"יותר משישראל שמרו את השבת – שמרה השבת אותם": את המשפט הזה לא כתבו חכמי התלמוד, גדולי התורה הראשונים או האחרונים, וגם לא הרבנים הראשיים לישראל. את המשפט הזה טבע אשר צבי (הירש) גינצברג, הידוע בכינויו "אחד העם", סופר ואיש רוח יהודי-חילוני ומראשי התנועה הציונית.
כבר שנים ניצב נושא השבת כסלע מחלוקת מרכזי שמפלג לא פעם את החברה הישראלית, במקום לאחד אותה סביב מהותו המיוחדת של היום הזה. האם זה חייב להיות כך, או שיש דרך אחרת, שבה יום המנוחה יכול דווקא לאחד את הישראלים סביב ערך משותף?
6 צפייה בגלריה
ערב שבת. "פגשתי יהודים ויהודיות שהשבת שלהם נראית אחרת"
(צילום: IMAGO / piemags / Reuters)
במהלך הדורות התפתח נושא שמירת השבת בעולם היהודי וקיבל משמעויות ופרשנויות מגוונות, מספרי התנ"ך הקדומים והלאה. גם מחברי הספר "שבת של חירות" (הוצאת ידיעות ספרים) שיצא לאור לקראת חגי תשרי, דב אלבוים וד"ר אריאל פיקאר, הגיעו מרקעים שונים. אלבוים הוא סופר ויוצר שגדל בבית חסידי-ירושלמי בנוסח היישוב הישן. שבתות הילדות שלו זכורות לו ביראה, בהתגוננות ולעיתים אף בפחד מפני איומי המודרנה והחילוניות. לעומתו, פיקאר שהוסמך לרבנות אורתודוקסית הוא חוקר בכיר במכון שלום הרטמן, שגדל בבית דתי מתון וזוכר את השבתות בערגה ושמחה.
"בילדותי חוויתי את יום השבת כמי שהולך בתוך שדה מוקשים מסוכן, שאין לו גבול במרחב, אבל גבול בתוך הזמן יש לו", אומר אלבוים, שנזכר בקול שבקע מהצופרים בגגות ובישר על כניסת השבת.
עבורו, מוקשי השבת היו מסוכנים לא פחות ממוקשי מלחמת יום הכיפורים שהתחוללה בילדותו: "הבנתי שהעונש למי שדורך עליהם בשוגג עלול לגרום למותו גם בעולם הבא. מרגע הצפירה ועד לרגע שבו יצאו שלושה כוכבים בלילה למחרת, היו מוקשים כאלה פזורים סביבי, סמויים וגלויים, אורבים על כל צעד ושעל בבית ובחצר השכונתית, וגם בעת משחק או שוטטות במדרונות הרי ירושלים. הפחד העיקרי שלי היה לא מהמלכודות הגלויות, אלא מהנסתרות, של אותו יצור טמא המכונה 'מוקצה' – בין השאר משחקי כדור, אופניים וגלגלים למיניהם, אך גם פעולות שנראו תמימות כמו עיון באלבומי תמונות ובולים, או ליטוף ומשחק עם כלבים שחבריי לשכונה נהגו לגדל, ועם החתולים שנהגנו ללטף על מדרגות הבניין".
עמיתו של אלבוים לכתיבה גדל והתחנך במציאות מחויבת להלכה, אבל לימים הבין שיש דרכים נוספות לפרש בהן את מושגי היהדות. "במשך השנים עבר מוקד הפעילות שלי מהחברה הדתית לחברה הישראלית הרחבה והמגוונת יותר", אומר פיקאר. "פגשתי יהודים ויהודיות שהשבת שלהם נראית אחרת. פגשתי כאלה שביקשו לעצב שבת משמעותית ורלוונטית לחייהם. יש דרכים רבות לשמור ולזכור את השבת. האוהל של השבת רחב ויתדותיו עמוקים. ככל שהעמקנו במסורות השבת הרבות, כך גילינו את ההזדמנויות הטמונות בה ואת הרלוונטיות שלה גם לדור שלנו, ולצורות החיים היהודיות המגוונות שהתפתחו בו".
אלבוים: "יצרנו הלכה שאיננה מגיעה מתוך הנחה סמכותנית, שיש אלוהים שמצווה ואנחנו צריכים למלא אחר הוראותיו. זו הלכה שבאה מתוך החיים וצורכיהם – הצורך שלנו לתרגל חירות, או מנוחה, או זמן עם המשפחה – הוא שעומד בבסיס ההלכה החילונית שלנו, וכל אחד יכול לבחור מה לעשות בה כרצונו"
חלק מהיציאה לחירות
היום קשה לנו לדמיין עולם ללא יום המנוחה. עולם שבו חיים במרוץ הישרדות בלתי פוסק ועובדים בכל יום ללא הפוגה, ללא חגים וללא שבתות. דמיינו שאתם חיים באופן הזה שנים ארוכות, כמו בני ישראל במצרים. שנים רבות שאף אחד סביבכם לא זוכר שקיימת אפשרות אחרת. בתור עבדים שיצאו הרגע לחירות, מה הדבר הראשון שתעשו כחברה חדשה? איך תשמרו על עצמכם מליפול שוב למלכודת העבדות האיומה, המשכיחה שיש אפשרות אחרת לחיים? איך תגרמו לעצמכם לזכור תמיד שכל אדם זכאי למנה קבועה של חיים עם שוויון בסיסי וחירות, ובעיקר הזכות לא להיות משועבד כעבד? זה כנראה הצורך שממנו נולדה השבת בהיסטוריה של עם ישראל.
6 צפייה בגלריה
ד"ר אריאל פיקאר (מימין) ודב אלבוים. "השבת עונה על הצורך לתרגל חירות, מנוחה או זמן עם המשפחה"
(צילום: ששון תירם, נעם פיינר)
אלבוים ופיקאר מזכירים כי לפי המסופר במקרא, הפעם הראשונה שבה שמר אדם מישראל את יום השבת מתרחשת רק אחרי יציאת מצרים, בראשית המסע של בני ישראל לחירות ולעצמאות. עד לאירוע המכונן, לא נוצרה שבת בקרב בני ישראל. מצוות השבת צצה בחייהם של בני ישראל בספר שמות, במסגרת סיפור המסע הארוך במדבר. משה ציווה על בני ישראל לא ללקט ביום שבת את המן שירד כטל מהשמיים, וכך תורגלה החירות מהעול של פרעה. על בני ישראל היה לאגור את המן ולהכינו מראש ביום השישי בשבוע, כדי שיוכלו להיות חופשיים ביום השבת מעבודת הליקוט שלו ומהכנת המזון ממנו. זו הייתה למעשה השבת הראשונה של בני ישראל – מנוחה מהנדודים והימנעות מעבודת הפרנסה שלהם.
בימינו בישראל, נושא השבת עולה לא פעם לכותרות על רקע יחסי דת ומדינה וקונפליקטים בין דתיים לחילונים. מצד אחד טוענים שהשבת היא חלק בלתי נפרד מהצביון היהודי של ישראל, ומהצד השני מתלוננים על כפייה דתית. אלבוים ופיקאר מציעים להפסיק להתייחס לשבת כמערכת של חוקים ואיסורים, ולהתחיל להתייחס אליה כמרחב המציע אפשרויות שונות ובו כל אדם, דתי או חילוני, יכול לעצב את חווייתו.
6 צפייה בגלריה
ליקוט המן, בציור משנות ה-60 של המאה ה-15. האזכור הראשון לשבת של בני ישראל
(ציור: Musée de la Chartreuse de Douai / Wikipedia)
באווירה המקוטבת בארץ, השניים רוצים לחדש את המושג "הלכה חילונית". אלבוים מנסה להסביר: "אני רואה את עצמי כתלמיד של חיים נחמן ביאליק הגדול, האדריכל של התרבות העברית המתחדשת והציונית. הוא הניח צוואה במאמר 'הלכה ואגדה'. 'הבו לנו הלכה', הוא כתב, וכמובן לא התכוון להלכה של ה'שולחן ערוך'. אבל אף אחד מבני דורו לא הצליח להבין למה בדיוק הוא מתכוון. אני חושב שבספר הזה הצלחנו לפצח את החידה שהניח ביאליק. יצרנו הלכה שאיננה מגיעה מתוך הנחה סמכותנית, שיש אלוהים שמצווה ואנחנו צריכים למלא אחר הוראותיו. זו הלכה שבאה מתוך החיים וצורכיהם – הצורך שלנו לתרגל חירות, או מנוחה, או זמן עם המשפחה – הוא שעומד בבסיס ההלכה החילונית שלנו, וכל אחד יכול לבחור מה לעשות בה כרצונו".
האם לאמץ דרך אחת בלבד, או לשלב בין הדרכים? אלבוים ופיקאר חושבים שהבחירה אינה חייבת להיות חד-פעמית, אחת ולתמיד. כמו שלבני אדם שונים יש שבתות שונות, כך גם לכל אדם יש שבתות רבות בימי חייו, המחייבות בכל פעם הכרעה מחודשת
חמישה נתיבים לשבת
המבחן הגדול של הלכה חילונית, כמו שרמז ביאליק בעבר, הוא השבת. אלבוים ופיקאר מנתחים את המסורות העתיקות של השבת ובוחנים אותן מחדש. הם מציעים חמישה נתיבים הנובעים מהשורשים התרבותיים של העם היהודי, ומהם כל אדם יכול לבחור את הדרך שבה תיראה השבת שלו: שבת מעבודה – שהיא הבסיס המקובל גם בחוק הישראלי; שבת מנוחה – הדורשת מהאדם הרבה מעבר להימנעות מעבודה, במיוחד בעולם אפוף רעשים והסחות דעת; שבת ממלאכה – השבת ההלכתית המסורתית, הרואה בשבת יום של הפסקת היצירה האנושית ולא רק הפסקת העבודה והמאמץ; שבת משפחה: כבוד ועונג ושבת – הנתיב האהוב ביותר, אך דורש מאמץ והתמדה; ולבסוף שבת קודש – השבת כיום של קדושה.
האם לאמץ דרך אחת בלבד, או לשלב בין הדרכים? אלבוים ופיקאר חושבים שהבחירה אינה חייבת להיות חד-פעמית, אחת ולתמיד. כמו שלבני אדם שונים יש שבתות שונות, כך גם לכל אדם יש שבתות רבות בימי חייו, המחייבות בכל פעם הכרעה מחודשת. "שבת של משפחה צעירה אינה דומה לשבת של רווקים ורווקות. שבת של חייל קרבי עייף שחזר הביתה מהצבא אינה דומה לשבת של זוג גמלאים. אנו מציעים שבת דינמית, המתפתחת ומשתנה עם צורכי האדם במהלך חייו ובתמורותיהם", כותבים השניים.
הם מדגישים שהשבת לא נולדה כעסקת חבילה סגורה, אלא התגבשה במהלך תולדות ישראל משכבות תרבותיות שונות, שהביאו להתפתחות של טקסים ומנהגים מגוונים. בעיניהם, אין שום סיבה שזה לא יקרה גם בימינו. "ניסינו לשרטט במפת השבת שלנו דרכים שונות, שבהן כל אדם יכול למצוא את דרכו באופן עצמאי. בהלכה מסוג זה אין צורך ללכת ולשאול את הרב מה מותר ומה אסור", כותבים מחברי הספר. "אנו מבקשים לאפשר לכל איש ואישה מישראל להחזיר לעצמם את הסמכות ואת האחריות על השבת. כפי שבכל תחום אחר בחיים אנו מבקשים להבחין ולבחור בעצמנו את הדרך שבה נלך, כך גם ביחס לשבת, היא גולת הכותרת של המורשת היהודית. עלינו להיות מסוגלים לגזור באופן עצמאי מתוך עקרונותיה את התנהלותנו כיחידים, כמשפחות וכקהילות".
לדברי פיקאר, גם אם נדמה שזו גישה ששואפת להקל ולוותר, הרי שלמעשה היא דורשת מאנשים להתאמץ, ללמוד ולעצב את השבת בעצמם, ולא רק להחליט אם לשמור שבת – "כן" או "לא". אלבוים ופיקאר מדגישים שהשבת אינה נחלתו הבלעדית של הציבור הדתי או המסורתי. הם אומרים שהיא שייכת לכולם, גם לחילונים, ומזמינים כל אחד לעצב לעצמו את "חוזה השבת" שלו: מה לקחת מהמסורת, ועל מה לוותר ולהשאיר מאחור.
6 צפייה בגלריה
"אני חושב שבספר הזה הצלחנו לפצח את החידה שהניח ביאליק". כריכת הספר
(באדיבות ידיעות ספרים)
אלבוים ופיקאר מודעים לכך שפיסות המסורת עלולות להפוך לקרעים וליצור קונפליקט זהותי עמוק ורגשות אשמה, הנפתרים לעיתים בהכרעה חותכת וכואבת, לכאן או לכאן (למשל גלישה של מסורתיים לכיוון הדתי, החרדי או החילוני). השיח שלהם הוא כזה המבקש להחזיר לשבת את משמעותה המקורית בעיניהם – יום של חירות, בחירה ותודעה. אומנם היכולת לשנות את המצב בארץ מוגבלת, בהתחשב בווטו החרדי ובהסכמים הקואליציוניים לשמירה על הסטטוס-קוו, שמונעים כל שינוי – אבל מחברי הספר לא מתייאשים ומאמינים שהחירות מאפשרת לכל אדם לציין את השבת באופן הנכון בעיניו.
"השבת, מבשרת השלום, הפכה לגורם מרכזי של מחלוקת, כעס וניכור כלפי התרבות והמסורת היהודית כולה", מסכמים השניים. "גישתנו המודולרית המוצגת בספר, מנוגדת לתפיסה המקטבת, בה היהודים מוגדרים כ'שומרי שבת' כהלכתה או 'מחללי שבת'. אנו מבקשים לתת משמעות גם לרבדים השונים והחלקיים של השבת, ולא רק למכלול ההלכתי המקובל שלה. לדעתנו, אין רק דרך אחת ויחידה להיות שומר שבת. כפי שנאמר בנוסח תפילת שחרית לשבת: 'ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג' – יש דרכים שונות לשמור שבת. לעיתים די בכך שאדם 'קורא לשבת עונג', כדי שייכלל בברית יום השבת".
