבה ונועזת. לחכמי הנגב יש שלושה יתרונות: הם יודעים איך להגיע להרי החושך, הם יודעים שזה מסוכן והם יודעים לצאת מהסכנה בשלום. בכל זאת, הם לא מוכנים ללכת לשם וממליצים למצביא לנהוג כמותם. אבל אלכסנדר מוקדון יודע רק דבר אחד, הוא נחוש להגיע לאפריקי. את המידע הוא יקבל מהאנשים החכמים והזהירים.
על ספת הטיפול
זה טקסט מופלא לתיאור תהליך רגשי ורוחני. הקולות הנבונים מחזיקים בעמדה המסויגת אך הקולות ההרפתקניים לא מוכנים לוותר. הצמיחה מגיעה כאשר קולות הנפש השקולים מארגנים את הידע, והחלקים ההרפתקניים מקשיבים לידע ומשתמשים בו לטובת ההרפתקה. זה רגע של תנועה אל פסגות ההרים של הנפש.
הנשים חיות מעבר להרי החושך
החכמים עושים כל מאמץ לשלוט על הנשיות; הם מחוקקים חוקי נידה, חוקים ללידות ולהתמודדות עם הפלות. הם שולטים על הבישול הנשי (באותם ימים) בעזרת חוקי הכשרות ומאיימים על חיי מכשפות – נשים שמציעות אלטרנטיבה להנהגתם.
אגדה שעוסקת במכשפות שהורג שמעון בן שטח מספרת שהן חיות במערה. הנשים ה"אמיתיות", הנשים שהצילו את עצמן מהשליטה הגברית, חיות בממלכות סודיות מעבר להרי החושך או במעבה האדמה. החכמים יודעים שהתרבות שהם יצרו מנצלת, מקטינה ומסרסת את הנשים, וכמו שהם נהנים מהמצב הם גם מרגישים אשמה והחמצה. הם רוצים לפגוש את "הנשים האמיתיות", ואם נרצה, את הפן הנשי שבתוכם, אבל אין להם אומץ. דווקא המצביא, שאין לו ספק ביחס לגבריותו, בטוח מספיק להיפגש עם הנשי שבו.
הבהלה לזהב
הזהב והדם קושרים בין אגדות אלכסנדר מוקדון לקורבן התמיד שבו עסוקה הסוגיה. בשעת בוקר מוקדמת שוחטים הכהנים טלה תמים (הם יחזרו על הפעולה הזו גם בערב). הטלה לא ייטבח באלימות ספונטנית, אלא במיטב כללי הטקס והכלים. זהב, כסף, שיש וריחות הקטורת יסוו את הפעיות האחרונות של הטלה, את הדם ואת הריחות העזים של הבשר החרוך. הטלה לא ישוב אל חיק האם. כך ממסדים וממסכים אלימות. החכמים מקבלים תמורת תבונתם בגדי ארגמן וזהב. ממי לקח מוקדון את הזהב שנתן לחכמים, ומה יעשו איתו החכמים? סיפור שמתחיל בדברי חוכמה ומסתיים במתנות חומריות, מעורר דאגה.
היפוכו של דבר קורה בממלכת הנשים. נשות ממלכת אפריקי מבינות שלא טוב לקבל מתנות, במיוחד לא ממצביא. הן מאביסות את אלכסנדר מוקדון בלחם של זהב. בדרכן אומרות הנשים: אנחנו לא מתרשמות ממסכת הפילוסוף שעל פניך, אנחנו יודעות מה אתה באמת רוצה וניתן לך את זה, העיקר שתסתלק מארצנו.
כשחולשה היא כוח
הנשים לא רצו להיכנס עם אלכסנדר מוקדון למשחקי השאלות והתשובות של החכמים ולא למלחמות הגברים. כשהן רואות מצביא עם נשק וגייסות הן יודעות בדיוק מה לעשות. בדרכן הן מבהירות לכובש שמולן: את עולמך, זה שמהצד השני של הרי החושך, מנהלים שני עקרונות: א. נשים נחותות; ב. כבוד הוא עניין רציני. השילוב בין שתי המוסכמות הטיפשיות האלה מגדיר כל מלחמה שלך נגדנו כהפסד. אם ננצח אותך, מורשתך תתבזה, ואם תנצח אותנו, ילעגו לך כמעט באותה מידה.
אלכסנדר מוקדון מבין שאין בכוחו להביס את הנשים והוא מנסה להשיבן לתפקידן המסורתי (בעולמו): הוא מבקש מהן לחם. כאשר הן נותנות לו לחם-זהב, הן מוכיחות שהן יודעות מה הרעב האמיתי שלו וגם שהן בעלות רכוש. רק תלך מכאן, הן מתפללות; לך ותשאיר את עולמנו בלי קרבות, בלי קורבנות ובלי זהב.
ההספד של עופרי ביבס, אחותו של ירדן, בהלוויית שירי, אריאל וכפיר ז"ל
(צילום: לע"מ)
על שערי העיר הנשית כתב המצביא הדגול: "אני, אלכסנדר מוקדון, הייתי שוטה עד שבאתי למדינת אפריקי של הנשים ולמדתי עצה מהנשים". האמת היא שהוא לא באמת למד, הוא בחר בקרבות ולא בפילוסופיה ונפטר בגיל צעיר כשהוא משאיר אחריו מורשת של כיבושים. הוא לא למד, אבל הן ניצלו.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןמה לא הייתי נותנת כדי לבקר ולו ליום במדינת אפריקי של הנשים, ואני מתפללת שאנו נמצא אומץ ללמוד מהן לפתור בעיות בתבונה ולא בדם.
אני מתפללת שמנהיגי המדינה ומצביאיה יואילו ללמוד מאלכסנדר מוקדון, לבוא אל שערי הדרום שנצבעו השבוע בכתום מדמם ולכתוב עליהם "סליחה" (הרבה פחות מההודאה של מוקדון), להשיב את החרב אל הנדן, להניח את השרביט לצד הקברים הרבים וללכת הביתה.
שבת שלום.
