בסוף המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20 פורסמו מפות שבהן התנועה של יהודים בעולם תועדה בצורה אנטישמית שמזכירה התפשטות של מגפות מסוכנות – כך חושף מחקר חדש. מה שמדהים עוד יותר הוא שמפות כאלה פורסמו לא רק בגרמניה, שם שנאת היהודים הגיעה לשיאה בשואה, אלא אפילו באנגליה. את המחקר בנושא חיבר ד"ר זף סגל, מרצה בכיר בבית הספר לתקשורת במכללה למינהל, ודבריו יראו אור בקרוב במאמר שיתפרסם בגיליון של כתב העת המדעי Patterns of Prejudice.
"מפות הן אף פעם לא דבר ניטרלי", אומר ד"ר סגל בריאיון ל-ynet. "מפה היא ניסיון להעביר עולם תלת-ממדי, עמוס בפרטים, למדיה דו-ממדית. כדי שהמידע יהיה ברור, הרבה מהפרטים צריכים להימחק מהמפה, או לקבל ייצוג גרפי".
4 צפייה בגלריה
תרשים שמציג באופן ספציפי את נדידת היהודים, מתוך האטלס הגרמני Werden und Wachsen משנת 1938
מתברר ששנים לפני שטל ברודי אמר "אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה", ישראל – או ליתר דיוק, ירושלים וארץ ישראל – היו המרכז של מפות עתיקות רבות. "אנחנו רגילים שבמפות שלנו הצפון נמצא למעלה, בגלל המצפן. אבל במפות של העת העתיקה המזרח היה למעלה. הפועל 'אוריינט', להתמצא, נובע מהמילה אוריינט, כלומר מזרח", אומר סגל. "בעת החדשה, במפות שהיו לכולנו ברכב לפני המצאת ווייז, הופיעו ערים, כבישים וסימונים של תחנות דלק. מי שמימנו בתחילה את הדפסת המפות היו חברות רכב שרצו ליצור מניפולציה שתגרום לנו לחשוב שהדבר הכי חשוב בעולם הוא הכביש. לא השבילים, לא האוטובוסים והרכבות, אלא רק הכביש שבו ננוע ברכב מנקודה לנקודה. היו מחקרים רבים בעבר שהוכיחו את זה".
ואיך הגעת למסקנה שיש מפות שיוצריהן היו נגועים בשנאת יהודים?
"זה התחיל דרך מחקר שלי על מפות מהמאה ה-19, אז נוצרו מפות שמיפו למשל דתות וגזעים שונים, לדוגמה אפריקאים 'כהי עור' באפריקה, אסייתים 'צהובי עור' במזרח אסיה, לבנים ו'בהירי עור' באירופה ובארצות הברית, וכדומה. המפות ייצגו את ההתפשטות ההדרגתית של הגזע הלבן, באמצעות קולוניות, שיוצגו במפה בצורה של מעין אצבעות, לרוב בצבע ורוד, שנשלחו לאזורים אחרים בעולם. כביכול הלבנים הם היחידים שמתפשטים ונעים במרחב, והשאר סטטיים. באופן מפתיע בשלב הזה כמעט ולא היו מפות שבהן הוזכרו יהודים. זה מפתיע כי היו אזורים מסוימים בפולין ובהונגריה, למשל, שבהם יהודים היו בהיקף של עשרות אחוזים מהאוכלוסייה המקומית. מפות וגרפיקה שימשו למעשה לבניית היררכיה ודעות קדומות".
לשם השוואה, לאפריקנים שהובאו לארה"ב כעבדים היה ייצוג במפות האלה?
"כן, באזורים שבהם היו אוכלוסיות של שחורים בארה"ב, היו במפה סימונים מקווקווים של אזורים מעורבי גזע, אבל לא היה סימון דומה ליהודים. כאשר יהודים החלו להופיע במפות הם סומנו בעזרת נקודות או גוונים, בצורה דומה למפות ששימשו לתיאור מגפות כמו כולרה או קדחת. לקראת סוף המאה ה-19 התפתחו מפות שסימנו תנועות של מסחר והגירה באמצעות חיצים בגדלים שונים. מפות אלה תיארו איך כל העולם סטטי, ורק הלבנים נעים מאירופה לאזורים חדשים. כמה עשורים מאוחר יותר, התחילו להשתמש בסגנון המיפוי כדי לתאר את היהודים בייצוג הפוך, כאילו הם נעים פנימה לאירופה".
"הגזע הארי אוהב לנדוד"
כדי להבין את עומק השנאה ליהודים בגרמניה במחצית הראשונה של המאה ה-20, צריך לזכור שכבר לאחר מלחמת העולם הראשונה, הנאצים טענו שהיהודים גוזלים בין השאר את הפרנסה לגרמנים-ארים. ההנגדה בין הגרמנים ליהודים מופיעה באטלס משנת 1938 שבו יש בעמוד אחד תיעוד של התפשטות אירופית עם הכיתוב "הגזע הארי אוהב לנדוד", ואילו בעמוד הסמוך מופיעה מפה ובה התנועה של יהודים מהעולם לאורך ההיסטוריה בכיוון ההפוך, לתוך גרמניה, ולמקומות נוספים. "הרעיון היה להציג את היהודים מתפשטים בעולם כמו מגפה מסוכנת", מסביר ד"ר סגל.
אבל כמו שיהודים היגרו לאמריקה, כך גם האירים היגרו.
"כן, אבל יוצרי המפה ניסו לתת את ההרגשה שהיהודים לא מהגרים, אלא שעכשיו הם גם פה וגם שם, הם בכל מקום. השימוש בחיצים המתארים בו-זמנית את כל התנועות של היהודים שימש למטרה זו. מבחינה עולמית, היהודים היו אחוזים מבוטלים, אבל שימוש בצבעים בולטים נועד להעניק תחושה שהיהודים ממלאים את המרחב – 'אנחנו האירופאים מתפשטים בעולם, אבל במקביל, היהודים מתפשטים ברחבי אירופה'".
איך זה מתקשר לאובססיה של הנאצים למרחב מחיה?
"האובססיה הזו טוענת שהגרמנים זקוקים למרחב, ושהמרחב הזה חסר להם. תיאור היהודי ככזה הפולש למרחב הנתון הופך אותו לאויב המרכזי. השילוב של תנועה במפה ממחיש בצורה ויזואלית את הדימוי האנטישמי של היהודי הנודד".
ממסעות הצלב ועד שיילוק
ד"ר סגל גילה, כאמור, שמפות הנגועות בשנאת יהודים היו נפוצות גם באנגליה. זה המקום להזכיר שיהודי אנגליה סבלו מרדיפות, רציחות והתעללות כבר במסעות הצלב הראשונים. ב-1290 הוציא המלך אדוארד צו גירוש, ועל היהודים נאסר לגור באנגליה במשך כ-360 שנים. שנאת יהודים הייתה גם חלק מהתרבות האנגלית, החל משיילוק המרושע שמלווה בריבית במחזה "הסוחר מוונציה" של שייקספיר ועד הנוכל היהודי פייגין בספר "אוליבר טוויסט" של צ'רלס דיקנס.
"יש מפה מפורסמת מאוד של מזרח לונדון משנת 1901", מציין ד"ר סגל, "היוצר שלה, ג'ורג' ארקל, הוא לא מישהו שהיה אנטישמי מוצהר, אבל האופן שבו המפה מציגה את התפשטות האוכלוסייה היהודית במזרח לונדון מעורר קונוטציות בעייתיות מאוד. למשל, נכתב שם על 'ההתפשטות ההדרגתית של היהודים', תיאור שמזכיר מגפה. המפה עושה שימוש בצבעים ובגוונים שמעבירים תחושת איוּם – בדיוק כמו במפות רפואיות שמנסות לעקוב אחר התפשטות של מחלות. כך נוצר דימוי חזותי שמציג את היהודים לא רק כבעיה חברתית, אלא כגורם מִדבק שיש לחשוש מפניו".
מתי יהודים התחילו לייצר מפות בעצמם?
"עד תחילת המאה ה-20 ופעילות התנועה הציונית, יהודים כמעט ולא ייצרו מפות אקטואליות, אלא רק מפות המתייחסות לימי התנ"ך – כי מפה היא מטבעה טריטוריאלית והיהודים היו קבוצה לא טריטוריאלית, אלא כזו הקשורה במרחב עולמי, ולכן המרחב שלה לא יכול להיות מיוצג על ידי מפה.
"אגב, לא התייחסתי לכך במאמר החדש שלי, אבל את האטלס העברי הראשון יצר זאב ז'בוטינסקי. גם הוא השתמש באופן אינטנסיבי באלמנטים גרפיים המייצגים תנועה, רק שאצלו רואים את התנועה בעולם כפי שהיא באמת. שם כל העמים נעים – סינים, אינדיאנים, שחורים, יהודים שגורשו, אירופאים שמהגרים לארה"ב. היו תנועות של עמים בכל העולם, כולל של יהודים. כלומר, יהודים לא היו חריגים; התנועה שלהם, זו שנתפסה כחריגה במפות של אחרים, הייתה חלק מתנועה נרחבת יותר של עמים בעולם".
מה המסקנה האישית שלך מהמחקר?
"צריך לזכור שבכל הקשור למפות, כל ייצוג, גם ייצוג שנראה טכני-מדעי, הוא טעון אידיאולוגית. גם סימון של גבולות או צבעים הוא לא ניטרלי. אני מזכיר לך שבמפות רבות של מדינת ישראל, החלק שמסביב למדינת ישראל היה צבוע לבן, כאילו אין דבר מסביב לנו. זה צריך לגרום לנו לבחון מחדש ולהיות ביקורתיים כלפי מה שרואים סביבנו. לזהות דברים שמתחבאים בין השורות, תחת מסווה של סדר ואובייקטיביות".
