רצח יעקב ישראל דה האן נחשב לרצח הפוליטי הראשון בארץ ישראל בעת החדשה, אבל עוד לפניו, דה האן היה מסוג הדמויות שמתבקש לעשות עליהן סרט. גם שונאיו יתקשו להכחיש שהוא היה איש יוצא דופן שנע בין קצוות והיה מוכן לשלם מחירים עצומים על האמת שלו. אחרי הכול, אין עוד אדם בעולם שיש לו מעריצים ואנשים שמוקירים את זכרו גם בקהילת הלהט"ב בהולנד וגם בקבוצת נטורי קרתא הקנאית.
"הדמות שלו חותרת תחת כל הגדרה", אומר צבי לנזמן, במאי הסרט "דה-האן: קול מחוץ לזמן", שישודר בכאן 11 במוצאי שבת (5 באפריל, 22:15). "הוא היה גם הומו וחלוץ של השחרור הלהט"בי, שכתב ספרות הומוסקסואלית גם כאן בארץ, וגם הדובר של העדה החרדית, אחרי שהיה בהתחלה חלוץ ציוני וחבר בהמשך לאנטי-ציונים".
6 צפייה בגלריה
אנשי נטורי קרתא אוחזים דגל פלסטיני ומסרים אנטי-ציוניים בקברו של דה האן
(מתוך הסרט "דה-האן: קול מחוץ לזמן")
דה האן, שהיה דוקטור למשפטים, משורר, סופר ועיתונאי, נולד בהולנד בשנת 1881 למשפחה יהודית דתית. הוא עזב את הדת בגיל צעיר ונשא לאישה את יוהנה ואן מרספין, רופאה נוצרייה. ב-1904 הוא חולל סערה כאשר פרסם רומן הומוסקסואלי בשם "צינורות" (Pijpelijntjes), שנחשב פרובוקטיבי ושערורייתי למדי, בוודאי ביחס לנורמה באותם ימים.
"הוא עבד בתור מורה וברגע שכתב ספר הומוסקסואלי פיטרו אותו מהעבודה, העיפו אותו מהמפלגה הסוציאליסטית שהוא היה פעיל בה והרבה אנשים ניתקו איתו מגע", מספר לנזמן. "החוויה הזו גרמה לו לנכונות לשלם כל מחיר על האמת שלו. בניגוד למה שאפשר לצפות מאדם סביר, מה שהוא עשה אחר כך הוא לכתוב ספר הומוסקסואלי עוד יותר פרובוקטיבי – 'פתולוגיות' (Pathologieën). אני עובד עם הוצאת בלימה על תרגום שלו והוצאתו לאור בעברית, לצד אסופת מאמרים שדה האן כתב בארץ ישראל". בהולנד נתקל דה האן גם באנטישמיות, מעבר לרדיפה הכללית נגדו בשל כתביו ההומוסקסואליים.
מתיאס דאוויס מאגודת דה-האן באמסטרדם וד"ר מיכאל רוזנפלד
(מתוך הסרט, באדיבות כאן 11)
להפתעת כולם, בתחילת מלחמת העולם הראשונה ולאחר מות אימו חזר דה האן לחיק הדת, על רקע געגוע לילדות בבית שבו גדל. ב-1919 הוא עלה לארץ ישראל, בהיותו ציוני נלהב, אבל לא הצליח להשתלב בהנהגה הציונית. שנה לאחר מכן הוא חצה את הקווים וחבר לאגודת ישראל. עד מהרה הוא נהפך לדמות מרכזית בעדה החרדית בירושלים ולאחד מהקולות הבולטים נגד הציונים. הוא גם היה עיתונאי שדיווח לעיתונות באירופה על המתרחש בארץ, ובתפקיד הזה הרגיז עוד יותר את אנשי התנועה הציונית.
חסן / יעקב ישראל דה האן
אִמּוֹ הִפְשִׁיטָה כָּל מָה שֶׁלָּבַשׁ.
מֵי הָאַמְבָּט כֻּסּוּ גַּלִּים נָעִים.
לִבִּי רָטַט מֵעֹנֶג מְבֻיָּשׁ.
הָאֵין צִיּוֹן עִירוֹ שֶׁל אֱלוֹהִים?
(תרגום: רונן סוניס ואירית באומן)
דה האן רצה להצטרף למוסדות התנועה הציונית אבל נענה בסירוב. עד כמה להערכתך יש קשר בין העלבון האישי שחש בעקבות הדחייה הזו ובין המהפך בעמדותיו ביחס לציונות?
"כאן יש קרב גרסאות, וכל צד מאמין במה שנוח לו. על פי הציונים, הם לא קיבלו אותו ולא הראו לו את הכבוד שהוא חשב שמגיע לו, ולכן הוא חיפש מקום שיעריך אותו ומצא את החרדים שהיו זקוקים לו נואשות. על פי החרדים, הציונים העריכו אותו מאוד והיה לו מעמד טוב אצלם, והוא מצא את החרדים פשוט כי הוא היה אדם חושב והוא נוכח שהצדק איתם. אני מעריך שהאמת נמצאת איפשהו באמצע".
המסתורין סביב הרצח
למרות מכתבי איומים מפורשים שקיבל, דה האן לא נרתע. "הוא ידע שהחיים שלו בסכנה. הוא חי תחת האיום המתמיד הזה לפחות במשך שנה", מעיר לנזמן. לפני כמאה שנה, ב-30 ביוני 1924, התרחש הרצח. כשהוא בן 42, דה האן נורה למוות לאחר שיצא מבית הכנסת בחצר הבניין שבו פעל בית החולים שערי צדק באותם ימים.
הרוצחים לא נתפסו ולא הועמדו לדין, אבל היסטוריונים שחקרו את ההתנקשות הצביעו על אנשי ההגנה, אברהם תהומי (שהיה לימים ממקימי האצ"ל) ואברהם גיורא קריצ'בסקי, כמי שביצעו את הרצח. "היו עדויות שהצביעו על כך שההגנה רצחה אותו. זו הייתה ההנחה, כי אברהם תהומי התבטא בעניין הזה ואפשר להבין מדבריו שהוא רצח אותו. הוא הכחיש את זה שהם רצחו אותו, אבל אפשר להבין מדבריו שהוא דווקא כן עשה את זה. בעבודה על הסרט מצאנו הקלטה של רחל ינאית בן-צבי, אשתו של הנשיא השני יצחק בן-צבי, שבה כל האמת יוצאת לאור. אני חושב שזו ההוכחה הסופית", אומר לנזמן. "את הקלטות האלה מצאנו אצל פרופ' רות קרק, שתקבל השנה את פרס ישראל".
זהו הסרט התיעודי השני של לנזמן באורך מלא – קדם לו סרטו המרתק "הטיפול", שסיפק הצצה נדירה לעולם טיפולי ההמרה. גם הוא נגע במתח שבין זהות הומוסקסואלית לעולם הדתי, ולא במקרה. לנזמן בן ה-41, שגר ביפו אחרי שנים רבות בירושלים, הוא בעצמו הומו שגדל במשפחה דתית. אימו היא לאה שקדיאל, שבעקבות מאבק משפטי עשתה היסטוריה בירוחם של שנות ה-80 והייתה לאישה הראשונה בישראל שחברה במועצה דתית.
את קורות חייו הסוערים של דה האן, שנע מכפירה לאדיקות דתית ומציונות לאנטי-ציונות נחרצת, דחס לנזמן לסרט תיעודי מקורי ויצירתי בן קצת יותר משעה. "מצאתי בדה האן ביטוי לכל הקונפליקטים שמקיפים אותי בחיים. יצאתי למסע בעקבותיו אבל היה לי גם אינטרס אישי – להכיר את העולם שלי יותר לעומק", מעיד לנזמן.
6 צפייה בגלריה
מדליקים נרות לזכרו של דה האן בהולנד. הקדים את זמנו בתחום השחרור הלהט"בי
(מתוך "דה-האן: קול מחוץ לזמן")
לנזמן בחר להקדיש את הסרט לאביו המנוח, משה, שכלשונו "חזר בתשובה, עלה לארץ, ופעל ללא לאות לתיקון עולם, צדק ושלום בין כל יושבי תבל". "אפשר להגיד שאני מסורתי היום. הייתי הרבה שנים בלי שום דת בחיים, אבל בתקופה האחרונה זה נוכח יותר בחיים שלי. השינוי המשמעותי קרה כשאבא שלי נפטר, חצי שנה אחרי תחילת המלחמה", הוא משתף. "התחלתי ללכת לתפילות כדי להגיד קדיש בעקבות הפטירה שלו, וזה חיבר אותי מחדש לבית הכנסת. עכשיו יש קהילה שאני נהנה ללכת אליה כל שבת, קהילת 'אור החיים'. זו קהילה אורתודוקסית עם ראש פתוח".
להבין את נטורי קרתא
סרטו של לנזמן מספק לציבור הרחב הזדמנות חריגה להיחשף לאנשי נטורי קרתא, הקבוצה האנטי-ציונית הקיצונית המונה לפי ההערכות כמה מאות משפחות. למעשה הקבוצה נוסדה רק מספר שנים לאחר מותו של דה האן, אבל בנטורי קרתא מעריצים אותו ורואים בו קדוש מעונה. "הוא חשב שהציונות צריכה לקבל את זה שיש כאן גם חרדים לא ציונים וגם ערבים. הוא היה ממבשרי התנועה של נטורי קרתא, שהוקמה כמה שנים אחרי שהוא נרצח", אומר הבמאי. "אחרי הרצח שלו, חלק מהחרדים הגיעו למסקנה שהם צריכים להקצין את הפעילות שלהם כדי להתנגד לציונות".
אנשי נטורי קרתא לא מרבים לדבר עם אנשי תקשורת ישראלים. היה לך קושי להשיג שיתוף פעולה?
"זה באמת היה אתגר. היה ברור לי שאני זוכה לדבר חריג ומקבל אמון שהם לא נותנים בדרך כלל באנשי מדיה מהחברה הישראלית. מהרגע שזה קרה, לא יכולתי להפסיק לצלם אותם. בהתחלה הגעתי לאחד שם והוא אמר לי: אני לא סומך עליך, לא אשתתף בסרט, אבל אולי השכן שלי למעלה יסכים. נפגשתי עם השכן והוא אמר: אני לא מאמין שהטלוויזיה הישראלית תראה את העמדות שלנו כמו שהן, אבל אולי האחיין שלי ישתתף – והאחיין שלו הסכים".
6 צפייה בגלריה
אנשי נטורי קרתא מתעמתים עם שוטרים. "ניסיתי לא לייפות או לטשטש את הדברים"
(מתוך "דה-האן: קול מחוץ לזמן")
בין השאר הסרט מציג עימותים קשים בין מפגינים מנטורי קרתא לשוטרים. "ייצגתי את נטורי קרתא והאמת שלהם בצורה שהיא קשה מאוד לעיכול בשביל ישראלים היום, כי הרגשתי שאני מנסה ללכת למקומות הקיצוניים ביותר בזהויות השונות שיש במרחב שלנו, בלי לייפות או לטשטש את הדברים, באמונה שעצם המפגש והזמן שאנחנו מבלים ביחד בסרט יכול להמס קצת מהפחד, מהאיבה ומהיריבות שקיימת בין קבוצות זהות שונות בחברה שלנו", מסביר לנזמן. "אני חושב שכל אחד יכול למתן את הקיצוניות שלו אם הוא ירגיש שמקשיבים לו ורואים אותו, ושהזהות שלו לא מאוימת. יש לי תקווה שההצצה לעולמם מתחילה איזשהו פירור של החומות בינינו, אבל אין לי ספק שהצפייה בסרט תהיה מעצבנת מאוד בשביל הרבה מאוד צופים".
ספק / יעקב ישראל דה האן
לְמִי אֲנִי מַמְתִּין וּמְיַחֵל
כְּשֶׁהַשֵּׁנָה יוֹרֶדֶת עַל הָעִיר
כָּאן, מוּל הַכֹּתֶל? הָאָמְנָם לָאֵל?
אוּלַי לַמָּרוֹקָנִי הַצָּעִיר?
(תרגום: רונן סוניס ואירית באומן)
איך החרדים קיבלו את דה האן למרות העובדה שהמשיך לכתוב שירים הומוסקסואליים בהולנדית?
"אולי הם ידעו על הספרים שהוא פרסם בעבר, אבל ספר השירה החדש שלו שיצא ממש בשנת מותו, כולל שירי חשק לנערים ערבים בזמן שהוא מתפלל בכותל בירושלים – זה מן הסתם היה מקשה על החיים הפוליטיים שלו בתוך העדה החרדית. הם כן היו יכולים לדעת על הספרים שיצאו כשהוא חי בהולנד. אני לא יודע מה הם ידעו שהוא עושה בזמן הווה, אבל אפשר לדעת שהוא היה מבחינתם יקר ערך בצורה בלתי רגילה. הוא היה מבריק, הוא היה היחיד שיכול להנהיג את ההתנגדות שלהם להשתלטות של הציונים על המרחב. במובן מסוים הרצח שלו פיצל את החרדים לשניים. נטורי קרתא נשארו עם העמדות של דה האן, של עצמאות חרדית, ואפילו הקצינו את זה; לעומתם, החרדים מהזרם המרכזי של המגזר הבינו שהם צריכים להתכופף בפני ההנהגה של היישוב היהודי בארץ ישראל. זה הכתיב את הדרך שבה הם מתנהלים היום, כשהם מתייחסים למדינה כמו לפריץ זר, שצריך להסתדר איתו ככל האפשר ולנצל אותו ככל האפשר".
(העיתונאי החרדי ישראל גרובייס מדבר על דמותו של דה האן. מתוך הסרט)
יכול להיות שהיה קשר בין הרצח של דה האן לנטייתו המינית?
"באותה תקופה היו שמועות שהוא נרצח על ידי אחד המאהבים הערבים שלו. הפיצו עלילה שאבא של אחד הנערים רצח את דה האן על רקע כבוד המשפחה".
זה מזכיר עלילה שהופצה אחרי רצח מוחמד אבו חדיר.
"נכון. כשמשהו לא נוח להגמוניה היהודית כאן, מאשימים נטייה הומוסקסואלית ורצח של הומואים בחברה הערבית".
רצח פוליטי יכול לקרות היום?
אירוע היסטורי נוסף שמתבקש לדבר עליו בהקשר של ההתנקשות בדה האן הוא כמובן רצח רבין, 71 שנים מאוחר יותר. "עצם העובדה שהיה מנהיג של תנועה שהוא עד כדי כך קיצוני שהייתה בעיני מתנגדיו הצדקה להרוג אותו – זה התחיל ב'הגנה'", מזכיר הבמאי.
6 צפייה בגלריה
צבי לנזמן (במרכז) במהלך צילומי הסרט. "מצאתי ביטוי לכל הקונפליקטים שמקיפים אותי בחיים"
(צילום: אורי צ'צ'יק)
בימים אלה יש מי שמשמיעים קריאות כמו "בוגד", "רוצח" ו"אויב המדינה" כלפי ראש הממשלה נתניהו. אתה חושב שרצח פוליטי כזה יכול לקרות גם היום?
"כן. בסרט רציתי להראות גם למה הרוצחים עשו את זה, ולהראות אותם באופן אנושי ומובן. אני לא חושב שנכון לעשות סרט שמציג קבוצה בתור הזויה או אויבת, בצורה שטחית ולא מובנת. מה שמקדם אותנו הוא דווקא להבין את האנשים שמולנו, גם אם אנחנו מתנגדים להם, ואני מתייחס ככה גם לנטורי קרתא וגם לרוצחים של דה האן. אנחנו צריכים להסתכל על הקרעים שיש לנו בחברה היום, ואם אנחנו רוצים למנוע פה רצח פוליטי ולעצור את כל המוות שמתחולל סביבנו, אנחנו צריכים להתמקד בהבנת האנשים בצד השני – שמאל וימין, יהודים וערבים. שכל אחד יעשה את העבודה שלו. גם מי שבשמאל וחושב שהימין הורס את המדינה, שיעשה את העבודה ויבין מאיזה מקום הימין מגיע ומהם הצרכים שלו, וכך צריכים לעשות גם מי שבימין, גם יהודים וגם ערבים".
לנזמן מדגיש שהיה לו חשוב ליצור יצירת אמנות אסתטית ועמוקה, ולא רק שיעור בהיסטוריה: "צילמתי הרבה ראיונות פרונטליים עם כל מיני מומחים בשלוש יבשות, ובאתי לעורכת והיוצרת השותפה של הסרט, שירה קלרה וינטר הנפלאה, והסברתי לה איך אני רוצה לספר את הסיפור עם הראיונות האלו. את רוב הראיונות הוצאנו מהסרט ומצאנו דרכים אחרות לספר על ההיסטוריה".
לדבריו, "הדבר הכי משמעותי שהיא אמרה לי זה 'אתה צלם, ואתה אמן של צילום. בוא תמציא איזו שפה ויזואלית מיוחדת, משהו אסתטי שיכול ללוות את הטקסטים של דה האן'. נזכרתי בטכניקה מיוחדת שבה מצלמים עם המצלמה כשהיא מפורקת. מוציאים את העדשה מהמצלמה ומשחקים עם המרחק בין המצלמה לעדשה, מאפשרים לאור לחדור מהצדדים ונותנים לו להישבר לאין-ספור קרניים משונות בתוך העדשה".
התוצאה שהתקבלה היא תחושה של חלום או של זרם תודעה. "הרגשתי שאני מצליח להעביר את התחושה שדה האן הולך בירושלים של היום, רואה את המציאות הישראלית שלנו וכותב את כל הטקסטים שכתב אז", הוא מסכם, "אני חושב שזה מראה כמה על-זמניים הטקסטים שלו".
