"אני מתוסכל מאוד מאסטרטגיית ההסברה של ישראל, שלדעתי היא נטישה. ישראל פשוט לא נלחמת את המלחמה הזאת. יש בעיה מסוימת של יהירות ישראלית והיאחזות באמירה המפורסמת של גולדה מאיר, 'אני מעדיפה את הגינוי שלכם מאשר את התנחומים שלכם'. אבל זו לא אסטרטגיית לחימה, והזירה התקשורתית היא מלחמה לכל דבר".
כך טוען פעיל ההסברה הצרפתי סימון מוס, שכבר מספר שנים מסומן בקרב הקהילה היהודית בצרפת כאחד מהקולות הפרו-ישראליים הצעירים החזקים המדינה. כבן לדור הטיקטוק, הוא מבין היטב שהמלחמה לא מתקיימת רק ברצועת עזה, אלא גם במיליוני חשבונות של רשתות חברתיות ובסרטונים ויראליים שמאשימים את ישראל ברצח עם ובהרעבה, והפכו אותה לנבל של העולם. מול מיליוני הסרטונים, מוס טוען שהתשובה הישראלית דלה מדי.
זאת מלחמה שאפשר בכלל לנצח בה?
"ברור! חמאס נלחם את מלחמת יחסי הציבור, ואנחנו צריכים להיאבק בו באותם כלים. זאת מלחמה שהגורמים הישראליים מסרבים להילחם בה. זאת אחת הסיבות לדעתי לגל ההכרה במדינה פלסטינית, וזה יכול היה להימנע".
רוב הישראלים חושבים שאי-אפשר לנצח, כי התמונות מעזה באמת קשות מאוד.
"כן, אני שומע המון את המשפט הזה, אבל הוא לא יכול להיות בסיס לאסטרטגיה של לא להילחם חזרה. אתה לא יכול לצאת למלחמה ולהגיד שזה קרב שאי-אפשר לנצח בו. יש המון פעולות, חלקן זולות מאוד, שישראל יכולה לעשות במלחמת ההסברה. קח למשל את התקופה של החודשיים שבהן ישראל החליטה למנוע הכנסת סיוע הומניטרי לרצועה. אני חושב שאם אתה עומד לגרום לעצמך נזק תדמיתי משמעותי, אז שלפחות יהיה לזה ערך צבאי אמיתי.
עימות של מוס מול פעיל צרפתי שטוען לרצח עם
"בתור פעיל וצרכן חדשות אובססיבי לא הצלחתי להבין את הערך הצבאי או המדיני של הפעולה הזאת, וגם אם יש פה ניסיון להחליש את המונופול של חמאס על המזון, בסופו של דבר אם שמים את המהלך הזה על המאזניים, אז הנזק התדמיתי היה הרבה יותר גדול ממה שישראל השיגה מול חמאס. אני מרגיש שזאת הייתה הנקודה שבה איבדנו הרבה קהל אירופי שישב על הגדר ולא היה אנטישמי או אנטי-ישראלי בתחילת הדרך. ממשלת ישראל לא הסבירה את הצעד הזה, לא תיקשרה אותו ולא ניסתה לסתור את המסרים שיצאו מעזה. זאת הייתה טעות קשה".
"מלחמת עזה היא המלחמה היחידה במאה ה-21 שבה פציפיסטים, הומניסטים ופעילי זכויות אדם בעולם מתעקשים שהאוכלוסייה האזרחית תישאר במקום. במקרה של המלחמה בסוריה או באוקראינה הם קיבלו לגמרי את הרעיון להביא מיליוני פליטים, אבל לגבי עזה מבחינתם הם חייבים להישאר ולמות מתחת לפצצות"
אז מה כן אפשר לעשות מול התעמולה מעזה?
"אני חושב שצריכים לעבוד הפוך – הייתי רוצה שכל יום משרד החוץ וצה"ל יציפו את האינטרנט בתמונות מהשטח. תראו את המשאיות שנכנסות, את מהלכי הבזיזה של חמאס, את השווקים בתוך העיר עזה, את המסעדות שעובדות שם. שימו מצלמות על חיילים, תצלמו הכול ותבחרו אילו תמונות להוציא החוצה. תציפו את האינטרנט בנרטיב אחר, במה שקורה באמת, תיתנו תשובה לתמונות המניפולטיביות שהם בוחרים להוציא. אלה צעדים זולים וקלים, ויש לנו רק מה להרוויח. אנחנו נלחמים בצונאמי, ואנחנו צריכים להגיב בהתאם".
אבל למרות המניפולציות והפייק, יש גם תמונות אמיתיות קשות ברצועה. איך מסבירים אותן?
"אין ספק, יש תמונות אמיתיות קשות וזה חלק מהמציאות שם. אחת הבעיות היא שיש מוסר כפול כלפי ישראל והיא נשפטת בחומרה הרבה יותר מכל מדינה אחרת. דורשים מישראל לנהל מלחמה בלי שיהיו קורבנות אזרחיים. כשצרפת נלחמה בדאעש במוסול היא הרגה אנשי טרור, אבל גם 10,000 אזרחים. באותו מובן, המהלך של נשיא צרפת מקרון להכיר במדינה פלסטינית דומה לזה שנתניהו היה מכיר בדאעש מטעמים הומניטריים. כשיש מלחמה יש תמונות קשות, אין דרך להימלט מזה".
תיעוד של מחבלי חמאס חמושים בוזזים סיוע הומניטרי
(צילום: דובר צה"ל)
לדבריו, "אני לא מומחה צבאי, אבל אני חושב שיכולנו לפעול הפוך – להציף את הרצועה במזון ובסיוע, ולא לתת לחמאס את קלף ההרעבה. זה גם היה מאפשר לנו לקבל יותר לגיטימציה להמשך הפעולות הצבאיות הנדרשות".
להילחם ב-BDS עם חומוס והייטק? זאת לא הדרך
מוס (26) גדל בפרבר פריזאי במשפחה אשכנזית-ספרדית ולמד בבית ספר יהודי ציוני, במה שהוא מגדיר "בועה יהודית בצרפת". הפעם הראשונה שבה נתקל בעוינות אמיתית כלפי ישראל ויהודים הייתה במהלך לימודיו בקינגס קולג' בלונדון, שם למד פוליטיקה, פילוסופיה וכלכלה. "זה היה ב-2017, הרבה לפני המלחמה הנוכחית, וכבר אז נוכחתי בקמפיין המאורגן והאגרסיבי של תנועת ה-BDS, והבנתי שהוא ממש מובנה בכל העולם האנגלו-סקסי. ראיתי גם את התגובה הישראלית שהייתה לעשות הסברה עם חומוס והייטק, אבל לדעתי זה לא היה אפקטיבי – מאשימים אותך ברצח עם ואפרטהייד ואתה רוצה להביא להם חומוס? זה בטח לא יעזור".
התשובה שלו הייתה להביא לקמפוס קצינים מצה"ל להרצאות ועימותים פומביים, מה שגרם לסערות לא מעטות בקמפוס, אבל לדבריו זה "לפחות נתן תגובה לנושא הרלוונטי והראה שאנחנו לא מורידים את הראש. התעמתנו איתם ישירות".
הצד שני בכלל רוצה לשמוע את העמדה הישראלית, או שזה קרב אבוד מראש?
"הצד השני הם פעילים שלא רוצים לשמוע כלום. המטרה שלי היא לא לשכנע אותם, אלא את הקהל הממוצע, שהוא הכי משמעותי. אלה סטודנטים ואנשים שכל יום מוזנים בפרופגנדה של צד אחד, באובססיה שלהם נגד ישראל, ואני מנסה לתת להם את האמת וכלים של הצד הישראלי".
"אני רוצה להעצים יהודים ואנשים בצרפת להיות ישראליים יותר במובן מסוים – לא להתנצל ולעולם לא להוריד את הראש. אפילו הערבים בצרפת, אפילו אלה ששונאים אותי, יש להם איזה כבוד כלפיי כי אני נלחם בחזרה ויוצא לרחובות עם דגל ישראל"
הבעיה הישראלית היא לא רק אסטרטגיית הסברה או התמונות הקשות, אלא גם הסוגיה הדמוגרפית: "בצרפת היהודים הם רק 0.5% מהאוכלוסייה, ומנגד 25% מהצרפתים מתחת לגיל 30 הם מוסלמים. זה נראה אבוד, אבל אם בוחנים את היקף המסרים הפרו-ישראליים שיוצאים לאוויר בצרפת, אז ביחס לשיעור שלנו באוכלוסייה מצבנו טוב. שומעים אותנו, אנחנו נותנים תשובות ויש לזה השפעה".
מה שונה כל כך במקרה של עזה לעומת קונפליקטים אחרים בעולם שזוכים למידה פחותה הרבה יותר של סיקור?
"מלחמת עזה היא המלחמה היחידה במאה ה-21 שבה פציפיסטים, הומניסטים, ופעילי זכויות אדם בעולם מתעקשים שהאוכלוסייה האזרחית תישאר במקום. במקרה של המלחמה בסוריה או באוקראינה הם קיבלו לגמרי את הרעיון להביא מיליוני פליטים לכל רחבי אירופה ולעולם הערבי. אבל לגבי עזה הם תמיד אומרים אותו דבר: הם חייבים להישאר ולמות מתחת לפצצות. אף אחד לא רוצה לקבל אזרחים משם, בטח לא ארצות ערב אבל גם לא העולם המערבי".
יש עתיד ליהודי צרפת?
למוס יש ביקורת רבה על השרים סמוטריץ' ובן גביר, שלדבריו לא מבינים את האקוסיסטם העולמי: "אכפת להם רק מבסיס הבוחרים שלהם, לא אכפת להם מהעולם והם לא מבינים שישראל צריכה בעלי ברית. אם אתה הולך למהלכים צבאיים משמעותיים אתה צריך סיוע כספי ואמצעי לחימה. אתה לא יכול להיות לבד בעולם. לתחושתי, הממשלה הנוכחית היא לא ברמה של עם ישראל ושל לוחמי צה"ל האמיצים והגיבורים".
למה מקרון הוא זה שמוביל את הגל של ההכרה במדינה הפלסטינית?
"מקרון אחראי לגל ההגירה הגדול ביותר בכל ההיסטוריה של צרפת. הסיבה לכך שיהודים עוזבים את צרפת ויש עלייה באנטישמיות היא בעיקר גל ההגירה ההמוני של 40 השנה האחרונות. הגיעו למדינה זרמים עצומים של אנשים ששונאים יהודים. מקרון הוא נרקיסיסט פוליטי. אם תסתכל על כמעט 10 שנות כהונה לא תמצא שום הישג משמעותי. מה שנשאר לו כדי להשאיר מורשת כלשהי זה הסיפור הפלסטיני".
יש עתיד ליהודי צרפת?
"בישראל יש לך 20% מהאוכלוסייה שהיא ערבית. בצרפת יהיה לך את אותו מבנה דמוגרפי בעוד כמה שנים. ההבדל היחיד בין ישראל לצרפת הוא שבישראל 80% מהאנשים, שהם יהודים, החליטו משהו ב-75 השנים האחרונות. הם החליטו שהם הולכים להגן על עצמם, שהם הולכים להילחם".
לדבריו, "הנושא בצרפת הוא לא המיעוט החזק של 20% שרבים מהם לא רוצים להשתלב בחברה הצרפתית, אלא שאתה צריך לחזק ולהמציא מחדש פטריוטיזם בצרפת. ההבדל השני בין צרפת לישראל הוא שצרפת לא נלחמה במלחמה על השטח שלה במשך 80 שנה. אז הרעיון של הישרדות, של הגנה עצמית, הוא בשבילה פשוט רעיון פילוסופי בלי בסיס בשטח".
אתה שוקל עלייה בעתיד לישראל?
"אני יהודי צרפתי, אני אוהב את ישראל. אני מרגיש שאני חלק משני עמים – העם היהודי והעם הצרפתי. המשפחה שלי בצרפת במשך מאות שנים ואני לא יכול לקבל את סוף היהדות בצרפת. התפקיד האישי שלי, המשימה שלי, היא להגן על ישראל, להגן על יהודים, להגן על המוניטין והאמת על ישראל, ובכך להגן על היהודים בצרפת ועל צרפת עצמה".
מוס גם לא מפחד להשתתף בעימותים פומביים מול פרו-פלסטינים או להציג עמדות ישראליות גם במקומות עוינים: "את כל ההשראה, כל הכוח שאני מפגין, אני שואב מהאומץ של החיילים הישראלים. אנשים שואלים אותי – אתה לא מפחד בצרפת? התשובה שלי תמיד זהה: יש אנשים בישראל שנכנסים לרצועת עזה ומסכנים את חייהם כי זאת החובה שלהם. בישראל אתם נלחמים בנשק, ובצרפת ובשאר העולם אנחנו נלחמים במילים".
לדבריו, "אני רוצה להעצים יהודים ואנשים בצרפת להיות ישראליים יותר, במובן מסוים – לא להתנצל ולעולם לא להוריד את הראש. אפילו הערבים בצרפת, אפילו אלה ששונאים אותי, יש להם איזה כבוד כלפיי כי אני נלחם בחזרה ויוצא לרחובות עם דגל ישראל ענק במרכז פריז. במובן מסוים, הם מעריכים את מי שמוכן להילחם על מה שהוא מאמין בו".
