"ושתי היא ממש לא מודל לפמיניזם", אומרת הסופרת יוכי ברנדס בריאיון מיוחד לרגל פורים, "דווקא את אסתר המלכה אני מעריכה כיום הרבה יותר מאשר הערכתי בעבר".
אבל ושתי העזה לעמוד מול המלך אחשוורוש ולכן פמיניסטיות רבות מעריצות אותה.
"אני לא מסכימה איתן. מבחינתי פמיניזם זה לדאוג שלנשים יהיו יותר זכויות ויותר כבוד, שלא ינצלו את גופן ואת נפשן. לאפשר להן לבטא את הכישרונות שלהן. הסופרג'יסטיות, שנאבקו כדי שלנשים תהיה זכות לבחור, הן פמיניסטיות. אבל כשאת המלכה ושתי והמלך מבקש שתבואי, ואת יודעת שאם תסרבי את צפויה להיכשל וכולן רק יפסידו – אז במרדנות שלה היא נפלה בעצמה והפילה את בנות מינה. לעומתה, דווקא אסתר, בחוכמתה הרבה, הצליחה לא רק להציל את עמה אלא לנצח גם את אחשוורוש וגם את המן, האדם הכי חכם במגילה".
ברנדס היא לא רק סופרת ותיקה ומוערכת שחיברה רבי-מכר רבים, אלא גם מלמדת במשך שנים תנ"ך ומדרשי חז"ל. ב-2010 התפרסם ספרה "שבע אימהות", שבו היא כתבה על דמויות מפתח נשיות בתנ"ך ובהן גם אסתר המלכה.
"התורה מלמדת אותנו שזה שאתה חלש, לא אומר שאתה צודק. עמלק, כמו חמאס, מפגין רוע של חלשים – הם פוגעים בנשים וילדים, כמו במקרה של משפחת ביבס. זה הרוע הצרוף ביותר ואותו אנחנו חייבים למחות"
לחז"ל היה יחס מורכב הן כלפי ושתי והן כלפי אסתר.
"לחז"ל היה קושי עם העובדה שבת ישראל, צעירה ויפהפייה, נכנסת למיטתו של גוי. זה היה דבר נורא בעיניהם. העובדה שהיא ניצלה את יופייה ובעזרת תככי המיטות הצילה את עמה, גרמה להם מצוקה – ולכן חלקם טענו שהיא לא הייתה צעירה וגם נראתה 'ירקרקת כהדס'".
לעומתה, דווקא ושתי סירבה לדרישה של אחשוורוש "להראות העמים והשרים את יופייה".
"ועדיין חז"ל ממש שנאו אותה, וזו שאלה מעניינת למה זה קרה. מפשט הפסוקים הדבר לא ברור ורק המדרשים מציגים את הסיבות לשנאה כלפי ושתי. במסכת מגילה בתלמוד הבבלי נכתב שוושתי נהגה להפשיט את בנות ישראל וחייבה אותן לעבוד בשבת, ולכן נגזר עליה שתבוא עירומה. חז"ל הסבירו שהיא סירבה, כי על פי דעה של חכם אחד היא לקתה בצרעת, חכם אחר שאמר שצמחה לה קרן ואחר אמר שצמח לה זנב. אבל חשוב לדייק שזה לא נכתב במגילה, שם רק נכתב שהמלך אמר לה לבוא עם כתר מלכות בראשה והיא סירבה".
4 צפייה בגלריה
"בניגוד למה שמקובל לחשוב, אסתר היא לא סוג של ברבי"
(צילום מתוך הסרט "ברבי": באדיבות Tulip Entertainment)
לכאורה מעשה פמיניסטי.
"יש פה אישה שאומרת לא לגבר, ולא סתם גבר – מדובר בתקופה פטריארכלית, ובתרבות הפרסית שבה הפטריארכליות היא הכי גדולה. כשוושתי מסרבת למלך, זה הופך את המגילה לסיפור אוניברסלי. כי זו לכאורה אישה שעומדת מול דיקטטורה. לכן עם הזמן, בעולם המודרני היא הפכה לחביבת הפמיניסטיות".
ומה דעתך?
"ושתי רק נראית פמיניסטית, אבל היא ממש כלומניקית, טיפשה וקריזיונרית. היא לא רק עשתה רע לעצמה, ולכן הרגו אותה או שרק הסתפקו בלסלק אותה מתפקידה. היא עשתה רע מאוד גם לבנות מגדרה. במגילה מסופר שבתגובה המלך גזר 'לִהְיוֹת כָּל אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ, וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ'. המשמעות של החוק הזה היא שבבתים שבהם יש זוגות מעורבים, נאסר על אישה לדבר בשפתה והיה עליה לדבר רק בשפה של בעלה. גם אם לא ברור איך אפשר לאכוף את החוק, אתה מעלה בדעתך עד כמה נורא לאסור על אישה לשיר לילדיה בשפת האם שלה, או לספר להם בשפתה סיפור לפני השינה? מי שאשמה בכך היא ושתי, שגרמה לפגיעה בזכויות הנשים ולכן היא ממש לא פמיניסטית".
"לא מוכנה שיגידו שאני חלשה"
ברנדס מספרת בכנות שמלחמת חרבות ברזל וגל האנטישמיות העולמי גרמו לה לכעס ואף לבוז כלפי מה שהיא מכנה "פמיניזם פרוגרסיבי". "בפמיניזם הפרוגרסיבי אומרים שהאישה תמיד צודקת והגבר תמיד טועה, כי הגבר חזק והאישה חלשה. זה לא נכון ואני לא מוכנה שיגידו שאני חלשה, או שבנותיי ונכדותיי חלשות. הפמיניזם הפרוגרסיבי גורס שאת קובעת את מידת הצדק לפי מידת החולשה – אם אתה החלש אתה צודק. זה מה שגורם לגל אנטישמיות, כי הפלסטינים נתפסים כחלשים ואנחנו כחזקים, לכן תוקפים אותנו. אני בזה לתפיסה הזו, זה לא מוסר – זה ההפך ממוסר", היא אומרת.
4 צפייה בגלריה
ברנדס. "בפמיניזם הפרוגרסיבי אומרים שהאישה תמיד צודקת והגבר תמיד טועה"
(צילום: יוגב עמרני)
"גל האנטישמיות העולמי גרם לי להבין את הציווי התנ"כי שאנחנו מזכירים בפורים, 'תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח'", היא מוסיפה. "לכאורה אנחנו החזקים, שמוחים את העמלקים החלשים. הפרוגרסיבים באקדמיה האמריקאית ובאירופה מעריצים את אלו שנתפסים כחלשים, ואני מתעבת את זה".
"הפמיניסטיות-הפרוגרסיביות שרואות בוושתי מודל טועות. על ושתי אפשר לומר שהיא 'שורפת חזיות', עושה מעשה פומבי של מחאה, שמזיק גם לה וגם לכלל הנשים. אסתר לעומת זאת מציגה חזות צייתנית, אבל מצליחה בתחכום להפיל גם את אחשוורוש וגם את המן"
היא מזכירה שעל פי המסורת "כשבני ישראל יצאו ממצרים, העמלקים לא עשו איתנו מלחמה ולא היה להם צבא. על פי המסופר בתורה, מה שעמלק עשה זה 'וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ', כלומר הם פגעו רק במי שנותר מאחור. זה כמובן מעלה את השאלה – אם עמלק הוא חלש וכל מה שהוא יכול לעשות זה לזנב בנחשלים, למה צריך למחות את החלש? אבל התורה מלמדת אותנו שזה שאתה חלש, לא אומר שאתה צודק. עמלק, כמו חמאס, מפגין רוע של חלשים – הם פוגעים בנשים וילדים, כמו במקרה של משפחת ביבס. זה הרוע הצרוף ביותר ואותו אנחנו חייבים למחות".
4 צפייה בגלריה
הפגנה פרו-פלסטינית באוניברסיטת קולומביה. "אני מתעבת את זה"
(צילום: Spencer Platt / Getty Images North America / AFP)
אז מי פמיניסטית יותר בעיני הפמיניזם הפרוגרסיבי, אסתר או ושתי?
"המחשבה היא שוושתי הייתה פמיניסטית, וזו טעות. כשכתבתי את הספר 'שבע אימהות' הבנתי שבניגוד למה שמקובל לחשוב, אסתר היא לא סוג של ברבי אלא פמיניסטית. נכון, אם צריך היא מורידה ראש ונכנעת, אבל היא לא חושבת על עצמה. למרות שהיא פוחדת לבוא אל המלך, היא יודעת שהכול תלוי בה, ולכן היא מסכנת את עצמה והולכת אליו. בניגוד לקפריזות של ושתי, אסתר מתוחכמת וחכמה. היא שוקלת את צעדיה, מכלכלת את מעשיה ומצליחה להפיל את המן ואת אחשוורוש. לכן לא ושתי, אלא דווקא אסתר היא הפמיניסטית הדגולה, ואילו הפמיניסטיות-הפרוגרסיביות שרואות בוושתי מודל הן אלה שטועות".
במה ושתי טעתה ואסתר צדקה?
"על ושתי אפשר לומר שהיא 'שורפת חזיות', עושה מעשה פומבי של מחאה, שמזיק גם לה וגם לכלל הנשים. אסתר לעומת זאת מציגה חזות צייתנית, אבל היא מצליחה בתחכום להפיל גם את אחשוורוש וגם את המן, מאחר שבניגוד לוושתי היא יודעת לזהות את נקודות החולשה שלהם. אחשוורוש היה מכור לנשים, והמן היה מכור לכבוד. לכן כשאסתר מזמינה את המן למשתה, המן מאושר שהוא קיבל כבוד ואחשוורוש לא ישן מרוב דאגה שהמן זומם למרוד בו ולקחת את אשתו. החשד שלו רק מתחזק כשהוא קורא בספר דברי הימים שכבר היה ניסיון למרוד בו".
קריאת מגילת אסתר בטהרן, בשנה שעברה
"לכן פורים הוא חג של 'ונהפוך הוא' – לא רק שהיהודים שולטים באויביהם, אלא שהנשים שולטות במי שמדכאים אותן", היא מציינת, "אבל לא מדובר בשלטון של נשים בגברים, אלא שלטון משותף, אסתר יחד עם מרדכי. זה קורה בתרבות הפטריארכלית, שבה ושתי לא השיגה דבר ואילו אסתר בחוכמתה כותבת את ההיסטוריה וקובעת ליהודים חג לדורות. כשאנחנו חוגגים את פורים, אנחנו מכתירים את אסתר, שנה אחר שנה, כמלכתנו".
