בדיחה חביבה מספרת על ח"כ חרדי שתיאר את הכנסת כ"חדר שירותים אחד גדול". כשנשאל מדוע אם כך הוא שוהה שם, ענה: "'הגדוילים' (כינוי לגדולי הדור, אבל גם צואה בעגה החרדית – א"ה) לוחצים עליי". אלא שהשנינה הזו אינה רק הלצה, ולעיתים קרובות נדמה שהישראלי החילוני אינו מודע להשפעתם המכרעת של "הגדולים" על סדר היום הפנים-חרדי.
הבדיחה הזו משקפת תופעה מודרנית שהתפתחה באופן מטאורי ולא צפוי במאתיים השנים האחרונות, ומתקשרת גם להיבט חשוב ובלתי מדובר נוסף: מעמדם הנחות של חברי הכנסת והעסקנים ברחוב החרדי. הנזיפה של הרב יצחק יוסף בשבוע שעבר שכוונה אל יו"ר ש"ס אריה דרעי, שלפיה חברי הכנסת הם "שלוחא דרבנן – הם שלוחי חכמים, עם כל הכבוד להם", נשענת גם כן על התפיסה הזו.
הרב יצחק יוסף אומר שהח"כים הם "שלוחי חכמים"
(צילום: דר וסוחרת)
כיצד הפך הרב החרדי הבכיר לסמכות על, חפה מטעויות בעיני המאמינים ובעלת השפעה כה מוחלטת בחברה החרדית? מה מקור כוחה המיתי של הוראת "גדול הדור", או כפי שהיא מכונה ביראת כבוד, "דעת תורה"? המחקר ההיסטורי-סוציולוגי מזהה את "עליית הגדולים" עם התפתחותה של המודרניות במאה ה-19. האורתודוקסיה כתנועת נגד למודרניות הציבה בין השאר גם את "הגדול" העל-קהילתי, איש הרוח והסמכות שדבריו חורגים אל מעבר לתחום קהילתו ומחייבים גם תנועות המונים כמו התנועה האורתודוקסית המוכרת היום בשם המודרני – המגזר החרדי.
רבנים גדולים מאוד היו גם קודם לכן, אולם במשך מאות שנים, הגוף החזק באירופה היה הקהילה היהודית. היא לא רק מילאה את כל צורכי חבריה, אלא אף החזיקה בכוח כפייה מסיבי על הפרט – בעידוד מלא של השלטונות, מה שהפך את ראשי הקהילה למעין שליטים מקומיים. הרבנים היו מזוהים עם קהילותיהם, ובמקרים רבים עמדו גם בראש ישיבה מקומית שהוחזקה על ידי הקהילה. השפעותיו של הרב, תלמיד חכם גדול ככל שיהיה, לא תמיד חרגה הרבה מעבר לגבולות מושבו.
6 צפייה בגלריה
הרב משה הלל הירש והרב דוב לנדו, מנהיגי הציבור הליטאי. פוחדים מקריסת עולם התורה "במשמרת שלהם"
(צילום: קרן עולם התורה)
אלא שאז הופיעו תנועות ההשכלה הכלליות והיהודיות, הליברליזם הצרפתי והאמריקני החל להכות שורשים, ומהפכת הדפוס שהחלה מאות שנים קודם לכן שינתה צורה ונעשתה תקשורת המונים. הקהילה הקטנה החלה לאבד מסמכויותיה, התנועות היו להמוניות, וצעירים חרדים החלו לנהור מהגטו היהודי החוצה.
במקביל לעליית "גדולי הדור" החלה לצמוח תפיסת "דעת תורה" המוכרת היום: הענקת סמכות לגדולי התורה החרדים להכריע בשאלות ציבוריות שאינן הלכתיות בלבד. התנועות הגדולות והתפוררות הקהילות דרשו הכרעות כלל-ארציות שיחולו, ללא פקפוק, על כולם
החלל המנהיגותי-חרדי יצר ואקום, אבל לא רק הוא. בשדה הפוליטי והתקשורתי החלו לפעול תנועות לאומיות יהודיות גדולות, ובראשן הציונות, לצד פריחה של עיתונות יהודית-חילונית משפיעה, וההנהגה החרדית נאלצה להגיב. בשנות ה-70 של המאה ה-19 קמו העיתונים החרדיים הראשונים.
6 צפייה בגלריה
משה גפני ויצחק גולדקנופף. דמויות נחותות ואולי אפילו נלעגות ברחוב החרדי
(צילום: עמית שאבי)
ארבעים שנה מאוחר יותר נוסדה תנועת אגודת ישראל, ואל הוואקום המנהיגותי החדש נכנסו "הגדולים". הם כבר לא היו מנהיגי קהילות מקומיים. הם גם לא היו בהכרח בניו או חתניו של רב הקהילה הקודם. הם הנהיגו בכוח אישיותם, בכריזמה שבה ניחנו. אל מול התפוררות הקהילות, תקשורת ההמונים והתנועות הגדולות, ניצב בשלב ההוא כוח נגד שווה ערך: מנהיגי המונים כריזמטיים שמסוגלים להוביל תנועות פוליטיות מסיביות הנשענות על כלים מודרניים, ממש כמו מתחריהם. החרדים הפיקחים הבינו כבר אז: בלי תקשורת, הנהגה, פוליטיקה והשפעה על ההמון, הם יחדלו להתקיים.
הרחבת המושג "דעת תורה"
במקביל החלה לצמוח תפיסת "דעת תורה" כפי שהיא מוכרת היום: הענקת סמכות לגדולי התורה החרדים להכריע בשאלות ציבוריות שאינן הלכתיות בלבד. גם דוקטרינה זו הייתה כורח המציאות: התנועות הגדולות והתפוררות הקהילות דרשו הכרעות כלל-ארציות שיחולו, ללא פקפוק, על כולם.
"דעת התורה" האבסולוטית עברה מספר גלגולים במהלך המאה האחרונה, כפי שמסביר החוקר פרופ' בנימין בראון – מאמונה ביכולתו של "הגדול" לשאוב באופן מזוקק את הפתרון לשאלות מתוך התורה, בבחינת "הפוך בה והפוך בה דכולה בה" (שהכול בה; ציטוט ממסכת אבות), ועד לאמונה במסוגלוּת מיסטית, "רוח הקודש" או שכינה השורה בבית "הגדול" ומאפשרת לו להכריע בסוגיות, עם יכולת צפייה למרחוק. עם השנים קיבלה "דעת התורה" מעמד של מונופול הנוגע כמעט בכל שדה שבו פעלה החברה החרדית – הן ביחסי הגומלין שלה עם העולם הכללי והן כלפי פנים.
6 צפייה בגלריה
האדמו"ר מגור, רבי יעקב אריה אלתר. מעמד "הגדולים" חזק גם אצל החסידים, גם אצל הליטאים וגם אצל הספרדים
(צילום: ישראל ברדוגו)
להתחזקות מעמדם של "הגדולים" היו השפעות ממשיות על היומיום הפוליטי החרדי, ואחת התוצאות היא מעמדם המתערער של הפוליטיקאים, נציגי הציבור.
גולדקנופף וגפני כמשל
יו"ר יהדות התורה, חבר הכנסת יצחק גולדקנופף, הוא מתנה לאופוזיציה וכאב ראש כביר לקואליציה. האחרונים תופסים את ראשיהם בכל פעם שהוא מנפק התבטאות מביכה עד כדי ביזארית נוספת ותוהים, בשקט גמור כמובן, איך לעזאזל הפכה הדמות הקריקטורית הזו לחבר כנסת. אל גולדקנופף החסידי מצטרף יו"ר דגל התורה, חבר הכנסת הליטאי משה גפני, שגורם להורי מאות חללי צה"ל לתהות מדוע הוא מתבטא על המלחמה ומחטט בפצעיהם, בזמן שהוא נאבק לעודד את הצעירים החרדים לא להתגייס.
הטיפשות ועזות המצח אולי מוציאים את החילונים מדעתם בכל פעם מחדש, רק שאלו אינם מודעים לאמת אחת: השר לשעבר ויו"ר הכספים לשעבר הם דמויות נחותות ואולי אפילו נלעגות ברחוב החרדי. שורת הבדיחות שנערמה לאחרונה סביב "שביתת הרעב" של השר לשעבר מאיר פרוש, בקבוצות הווטסאפ החרדיות, יכלה לפרנס סדרת מופעי סטנד-אפ של ליאור שליין. בעיתונים חרדיים כמו "המודיע" ו"המבשר" גולדקנופף ופרוש מכונים אולי בתואר "הרב", אבל ברחוב החרדי הם נתפסים כעמי הארצות.
אלו אינם רק ההבלים היוצאים מבית מדרשם של נבחרי הציבור החרדים, אלא השלכה ישירה של העובדה כי הציבור החרדי סובב סביב ציר "חברת הלומדים". הילד והנער החרדים מוסללים אל הגיבור הדתי, דמות המופת החרדית – גדול הדור, עם דגש על היותו גם תלמיד חכם. דיוקנאות של דמויות מיתיות כמו החזון איש (הרב אברהם ישעיהו קרליץ), הרב אלעזר שך, האדמו"רים הגדולים והרב עובדיה יוסף מונחים על דפנות עגלות התינוקות, ושמותיהם הופכים לקצה האידיאלי של כל שיחת מוסר או שיעור המועברים בישיבות ובסמינרים.
בכנס אקדמי הרצתה אקדמאית חרדית בפני "חרדים מודרניים" על עולם הישיבות. סערה של ממש נוצרה כשאמרה שגם "גדולי הדור" כמו הרב לנדו, הרב הירש והרב יצחק יוסף טעו לא פעם לאורך הדרך. הקהל קם על רגליו, הטיח דברים קשים במרצה ואיים "לפוצץ" את ההרצאה
זה נכון לליטאים, לחסידים ולספרדים. השאיפה לטופ התורני היא ברירת המחדל של החינוך החרדי, ומשזו לא צלחה – במרבית המקרים מטבעם של דברים – נותרים גדולי הדור ותלמידי החכמים במעמד נאצל, בלתי מושג ולעיתים גם בלתי מובן להמון העם. "אני מתקשה, בלשון המעטה, להבין את דברי הרבנים על איסור הגיוס ביחס לבחורי ישיבה שאינם לומדים, בטלנים ומשועממים", אמר לי השבוע בגילוי לב רופא חרדי בביתר עילית, "אבל 'הגדולים' אמרו, אז מי אנחנו שנחלוק".
ההנהגה הרוחנית קובעת
בעיר אלעד התמודד בבחירות המקומיות האחרונות ישראל פרוש, הבן של מאיר פרוש. חרף הוראת "גדול הדור", פלח ניכר מהזרם הליטאי התנגד לאיש וייחל למפלתו, אך בשיחות עם תושבים במקום הם שבו והצהירו בפניי: "עצוב לי להודות אבל בסוף אני אצביע לפרוש, הרב אמר ואינני מסוגל שבגללי כבודו ייפגע".
6 צפייה בגלריה
דרעי עם הרב עובדיה יוסף. ידע שיכולותיו הרטוריות וניסיונו הפוליטי מתאדים מול אמירה אחת של הרב
(צילום: אייל פישר)
בבחירות 2013 הייתה בש"ס הנהגה משולשת בלתי אפשרית של אלי ישי, אריה דרעי ואריאל אטיאס, אבל השיח הרווח בבית הכנסת שלנו היה: "נצביע ש"ס, כי רק בשביל לראות את החיוך של הרב (עובדיה – א"ה), כשמבשרים לו בלילה על התוצאות, זה שווה".
בכנס אקדמי שהוזמנתי להשתתף בו הרצתה אקדמאית חרדית בוגרת "בית יעקב" בפני "חרדים מודרניים", על אודות עולם הישיבות. סגנונה גרם לאי-נוחות בקרב השומעים, אך סערה של ממש נוצרה כשאמרה, אולי בטעות, שגם "גדולי הדור" כדוגמת הרב דוב לנדו, הרב משה הלל הירש והרב יצחק יוסף טעו לא פעם לאורך הדרך. הקהל, שהורכב מצעירים חרדים אקדמאים, קם על רגליו, הטיח דברים קשים במרצה ואיים "לפוצץ" את ההרצאה.
גם פוליטיקאים חרדים הזוכים להערכה, כמו אריה דרעי, מתוגמלים רק בשל "פקחותם" והשפעתם. "דרעי מסובב את נתניהו על האצבע", אומרים צעירים חרדים בהנאה, אך גם הם לא מוצאים בו מקור סמכות. לאמירה של הראשון לציון שלפיה דרעי הוא רק "שלוחא דרבנן", שליח חכמים, יש בסיס איתן – והוא אף עמד במבחנים רבים של דמויות פוליטיות חרדיות-ספרדיות שניסו לאתגר את ההנהגה הרוחנית של ש"ס. כולן, לאורך השנים, כשלו פעם אחר פעם.
כשמקורבי דרעי איימו ב-2012 שהוא יקים מפלגה מתחרה לש"ס, פרסמתי טור באתר חדשות חרדי מרכזי, שבו הימרתי על משכורתי השנתית כי האיום לעולם לא יתממש. דרעי, פוליטיקאי משופשף, ידע כי יכולותיו הרטוריות וכל ניסיונו הפוליטי מתאדים מול אמירה או הצהרה אחת של הרב עובדיה. את הבמה הזו אני מנצל כדי להמר שוב על משכורתי בעשור הקרוב כי ביום שבו יבקשו גולדקנופף, גפני ופרוש להקים מפלגה עצמאית, הם לא יחצו את רף 3,000 הקולות.
השלכה חשובה נוספת של התובנות ההיסטוריות והסוציולוגיות שתוארו פה היא תנועתם האיטית של תהליכים פנים-חרדיים. בתקשורת או ברחוב החילוני יש כאלה הסבורים כי אם רק יידחקו נציגי הציבור החרדים אל המצוק הכלכלי – ינועו הצעירים החרדים במסות גדולות אל הבקו"ם. בסוף, הם משוכנעים, החרדים צריכים להאכיל את ילדיהם. הם ידפקו על הדלת של אייכלר ודרעי, ואלו יידרשו לתשובות. אבל מי שחושבים כך שכחו שכוחם של הנציגים לא רק מוגבל, הוא חסר תוחלת. כוחו של "הגדול", כאמור, חזק מהותית מזה של שלוחו.
מה נותר לעשות? לשכנע אולי את הרבנים עצמם? "להזיז" את "הגדולים" מ"דעת התורה" שנקטו? גם פה מופיעה הבורות החילונית שאינה תופסת כי התפיסה הדתית של ה"גדול" מבוססת על חרדה. החרדה הזו נובעת, אגב, מדאגה כנה של הרבנים החרדים – או בשפה החרדית: מתוך "יראת שמיים אמיתית" – מהאפשרות של קריסת עולם התורה "במשמרת שלהם". הם חרדים באמת מתרחיש שבו שואה רוחנית כזו תירשם אצל האל על כתפיהם. זו כבר אופרה אחרת שלחילוני המצוי אין יד ורגל בה.
- ד"ר אליעזר היון הוא חוקר בכיר במכון ירושלים למחקרי מדיניות
