הם בערך חצי מיליון (תלוי את מי שואלים), חלק בלתי נפרד מחברה הצרפתית כבר מאות שנים עם דמויות היסטוריות, פוליטיות ותרבותיות חשובות, ובעיקר – הקהילה היהודית השלישית בגודלה בעולם. יהודי צרפת תמיד היו דומיננטיים, ולמרות שהם רק 1% מהאוכלוסייה הכללית במדינה, הם המיעוט המדובר והמשפיע ביותר.
עכשיו הם מגיעים לפרשת דרכים: אירועי 7 באוקטובר רק האיצו את התהליך שגם ככה מתרחש בשטח. צרפת כולה עוברת שינויים דמוגרפיים, הכוחות הפוליטיים הקיצוניים משני הצדדים מושכים את החבל ומתישהו הוא עלול להיקרע.
6 צפייה בגלריה
דגל פלסטין ודגל ישראל באותו יציע במשחק של נבחרת ישראל נגד נבחרת צרפת
(צילום: Gonzalo Fuentes / רויטרס)
כמו שמגדירים זאת רבים בקהילה היהודית – אם השמאל הקיצוני האנטי-ישראלי והפרו-מוסלמי יעלה לשלטון, למחרת בבוקר יהודים רבים יעזבו את המדינה. אם הצד השני ינצח, הימין הקיצוני עם השורשים האנטישמיים, זה לא יקרה למחרת בבוקר, אבל יקרה זמן קצר לאחר מכן. בכל מקרה, התרחישים הלא-מופרכים האלה עשויים להיות העתיד הקרוב של צרפת.
המסע להכרת וחיזוק הקשרים עם יהדות צרפת התקיים במסגרת משלחת מיוחדת שהורכבה מבוגרי שתי תוכניות: מעו"ף- מסורת, ערכים ופוליטיקה - תכנית מנהיגות בית מדרשית ליועצים וליועצות פרלמנטריים, ומיזם "לראות את הקולות" - מיזם לאומי להכשרה ולפיתוח צוותי הוראה, מתוך רגישות למגוון המסורות והזהויות בקרב הלומדים בחינוך הממלכתי. המיזם נוסד על ידי קרן פוזן וכל ישראל חברים ומציע דרך ייחודית להתחבר לזהות העצמית של המורים.ות ושל הכיתה.
מסתגרים ב"גטו", ומסתכלים החוצה
30% מהתלמידים היהודים בצרפת לומדים בבתי ספר יהודיים. 30% בבתי ספר ציבוריים והשאר במוסדות פרטיים, חלקם נוצרים, אך הם אינם נדרשים להתפלל או לשאת סממנים נוצריים. הם בוחרים ללמוד שם בעיקר בגלל הרמה הלימודית הגבוהה והרצון להיות במוסד פרטי, לרוב עם מעט תלמידים מוסלמים.
מנהל בית ספר יהודי בפריז השייך לרשת אליאנס מספר כי מגמת ההרשמה לבתי הספר היהודיים נמצאת בעלייה בשנים האחרונות, אך היא תפסה תאוצה אחרי 7 באוקטובר 2023: "יש הורים שממש התחננו שאמצא מקום לילדים שלהם. היו כאלה שנכנסו לטראומה, ופחדו מאוד להישאר בבתי הספר הציבוריים. היו שם תקריות לא פשוטות וגם הורים יהודים לא דתיים העדיפו להחליף מסגרת באופן מיידי". המחיר: 4,500 אירו לשנה, אבל המנהל מספר שאף אחד שבאמת רוצה לא נשאר בחוץ, ויש שיטת מלגות או סבסודים שונים.
התקריות האנטישמיות ותקיפות של תלמידים יהודים אירעו בעיקר במוסדות לימוד באזורים פחות יוקרתיים של פריז והפרברים. יונתן ארפי, נשיא ארגון הקריף המאגד את המוסדות היהודיים של צרפת, אומר שילדיו לומדים בבית ספר ציבורי במרכז פריז ושלא היו שום תקריות אנטישמיות. הוא כמובן מודע לדיווחים, וטיפל במקרים לא מעטים מהסוג הזה ובתקיפות אנטישמיות אחרות, אך הוא אומר שחייבים להמשיך להיאבק על מעמדם של יהודי צרפת ולדרוש מכוחות הביטחון לעשות את עבודתם.
בינתיים, די ברור שהתלמידים היהודים ובני משפחותיהם עוברים תהליך של הסתגרות – יותר מוסדות לימוד יהודיים, מעברים לשכונות מסוימות עם אופי יהודי, פעילות בתוך הקהילה והרבה פחות התערות בתוך החברה הכללית. אחד מהם הגדיר זאת – "אנחנו עוברים תהליך של גטואיזציה".
הדור הבא כבר לא יהיה כאן
אין כמעט משפחה יהודית צרפתית שחלק מבניה או קרוביה לא נמצאים כבר בישראל או במדינות אחרות. גלי העלייה לישראל של השנים האחרונות מסמנים את המגמה: העתיד נמצא מחוץ לצרפת. בכיר בקהילה תיאר את המקרה האישי שלו: "יש לי בן אחד בישראל, אחד אחר בלונדון והבת שלי בודקת אפשרויות בניו יורק. הבת האחרונה שלי עדיין בפריז, אבל אני לא יודע אם היא תישאר. בינתיים היא כאן".
המעבר לישראל הוא לא טריוויאלי ונשען ברובו לא רק על הקרובים שכבר הגיעו לארץ והניחו תשתית לקליטה קלה יותר, אלא על ציונות עמוקה ושורשית שתמיד ליוותה את הקהילה בצרפת. רוב רובה של הקהילה היא אוהבת ישראל במובן העמוק ביותר, ומכאן גם הטראומה של 7 באוקטובר – לא רק שרבים היו מודאגים עבור קרוביהם בישראל, אלא שהם חשו פגיעה נפשית מהמתקפה האכזרית. גם במובן הדתי, זו אולי הקהילה הדומה ביותר לישראל – אין כמעט תנועות קונסרבטיביות או רפורמיות כמו בארצות הברית, אלא בעיקר אורתודוקסים ושכבה דתית-מסורתית רחבה, מהסוג שמקובל למצוא בישראל.
שיחות עם תלמידי תיכון באחד מבתי הספר של רשת אליאנס בפריז מעלה כיוון ברור: ישראל. חלקם מתכוונים לסיים את התיכון ולבוא מיד לארץ, אחרים רוצים קודם להשלים לימודים גבוהים ולהישאר עוד כמה שנים בצרפת. בכל מקרה, המבט שלהם הוא החוצה והתהליכים בפקולטות בעולם עשויים להאיץ את זה עוד יותר, כפי שהעידה תלמידת כיתה י"ב: "עד עכשיו למדתי במסגרת יהודית והייתי מוגנת. עכשיו אני אצא לקמפוסים ויהיו שם הרבה אנשים מכל מיני סוגים, כולל שונאי ישראל, ואני לא יודעת איך אני אתמודד. ראינו מה קרה באוניברסיטאות ושמענו על התחושות של סטודנטים יהודים. אני מקווה שיהיה בסדר".
חלקם מעידים כי הם לא מפחדים להסתובב עם כיפות או שרשראות מגן דוד במטרו או ברחובות, אבל כמעט אף אחד לא מספר שמעולם לא נתקל באירוע אנטישמי. השינוי בשטח מחייב אותם להישאר ערניים וחשדניים, ותמיד להסתכל מעבר לכתף.
6 צפייה בגלריה
מימין: פרופ' פיליפ בוקרה – היסטוריון וחוקר שואה, יעל נכון הראל - מנכ"לית קרן פוזן, פרופ' פרנסואה היילברון – סגן נשיא ממוריאל השואה ואווה לביא - מנהלת מחלקת ישראל תפוצות ב"כל ישראל חברים"
יעל נכון הראל, מנכ"לית קרן פוזן, אומרת כי "הביקור בקהילה היהודית בצרפת חשף בפניי תפיסה שונה של זהות יהודית - זהות שנובעת מבחירה אישית ולא מהכתבה מדינתית. בהיעדר מוסדות ממלכתיים המגדירים 'מיהו יהודי', האנשים מתארגנים בקהילות מגוונות המאפשרות לכל אחד לבטא את יהדותו בדרכו. המציאות של קהילה קטנה יוצרת מרחב מכיל - אישה אחת לבושה בצניעות והאחרת לא, יש מי שנוסעת בשבת ויש מי ששומרת שבת, אך כולן נתפסות כחלק לגיטימי מהקהילה היהודית. ולמרות שזה נשמע כקלישאה, המודל הזה פועל שם באופן מרשים. הזיקה הרוחנית ליהדות עמוקה, וכך גם הקשר לישראל - אהבה ללא תנאי שמעוררת התפעלות. זוהי גישה מרעננת שהייתי שמחה לראות מיושמת בישראל".
עוד הוסיפה כי "הקשר העמוק בין יהדות ישראל ליהדות התפוצות צריך להיות מובן מאליו. אנחנו עם אחד, וזו תובנה המחייבת אחריות הדדית אמיתית. החלטות המתקבלות בישראל משפיעות על יהודים ברחבי העולם, וחוויות של שמחה וכאב משותפות לכולנו. לצערי, היחסים אינם הדדיים במידה מספקת. האיזון הזה הכרחי לא רק מתוך תחושת צדק, אלא גם מסיבות אסטרטגיות. אחדות העם היהודי, למרות שהביטוי נשחק משימוש, היא יעד חיוני. יהודי התפוצות מתגייסים למעננו, ועלינו לגלות מחויבות דומה כלפיהם. אירועי השבעה באוקטובר המחישו ביתר שאת את אחדות העם היהודי, ללא קשר למיקום גאוגרפי".
לדברי אווה לביא, מנהלת מחלקת ישראל תפוצות ב"כל ישראל חברים" וממארגנות המסע: "המטרה הייתה ללכת לפגוש את הקהילה היהודית בצרפת, כדי לגלות את כל מה שמחבר בינינו, ואת מה שיש לנו לחלוק כדי להיות שלמים כעם. להכיר באחר כחלק מהמגוון ומהכוח של העם היהודי, דרך ההיכרות עם האחר, עם השונים. לבנות מערכת יחסים של הדדיות, בין אם אנו חיים כאן או במקום אחר. מאז 7 באוקטובר עלינו לכתוב יחד את עתיד העם היהודי, ללמוד זה מזה, להתכנס יותר וללמוד לומר תודה על התמיכה והסולידריות".
לכודים בין השמאל הקיצוני לימין הקיצוני
בניגוד לעבר, הימין הקיצוני הוא כבר לא מילה גסה עבור היהודים בצרפת. חלקם הגדול עדיין סולדים ממנו בשל עברו האנטישמי ואפילו הפשיסטי, אבל יש כאלה שאומרים שמדובר ברע במיעוטו בזמנים הללו.
הזיהוי המוחלט של השמאל הקיצוני עם הגורמים הפרו-מוסלמיים דוחף את היהודים לצד השני של המפה הפוליטית. כמו שמסביר זאת עיתונאי יהודי בכיר: "לשמאל הקיצוני חסרים כ-600 אלף קולות כדי לעלות לסיבוב השני בבחירות לנשיאות. הם החליטו אסטרטגית לצאת לחפש אותם בקרב המהגרים המוסלמים ובפרברים הקשים של הערים הגדולות. מכאן, החיבור שלהם לגורמים אסלאמיים וכמובן לביקורת הקשה שלהם כלפי ישראל והמלחמה בעזה. עזה היא אחד הנושאים הכי דרמטיים במצע שלהם, הרבה לפני אתגרים ובעיות משמעותיות בתוך צרפת".
ולמרות זאת, בקהילה לא מקבלים בקלות ראש את החיבור (גם אם בשתיקה) עם הימין הקיצוני. ההזמנה של מנהיגי ימין קיצוני אירופאים, ובראשם ז'ורדן בורדלה, לכנס נגד אנטישמיות שנערך בירושלים, לא עברה בשקט גם בקרב אוהבי ישראל בקהילה. ארפי מנסה להישאר דיפלומטי, אבל מבהיר: "אתם מהמרים על הסוס שאולי ינצח בבחירות הבאות, ואולי לא, אבל אתם מתעלמים מההשלכות שיש לזה היום על הקהילה היהודית בצרפת ובכלל על הקשר עם מפלגות ימין קיצוני. יש לכם את הזכות להזמין את מי שאתם רוצים ולהיות בקשר עם מי שתרצו, אבל הייתי מצפה לכל הפחות שתתייעצו איתנו ותבינו את ההשלכות".
איך בונים נרטיב, ומה נשאר לעשות?
אם נניח שמרבית היהודים הם פרו-ישראלים, ומרבית המוסלמים הם פרו-פלסטינים, האם בעצם לצרפתי הממוצע שלא שייך לאף קבוצה כזאת בכלל אכפת מ-7 באוקטובר והמלחמה ברצועת עזה? עיתונאי צרפתי טוען שלמרות התעמולה הפלסטינית, על פי הערכות יש רוב בקרב הציבור הצרפתי שתומך בישראל, והוא מזהה את המתקפה של חמאס עם המתקפה האסלאמית על מועדון הבטקלאן בפריז או הפיגועים נגד הקהילה היהודית שאירעו במדינה. אחרים גם מקשרים זאת לפיגוע במגדלי התאומים וטוענים כי זה המאבק הנמשך של המערב נגד האסלאם הרדיקלי.
מנגד, המאבק האמיתי הוא כנראה על בניית הנרטיב סביב המלחמה. מרבית היהודים גורסים שהתקשורת הצרפתית לא משקפת נכון את האירועים והם מעדיפים לצרוך את החדשות שלהם מאמצעי מדיה מסוימים דוגמת ערוץ CNews או i24NEWS, שנתפסים בעיני הצד השני כפרו-ישראלים. עיתונאים במערכת של CNews אומרים כי הם אולי נתפסים כך, אך זה רק מפני שהם משקפים את האמת ואת מה שבאמת קרה ב-7 באוקטובר.
עיתונאי בכיר מספר כי הוא נשלח לישראל מספר ימים לאחר הטבח, ליווה צוותים של זק"א באזורי הקיבוצים ואסף עדויות: "הייתי בלא מעט אזורי מלחמות וזה היה הסיקור הקשה ביותר. יש דברים שראיתי שסיפרתי עד היום רק לפסיכולוג שלי. מה שהפתיע אותי הוא שאחרי שפרסמתי כתבות ועדויות משם, יש אנשים שניתקו איתי קשר או האשימו אותי בסילוף וזיוף. זה פשוט לא מתיישב להם עם הנרטיב שהם בנו לעצמם בראש, והם מעדיפים לא לשמוע ולא לדעת את האמת. זה בסופו של דבר קרב על הנרטיב ועל האמת, ובעידן של הרשתות והפייק ניוז זה מאבק קשה ביותר".
אז לאן כל זה הולך מכאן? על שאלת השאלות, האם יש עתיד לקהילה היהודית בצרפת, לאף אחד אין תשובה ברורה, אבל כולם נאנחים, מסתכלים לשמיים ומסכמים בלי להתחייב: "אני לא נביא".
הכותב היה אורח וחלק מהמשלחת לצרפת מטעם קרן פוזן וכל ישראל חברים
