"כשאני השתחררתי בגיל עשר שקלתי 15 קילו, הייתי יותר מת מחי", נזכר ניצול השואה ראובן רוזנבלט מכפר מימון, ששרד את ברגן-בלזן. קרוב ל-80 שנה מאוחר יותר, כשהתקבלו הודעות שקוראות להיכנס לממ"ד במהלך שמחת תורה תשפ"ד, הוא היה ערוך: "הלכנו למטבח, לקחנו אוכל ומים. זה אגב לפי דעתי תוצאה של השואה שלי: אני תמיד דואג שיהיה רזרבה בבית של כל דבר... נייר טואלט – צריך רזרבה, אוכל – צריך רזרבה. תמיד שיהיה, אתה לא יודע מה מחכה לך. אז היה לנו... אין לנו נשק בבית, אז ידעתי שאם יהיה צורך בנשק, יש לנו חמישה-שישה סכינים".
רוזנבלט הוא אחד מבין מספר ניצולי שואה מעוטף עזה שתועדו מוסרים עדות מצולמת במסגרת מיזם "עדות 710" – מיזם אזרחי לאיסוף עדויות מאירועי 7 באוקטובר, שמופעל בידי מתנדבים ובמסגרתו נאספו יותר מ-1,500 עדויות, במטרה לפרסם אותן באתר המיזם וביוטיוב. לציון יום השואה הבינלאומי היום (ב'), יוקרנו בסינמטק תל אביב מקבצי עדויות בני ארבע שעות כל אחד, בשלושה מועדים לאורך היום (ב-9:00, ב-13:00 וב-17:00) ובליווי כתוביות באנגלית.
עדותה של בלה חיים, סבתו של יותם חיים, מתוך "עדות 710"
(ריאיון: דורי סלע, צילום: נטע דקל)
"התחלתי את חיי בשואה, ונפלה עלינו בגיל 80 גם שואה", אמרה ציפורה (ציפה) רובין מניר עוז בעדותה. ב-7 באוקטובר היא אירחה עם בעלה אשר, החולה בדמנציה, את בתם ואת נכדתם. בנצי, בעלה של נכדתה רותם, שמע מהממ"ד דיבורים בערבית. לאחר שמחבלים הציתו את הבית, לא נותרה לבני המשפחה ברירה אלא לצאת החוצה דרך החלון ולקוות לטוב. במשך שעות הם הסתתרו בקיבוץ, עד שפגשו סוף-סוף חייל צה"ל. "אני מספרת חופשי את הסיפור שלי אפילו בלי דמעות. בכיתי הרבה, אבל לא כשאני מספרת את הסיפור. כאילו זה קרה למישהו אחר", שיתפה רובין.
שורדת שואה נוספת מהנגב המערבי שהצטלמה למיזם העדויות היא בלה חיים, ילידת פולין ותושבת הקיבוץ גבולות, סבתו של יותם חיים שנחטף לרצועת עזה בידי מחבלים ובהמשך נורה למוות בשוגג בידי חיילי צה"ל. שכן שלה התקשר אליה מוקדם בבוקר היום הנורא והודיע לה שפרצה מלחמה. היא התקשרה לבנה רביב, שחי בשדה ניצן, ואז צלצלה לנכד שלה מכפר עזה, יותם.
7 צפייה בגלריה
ניצולת השואה בלה חיים יושבת מול המראיינת דורי סלע. "הצרחות שלי הגיעו עד עזה"
(צילום: נטע דקל)
"הוא שלח לי הודעה, והקול שלו מהדהד בכל העולם כבר: 'סבתוש, אני קצת לחוץ, יש מחבלים בקיבוץ. אני בסדר. תשמרי על עצמך, זה יכול לקרות בכל מקום'", היא נזכרה. "בסביבות רבע לעשר ראיתי הודעה ממנו: 'שורפים לי את הבית, אני מפחד שאני איחנק'. הצרחות שלי, לאן הן הגיעו... אני ישר הכנסתי לי שזו השואה השנייה, לא חיכיתי שמישהו אחר יגיד את זה. ראיתי את העיירות הבוערות שם, מסיפורים כי לא ראיתי את זה ממש, והשיר הנורא 'אחים שריפה' ('העיירה בוערת' של המשורר היידי מרדכי גבירטיג, שנכתב על רקע פוגרומים בפולין וידוע בתרגומו של אברהם לוינסון לעברית – ש"מ) עלה לי לראש ביידיש, והתחלתי לשיר לעצמי".
לאחר שנודע שנכדה יותם נחטף לרצועת עזה, נאחזה בלה בתקווה גדולה שהוא יחזור בשלום. ב-15 בדצמבר הגיעה הבשורה הקשה שהוא נהרג. "ביום חמישי חלמתי שיותם חזר, ואנחנו יושבים במין עיגול כזה, והוא עובר מאחד לשני עם החיוך שלו ואומר: 'מה, דאגתם לי? לא חשבתם שאני חוזר? הנה חזרתי'. קמתי ביום שישי עם תהייה מה זה אומר, האם זו פרידה וזו באמת שבעה, ובחרתי להאמין שזה אומר שהוא חוזר. באתי בערב לחדר האוכל וכולם אמרו לי: 'כמה יפה את היום, מה קרה?' ואמרתי: אני מחכה ליותם, שיותם יחזור. באמצע הארוחה הוציאו אותי, לקחו אותי לבית של חברים, ונכנסתי וראיתי את העובדת הסוציאלית שאני מכירה. אמרתי: איריס, באת להגיד לי שיותם חוזר? ראיתי את הדמעה שלה... הצרחות שלי הגיעו עד עזה, אני חושבת", היא סיפרה ופרצה בבכי.
"אמרתי לעצמי: את בת 85, זה ילך מהר"
פליט השואה דב גולומבוביץ, מוותיקי קיבוץ נירים, נזכר בעדותו בבוקר 7 באוקטובר. "היה 'צבע אדום', קפצתי מהמיטה ישר לחדר הממ"ד. בדרך כלל יש 'צבע אדום, צבע אדום', אתה מחכה, עוד אחד – יוצא החוצה. הפעם זה נמשך, זה היה מבול", הוא שיחזר, "ואז הודיעו: יש חדירה, תסגרו את הממ"ד".
דב גולומבוביץ, מוותיקי קיבוץ נירים, מתוך "עדות 710"
(ריאיון: שירי צור, צילום: סלעית בשן)
במשך שעות הוא היה "כלוא בממ"ד האטום", כלשונו. "הודיעו לי שהצבא יבוא וידפוק על הדלת ויגיד את שמי. בשעה היעודה בערך היו דפיקות, אבל לא הייתה שום קריאת שם, אז לא פתחתי", הוא אמר וחייך. "פתאום אחרי כמה דקות יש דפיקות על דלת הממ"ד. אמרו לי 'דב, תפתח, אנחנו באנו להוציא אותך'. שאלתי אותם: איך נכנסתם? היה נעול... הם פתחו את החלון ונכנסו דרך החלון". גולומבוביץ הסתייג מההשוואות בין מתקפת חמאס לשואה: "אם אנחנו עושים את זה, אנחנו בעצם חותרים נגד המעמד של השואה כדבר ייחודי. זו הייתה התקפת טרור".
פרנסין בורשטיין, גם היא מנירים, הסתגרה באותו יום בממ"ד עם בעלה שחלה בדמנציה והמטפל שלו מסרי לנקה. "הייתי מאובנת, אמרתי לעצמי: פרנסין, את בת 85, זה ילך מהר", היא נזכרה ברגעי החרדה. בורשטיין, ניצולת שואה מצרפת, הסתייגה גם היא מההשוואות בין האירועים ההיסטוריים: "אי אפשר להגיד 'זה כמו השואה', את לא יכולה להשוות שישה מיליון אנשים לזה... יש לזה סממנים של השואה, אבל צריכים להמציא מילה מתאימה. 'יום השבר', יום האל-חזור', אני לא יודעת מה".
7 צפייה בגלריה
המראיינת ענת רז נפגשת עם ניצול השואה דניאל לוז מבארי. "הרגשתי פחד מוות"
(צילום: שרון תירם)
דניאל לוז מקיבוץ בארי, ששרד גם הוא את שנות השואה בצרפת, העיד: "ב-7 באוקטובר זו פעם ראשונה שהרגשתי פחד מוות, מה שלא הרגשתי בצרפת". במהלך מתקפת הטרור הוא נאלץ להסתגר בממ"ד משש וחצי בבוקר ועד שתים עשרה בלילה, אז הוא חולץ בידי חיילי צה"ל.
ניצולת השואה רות הרן, גם היא מבארי, איבדה את בנה אבשלום שנרצח בפשיטה על הקיבוץ. שבעה מבני משפחתה נחטפו, מתוכם אחד עדיין בשבי – טל שוהם, בעלה של נכדתה עדי. "שמעתי צעקות, שמעתי ריצות, שמעתי יריות. הופתעתי שאבשלום לא בא לראות מה שלומי. צלצלתי, הוא לא ענה. יצאתי החוצה, ראיתי גופה של שכן שרועה על הארץ", סיפרה הרן בדמעות. "הלכתי כמה צעדים, בית שלישי ממני היה ריק, אבל המיטה של התינוק הייתה ספוגה דם".
הכאב על האסון לא הרפה ממנה: "היו לי שם חיים נהדרים. אנשים יצירתיים, אנשים טובים, מאירי פנים. זו לא סתם קהילה. זו קהילה שחושבת, שבונה, שיוצרת". יש בה זעם על ההנהגה שבזמנה התרחש המחדל. "אני חושבת שצריך להוריד את המנהיגות הנוכחית, חובה להוריד אותה, ולהביא אנשי רוח", אמרה. "אני בוכה על ארץ ישראל, אני לא בוכה על עצמי. אני מרגישה שמי שנמצאים בשלטון היום בגדו בנו".
"הזהרתי שהנגב יהיה שק החבטות"
ראובן רוזנבלט מכפר מימון התגייס לנח"ל לאחר השואה והיה ממקימי היאחזות כרם אבשלום – לימים הקיבוץ כרם שלום. הוא התחתן עם אורה, עולה מתימן, ונולדו להם שישה ילדים, 26 נכדים ויותר מ-40 נינים. רוזנבלט היה ראש המועצה הראשון של המועצה האזורית חוף עזה. מבחינתו, ההתנתקות מגוש קטיף הייתה הטראומה הגדולה השנייה בחייו.
ראובן רוזנבלט מכפר מימון, מתוך "עדות 710"
(ריאיון: תמר בן אברהם, צילום: נטע דקל)
"היום יודעים כולם שזה היה עוול גדול וטעות גדולה, אני ידעתי כבר אז שזו טעות גדולה", הוא אמר. "כתבתי מכתב לאריק שרון: אריק, היית האבא של ההתיישבות, אתה היום הולך להרוג את הילדים שלך, את היישובים. אתה תראה שהנגב הולך להיות שק החבטות של כל מי שהתפתח שם... רציתי להיפגש איתו, לא הסכים, והיתר ידוע".
הודות למסוק עם קבוצת לוחמים שנחת סמוך למושב, המחבלים שהיו בדרך לכפר מימון בשמחת תורה תשפ"ד נבלמו. על רקע המצב הביטחוני, רוזנבלט תומך בחידוש ההתיישבות היהודית ברצועת עזה. "כשמיישבים יהודים, הערבים יודעים שזה שלנו, ולאט-לאט מבינים שאם הם רוצים חיים נורמליים הם צריכים לעבוד מול המפעל הישראלי", הוא הסביר. "בתקופת גוש קטיף, ראשי הערים הערבים – שהייתי מיודד עם חמישה מהם – אמרו לי בגלוי: ראובן, אתם בונים כל פעם עוד יישוב ועוד יישוב, אנחנו מבינים שאתם לא הולכים לעזוב את המקום הזה; אנחנו אחראים על הציבור שגר אצלנו, אז אנחנו הולכים לעבוד מול הציבור הזה ולא להתקומם נגדו. רק כשהתחילו לדבר על פינוי גוש קטיף, התחילו הערבים לחשוב: רגע, אם הם מוכנים לדבר על זה, אנחנו מעדיפים להיות עצמאיים, אז התחילה כל ההתקוממות".
7 צפייה בגלריה
ראובן רוזנבלט מוסר את עדותו. "יכול להיות שיהיה עוד סיבוב כזה בעוד שנתיים"
(צילום: נטע דקל)
בעניין הזה, רוזנבלט יודע שהוא בדעת מיעוט בעוטף עזה. "אנשי הקיבוצים פה בסביבה יודעים היום שהייתה טעות לגרש אותנו, אבל עדיין לא מוכנים לתמוך בהתיישבות עצמה, מבחינה אידיאולוגית. בסדר. אז יכול להיות שיהיה לנו עוד סיבוב כזה בעוד שנתיים, אם אני אחיה עד אז או לא אני לא יודע, ועוד סיבוב, ואז כשיבוא השכל נעשה מה שאני מאמין בו, שזו הדרך היחידה", הוא אמר. "אני יודע שאני טיפוס קצת לא שגרתי, אני גם התחתנתי בתור פולני עם תימנייה כשאף אחד אחר עוד לא עשה את זה, ואני באתי לגור פה בלי חשמל ובלי מים, והרגשתי טוב מכל זה. גם היום אני מרגיש טוב".
העדים מובילים את הסיפור
מיזם "עדות 710" הוקם יומיים אחרי מתקפת הטרור ב-7 באוקטובר 2023. מטרת המיזם היא תיעוד ושימור הסיפורים האישיים של השורדים והנפגעים מהטבח, והקמת ארכיון לאומי נגיש שיכלול אלפי עדויות מצולמות, לשימוש הדורות הבאים. מאות מהעדויות מתורגמות לאנגלית, לערבית, לרוסית, לגרמנית, לצרפתית ולספרדית. לכל עדות יש גרסה מלאה לצד גרסה ערוכה קצרה ומתומצתת.
7 צפייה בגלריה
ד"ר אוהד אופז (משמאל). "יש בעדויות כוח של אנשים שכבר ראו הכול"
(צילום: באדיבות מיזם עדות 710)
המיזם כבר הספיק לזכות ב"אות גיבורי החברה הישראלית" של המועצה הציונית בישראל. הקולנוען ד"ר אוהד אופז, ממקימי מיזם "עדות 710" וראש החוג לתקשורת במכללת אורנים, מספר: "מבחינתנו יום השואה הבינלאומי הוא הזדמנות לגשת אל ניצולי השואה, הקשישים, ולהקשיב להם. חלקם פשוט ישבו בממ"ד וחיכו. גם הם מדגישים – אין פה ניסיון להשוות, השואה היא אירוע ייחודי ופה הייתה התקפת טרור מזעזעת, אבל יש חשיבות ללמידה". לדבריו, "יש בעדויות כוח של אנשים ששרדו את השואה, עברו את מלחמות ישראל וכבר ראו הכול; הם עמדו מוכנים, עם חוסן של אנשים שהגיעו מהשואה והקימו את הארץ הזאת, והתיישבו באחד האזורים הכי מסוכנים בארץ".
בסינמטק תל אביב יוקרן מחר (יום ג', 18:00) סרט תיעודי שביים אופז עם מיכה ליבנה, "המקשיב", העוסק בסיפורו של דורי לאוב – פסיכיאטר וניצול שואה שהקים את הארכיון הראשון בעולם של עדויות ניצולי שואה בווידאו, הפועל באוניברסיטת ייל. לדברי אופז, הגישה של לאוב ביחס לניצולים נתנה לו השראה כשניגש לאסוף את עדויות אנשים שעברו את טראומת 7 באוקטובר. "הייתה לו גישה של הקשבה, של לא ללחוץ אלא לאסוף את העדויות ברגישות", הוא מתאר, "הגישה שלו הייתה של מפגש כמעט בלי שאלות. הוא האמין שהעד צריך להוביל את הסיפור שלו".
לאחרונה נפגשו מובילי המיזם עם נשיא המדינה יצחק הרצוג. "שמחתי לפגוש את המיזם החשוב 'עדות 710', המביא תיעודים דיגיטליים וסיפורים אישיים של השורדים והנפגעים מהשבת השחורה ב-7 באוקטובר", אמר הנשיא. "אנחנו נושאים בליבנו את הזיכרון לאהובינו, לאחינו ואחיותינו ששילמו בחייהם ביום המר והנמהר. הם יישארו איתנו לעד. אנו זוכרים את כל מי שנפגע בגופו ובנפשו. עם ישראל הוא עם זוכר, שיודע לשמר את זיכרון העבר".
הרצוג הוסיף ואמר לאנשים שמאחורי המיזם: "המראות והחוויות שמועלים אומנם קשים מנשוא, אך ההיכרות עם הסיפורים ועם הנשים והאנשים היקרים שאיבדנו – היא שתאפשר לנו להעריך את החיים ואת מה שיש לנו, ובכך לבנות ולהיבנות. תודה לכם על היוזמה ועל הביצוע המרשים שלה, שמקיימת את הצו המקראי 'למען יֵדעו דורותיכם' ומנציחה את זכרם של אהובינו, הנופלים והנרצחים, בספר דברי הימים של מדינת ישראל ושל העם היהודי".
7 צפייה בגלריה
הנשיא יצחק הרצוג נפגש עם אנשי מיזם עדות 710. אוצר של כאב
(צילום: עמוס בן גרשום / לע"מ)
"אני חושב שזו תופעה עולמית של גוף עצמאי שעושה את זה. יש פה מיזם אזרחי של אנשים שנתנו את הציוד שלהם, את הזמן שלהם. הרגשנו שאנחנו מתגייסים למילואים, אני יודע לתעד וזה המילואים שלי", אומר אופז לגבי המיזם. "הכול נעשה ברגישות גדולה. היו גם היסטוריונים חוקרי שואה שסייעו, קבוצה של מומחיות לארכיון מהאוניברסיטה העברית – הכול בהתנדבות. התמיכה הממשלתית מגיעה בטפטוף, לאט-לאט. אנחנו חייבים עכשיו לגייס תקציבים, כי זה צריך להחזיק שנים. הופקד בידינו אוצר של כאב, וזה חייב להחזיק לאורך זמן".
אופז מזמין את שורדי טבח 7 באוקטובר, מכל הגילים והמגזרים, לפנות למיזם ולמסור עדות. "אנחנו מקשיבים לכולם, גם לקהילות הבדואיות שנפגעו, גם לפועלים הזרים וגם כמובן לגיבורי כיתות הכוננות או אלה שבאו לחלץ, אבל גם לאלה שרעדו מפחד בממ"ד", הוא מבהיר.
הוא מציין כי "דורי לאוב היה הראשון שהבין את החשיבות בעדות, קודם כול עבור העדים שרוצים לצעוק לעולם, בעיקר אל מול מכחישי שואה. זה גם חלק מהתפקיד שלנו. אם יש מי שמכחישים את שבעה באוקטובר או אפילו אנשים שלא מכחישים, אבל כבר די התעייפו מלהקשיב – אנחנו מציעים להקשיב לסיפור הזה".
