בין סמטאותיה הציוריות של שכונת מאה שערים ובין חצרות האבן של בתי אונגרין הן פוסעות בצעדים חפוזים, מוליכות עגלות ילדים, ולראשיהן המגולחים מטפחת שחורה הדוקה. הקִדמה, כך נראה, דילגה מעל הנשים הללו, שעולמן כה רחוק מאיתנו. כה רחוק, שאיש אולי אינו מודע לכך שהן עדיין יושבות בבית ותופרות.
מי שבחרה לצאת ולחקור את חייהן של הנשים האלה, נשות חסידות תולדות אהרן, היא ד"ר סימה זלצברג בלאק. "הכול החל בנסיעה במונית בדרך לפרופ' מנחם פרידמן, מנחה הדוקטורט שלי שתוכנן להיות בכלל על פרנסה וכלכלה חרדית", היא נזכרת, "לידי ישבה במונית אישה חסידת בעלז ששוחחה איתי על התפתחותה של תעסוקת הנשים החרדיות – גם בעולם החסידי, ואז היא סייגה: 'מלבד חסידות אחת: תולדות אהרן. שם הנשים פשוט יושבות בבית ותופרות. זה מה שהן עושות'. באותו רגע ידעתי, יש לי דוקטורט חדש ביד".
פרופ' פרידמן הסתייג: כיצד תחדרי לעולמן הסגור כל כך של נשות החסידות? מי תסכים לשוחח איתך? החוקרת הצעירה לא נבהלה והחלה את מסעה בסמטאות שכונת מאה שערים. היא פנתה לנשות החסידות ברחוב, הציגה את עצמה וביקשה מהן לשוחח איתה: "הן הפנו לי את הגב ואמרו – אנחנו לא מדברות עברית". היא נכנסה לחנויות מקומיות, ביקשה עזרה ולבסוף אף ביקרה במקווה השכונתי במאה שערים. שם הנשים דווקא קיבלו אותה בחמימות, אך המפקחת במקום אסרה על שיחות איתה מחשש ל"חילול השם".
זלצברג בלאק כמעט התייאשה עד שקיבלה הזמנה מפתיעה מדמות בכירה בחסידות להשתתף בשמחת נישואי נכדו של הרבי, לא פחות. בחוסר רצון מופגן התיישבה ליד אחד שולחנות ונדהמה לגלות שהאורחות סביבה החלו להמטיר עליה מטח של שאלות, תוך שהן גם מספרות על עצמן. הן גם הפנו אותה למשפחה מכניסת אורחים בחסידות ומשם החל כדור השלג להתגלגל, עד שכעבור שבע שנים של אין-ספור שיחות, השתתפות באירועים של החסידות ופגישות עם נשים בכירות בחצר, אפשר היה להציג תמונת צבע עזה של נשות תולדות אהרן.
ד"ר זלצברג בלאק היא חברת סגל בכיר בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת אריאל. אביה היה חסיד קוז'ניץ, אבל היא עצמה משתייכת לציונות הדתית. את הדוקטורט שלה הגישה במסגרת המחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. לאחרונה התפרסם ספרה, "הן עדיין יושבות ותופרות" (הוצאת מוסד ביאליק), שהוא מסע פנימי ולא פשוט אל תוך עולמן הסגור של נשות חסידות תולדות אהרן – הנחשבת לאחת החסידויות הקיצוניות ביותר בישראל.
גילוח הראש: ייהרג ובל יעבור
תולדות אהרן היא חסידות שצמחה בראשית המאה ה-20. היא נוסדה בידי הרב אהרן ראטה בשנת 1921. לאחר פטירתו ירש אותו חתנו, הרב אברהם יצחק קאהן, והחסידות קיבלה את שמו של מייסדה. הרבי השני נפטר בשנת 1996, והרבי השלישי – הרב דוד קאהן (78) – מכהן כיום כאדמו"ר. החסידות מונה קרוב לאלפיים ראשי בית אב והיא הפלג הגדול ב"עדה החרדית".
כמו שאר פלגי "העדה", גם בתולדות אהרן מפגינים יחס לעומתי וקנאי כלפי הציונות ומדינת ישראל. את הגברים קל לזהות: הם לבושים תדיר בקַאפְטְן מפוספס שצבעיו משתנים מחול לשבת – "זברה" בעגה החרדית. גם מראן החיצוני של הנשים ייחודי: הן עוטות על ראשיהן את ה"יאזמה", מטפחת בד שחורה והדוקה. בשבת הן מחליפות למטפחת לבנה.
"מבחינת הנשים, גילוח השיער הוא רכיב הזהות המייחד אותן, המציב אותן בטופ של הטופ הערכי והצניעותי. הנשים סבורות באמת שהמראה החדש לו זכו עם כניסתן לחופה יפה יותר. 'בלי שערות זה יפה לכולן, היום גם אצל החילונים את רואה בנות שעושות קרחת', אמרה לי כלה צעירה. הן תופסות את היופי ככזה הנושא בתוכו גם ערך דתי, טהור"
נשות החסידות נוהגות בקפדנות מוחלטת לגלח את השיער לראשן ולא להותיר ממנו על הקרקפת. תגלחת הראש לא נתפסת כ"הנהגת חומרא" (מנהג מחמיר) אצל נשות תולדות אהרן אלא כחלק מרכזי מזהותן הדתית. הציות לדין הגילוח, גם שנים לאחר החתונה, נתפס בעיני רובן כ"ייהרג ובל יעבור" כמעט. אחד מהרבנים צוטט כאומר: "אפשר לראות פה מעט נשים שלא הולכות עם מטפחת שחורה, אבל גילוח – אין שלא עושות, אחרת זה כמו שמד". משפחה שבתה הכלה הפוטנציאלית תכריז שהיא ממאנת לגלח את שׂער ראשה לא תזכה לשידוך עם משפחה אחרת מהחסידות. חלק מהנשים נוהגות לגלח את שׂער ראשן אחת לחודש, בדרך כלל ערב הליכתן למקווה. אחרות עושות זאת לעיתים קרובות יותר, אחת לשבועיים.
שׂער ראשה של האישה, אין צורך לומר, לא רק משפיע על תפיסת נשיותה ודימויה העצמי, אלא שהוא גם חלק מגופה ומזהותה העצמית. גילוח השיער נתפס בתרבויות לא מעטות כאקט משפיל ומעניש הפוגם בכבודה של האישה. כיצד מוכנות נשות תולדות אהרן לעבור את זה מדי חודש? האם הן עושות זאת שלא ברצונן או רק בשל מחויבותן להלכה?
5 צפייה בגלריה
חסידי תולדות אהרן בהר מירון. לבושים בקאפטן עם פסים, המכונה "זברה"
(צילום: David Cohen 156 / Shutterstock.com)
זלצברג בלאק מפתיעה ומספרת שדיווחי הנשים אחרים לחלוטין: "מבחינת הנשים, גילוח השיער הוא רכיב הזהות המייחד אותן, המציב אותן בטופ של הטופ הערכי והצניעותי". כבר בתגלחת הראשונה של הכלה הטרייה נוהגות הנשים המבוגרות להסיר את מחלפותיה בטקס חגיגי. במהלכו היא זוכה למחמאות על המראה החדש ומקבלת מתנות כמו תכשיטים וכדומה. הן רואות בתגלחת ובמטפחת השחורה אמצעי לקירוב הגאולה, מה שמקנה להן תחושה של גאוות יחידה: "קרוינע, אישה מהחסידות, אמרה לי: 'הבנות פה יודעות שבכך אנחנו נשות תולדות אהרן מקפידות יותר מכולן; אנחנו (היחידות) שעושות את מה שצריך לעשות'".
על חשיבותו הדתית של גילוח הראש יעיד הסיפור הבא: אישה צדיקה שהלכה לעולמה הופיעה בחלום לבתה וסיפרה לה כי כל השערים לגן עדן נפתחו לה מלבד השער האחרון. שם משהו מנע ממנה להיכנס. היא ניסתה להבין מה אירע ואז גילתה ששערה משערות ראשה נתקעה בשיער. היא אומנם כיסתה את הראש, אבל השערות שלה היו מציצות: "אחרי ששמעתי את הסיפור הזה אין בכלל שום שאלות... זהו זה, כבר אי אפשר אחרת וזה סיפור אמיתי", אמרה שיפי, מנשות החסידות.
ומה לגבי האסתטיקה? "אין ספק שאפשר לזהות כאן שימוש במנגנוני רציונליזציה", אומרת זלצברג בלאק. "הנשים סבורות באמת שהמראה החדש לו זכו עם כניסתן לחופה יפה יותר. 'בלי שערות זה יפה לכולן, היום גם אצל החילונים את רואה בנות שעושות קרחת', אמרה לי כלה צעירה. בתוך כך אפשר גם לשאול: מהו יופי? האם יש לו מקור ביולוגי? הנשים הללו תופסות את היופי ככזה הנושא בתוכו גם ערך דתי, טהור, ומשכך המראה המסוים הזה, עם התגלחת והמטפחת השחורה, הוא לא רק אסתטי אלא אף יפה. לבסוף שמעתי גם אמירות מעניינות שהיעדר השיער מבליט את תווי הפנים, וכך בעצם פניה של האישה נאות יותר".
"להקים בית של תורה"
השנים האחרונות מצאו את הנשים החרדיות, מכלל המגזרים, עמוק בתוך שוק התעסוקה. חברות ההייטק, האדריכלות וגם הפיננסים מאכלסות עשרות אחוזים מנשות המגזר. האבולוציה החברתית הזו פסחה על נשות תולדות אהרן. הן ממלאות עדיין את התפקידים המגדריים המסורתיים: גידול ילדים, בישול, תפירה.
"זה אחד הגורמים לכך שהגברים וכל שכן הנשים מודרים מהשכלה רחבה, ושפתן העיקרית היא יידיש", ואמרת החוקרת. "מנהיגי החסידות לא רוצים שהאישה תיחשף לעולם שבחוץ, וההסללה לתפקיד המסורתי מותירה את האישה למעשה ללא כלים מעשיים לתעסוקה בשוק החופשי, גם אם תבקש לצאת".
מה הן כן לומדות?
"הבנות לומדות קצת היסטוריה – אך זו של עם ישראל. ההיסטוריה הנלמדת לא כוללת כמובן את סיפורה של התנועה הציונית. הן גם לומדות טבע ברמה בסיסית תחת הכותרת 'נפלאות הבורא' ועוד מספר מקצועות בסיסיים. פרק זמן משמעותי מוקדש ל'לימודים מעשיים' – בישול, אפייה ותפירה".
אחת הרבניות הסבירה: "מנסים שבית הספר יהיה מעשי. שהבת תצא עם משהו, שתוכל להתקיים בחיים... רוצים להקים בית של תורה. אם רוצים שהבעל יֵשב וילמד, צריך לאפשר לו מבחינה כלכלית". ואומנם נשות הקבוצה כולן יודעות את מלאכת התפירה מגיל צעיר, וגם ידע ומיומנות בתחום הבישול והאפייה הם מקור לגאווה בעיני הנשים.
"במידה רבה, חדירתם של האינטרנט והטכנולוגיה אל תוך הקבוצה השמרנית יצרו תמורות. בשנים האחרונות אנו עדים ליציאה חלקית, כלומר לנטישת החסידות מחד אך בחירה בשמירת מצוות מאידך"
שאר הזמן מוקדש ללימודי קודש, אך מה שמרתק בהם הוא דווקא מה שלא נלמד. בבית הספר היסודי הבנות לא לומדות תנ"ך מתוך הספר, אלא רק מהרצאתה הפרונטלית של המורה. "בחסידות לא מאפשרים גישה ישירה לטקסט התורני, שכן הבנות עלולות בקלות להיחשף לתכנים שיש בהם רמזים למיניות כמו פרשת תזריע, פרשת יהודה ותמר, פרשת פילגש בגבעה. הילדות מקבלות 'געשיכטע', חומש מיוחד ללא מפרשים המתורגם ליידיש, והמזוקק מאירועים העשויים להיות 'בעייתיים'", מספרת זלצברג בלאק.
לא כולן עומדות בדרישות
"אין כמעט משפחה שאין בה מישהו עם רגל בחוץ או שאף עזב את החסידות לגמרי", אמרה אחת הנשים לחוקרת. זלצברג בלאק עצמה מסתייגת מההכללה המוגזמת, אך מסכימה שסדקים בהחלט נפערים בחומה: "במידה רבה, חדירתם של האינטרנט והטכנולוגיה אל תוך הקבוצה השמרנית יצרו תמורות, חרף הניסיון להילחם בהם".
הקו הרשמי של החסידות אוסר שימשו באמצעים הטכנולוגיים, וההפנמה של האיסור כה מלאה עד שאחת האימהות סיפרה שכאשר בנותיה איבדו את דרכן במרכז העיר, הן סירבו להצעתה של עוברת אורח שיתקשרו בטלפון החכם שלה לאימן, בנימוק שאסור אפילו לנגוע במכשיר המאוס. עם זאת, החוקרת גילתה שיש נשים שדווקא מצליחות לנגוע במכשיר ואפילו להתכתב איתה באמצעותו: "היו נשים שהתכתבו איתי בצ'אט וציינו כי הבעל שלהן לא מודע לכך כלל. הוא אפילו אינו מבין מה משמעותו של המכשיר. אנו מדברים על השעות הקטנות של הלילה, כשהאיש כבר ישן ולאישה יש פנאי להתכתב במכשיר האסור".
עם זאת, לא כל מי ש"יורד מן הדרך" בהכרח פורק עול מצוות. "בשנים האחרונות אנו עדים ליציאה חלקית, כלומר לנטישת החסידות מחד אך בחירה בשמירת מצוות מאידך", היא אומרת. נשים שבחרו בדרך הזו מסבירות בפשטות שאורח החיים שהורגלו אליו לא התאים להן. לא כולן עומדות בדרישות הקפדניות של תולדות אהרן.
כזו היא פייגע, אותה פגשה החוקרת בחתונת בת הזקונים של קרוינע. פייגע נראתה שונה מבנותיה וכלותיה של אם המשפחה: שמלתה הארוכה לא הסגירה את גזרתה, עגיליה היו בולטים ועל ראשה חבשה פאה בלונדינית. כשהתעניינה זלצברג בלאק לפשר קשריה עם המשפחה הפתיעה פייגע כשסיפרה שהיא בתה של קרוינע. היא סיפרה שנשארה חרדית, אבל אחרת: "לפני כ-15 שנים התגרשתי והחלטתי לעזוב את הקבוצה. תולדות אהרן זה לא בשביל כל אחד".
