לשאלה הכי מעניינת שאפשר לשאול ישראלים שגרים כבר יותר מ-30 שנה בארצות הברית נגיע בהמשך, אבל המונח "בעולם החצויים" שטובעת יפה תורגמן לגבי ישראלים שהיגרו לארץ האפשרויות הבלתי-המוגבלות מתאר בדיוק את מה שחלקם הגדול מרגישים: חיים שבנויים משני עוגנים, אחד בישראל ואחד בארה"ב – חצויים.
5 צפייה בגלריה
חוגגים את יום העצמאות בניו יורק. "הלב אף פעם לא יעזוב את הארץ"
(צילום: Bing Guan / רויטרס)
תורגמן עצמה הגיעה עם בעלה רפי לפני 35 שנה לעיר דנוור בקולורדו. "כשהגענו לכאן היינו בתחילת הקריירה, רציתי קצת לשנות דברים והתאים לנו לנסוע קצת. בדרך הכי נאיבית אמרתי לו: 'אם רוצים לנסוע לטייל בצד השני של העולם, בוא ניסע לקולורדו, יש לי שם משפחה'. היו לי כאן קרובי משפחה, באנו לבקר, הגענו לפה והתאהבנו במקום", היא מספרת. עם השנים, השניים עברו ביחד לא מעט גלגולים עסקיים מוצלחים, מה שגרם להם בסופו של דבר להחליט להשתקע באזור ולגדל בו את ילדיהם.
מרבית הישראלים בארה"ב מרוכזים באזורי ניו יורק ולוס אנג'לס, והקהילה שאליה משתייכת תורגמן מונה כ-3,500 ישראלים בלבד. "אין הרבה ישראלים באזור הזה, ואלה שכן הגיעו יגידו לך שהם פשוט התגלגלו לאזור הזה, התרגלו ונשארו. יחסית לתקופה שבה אני הגעתי המספרים גדלו, אבל אין ספק שהרוב נמצאים הרחק מכאן, בחוף המזרחי או המערבי", לדבריה.
הספר של תורגמן נועד למטרה אחת מרכזית: לחשוף בפני הישראלים, בעיקר אלה המתלבטים לקראת הגירה, את "תמונת האמת" של חיי החצויים, וזאת באמצעות סיפורים קצרים המבוססים על סיפורים אמיתיים. "חשבתי שזה עוול לא לספר לאנשים בארץ שכל מי שבוחר לעזוב את ישראל נכנס לעולם החצויים – הלב אף פעם לא יעזוב את הארץ, אבל החיים שלנו יהיו גם פה", היא מסבירה. "כל הסיפורים בספר מספרים על ההשלכות שאיתן אנחנו מתעמתים בהחלטה הגורלית שלנו לעזוב את ישראל".
5 צפייה בגלריה
יפה תורגמן וספרה. "אני רוצה שאנשים יקבלו תמונה מלאה יותר לפני שהם עושים את הצעד"
(באדיבות המצולמת)
"דניאל ולילך עמדו שם בשמש החמה, עם כל ההורים האחרים, נרגשים, שמחים ומחייכים. הם הביטו בהערצה בבנם הבכור, הקצין הטרי, כשהוא מצדיע לדגל הכוכבים והפסים הענק שהתנופף מולם בצבעי כחול, לבן ואדום.
הוא חווה רגשות מעורבים. מצד אחד רצה להביט בתמונה של בנו המצדיע, ומצד אחר גם קצת רצה להתכחש למה שעיניו רואות ואמר לעצמו שהלוואי שהתמונה הייתה קצת אחרת, למשל שאוריאל היה נראה בה כשהוא מצדיע לדגל הכחול־לבן". (מתוך הסיפור "מצדיע לדגל")
הסיפור "מצדיע לדגל" מתאר את טקס הסיום באקדמיה הצבאית "ווסט פוינט" כשאוריאל, בנו של ישראלי בשם דניאל שהיה קצין צה"ל, מסיים את המסלול ומצדיע לדגל ארה"ב.
"זאת השלכה שלא רבים חושבים עליה אבל היא קורית בשטח והיא כאובה למדי", מסבירה תורגמן. "אנחנו צריכים להצדיע לדגל אחר, אתה הולך למסיבה בבית ספר של הילד ומצופה ממך לשיר את ההמנון האמריקני ואם אתה לא עושה את הדברים האלה מסתכלים עליך בעין עקומה. זו ממש גסות רוח לא לעשות את זה, וזה יוצר תסכול גדול מאוד אצל ישראלים שלא מרגישים עם זה בנוח".
בסיפור אחר בשם "קרטיס ברחה" מתארת אחת הדמויות את המשבר שלה עם השפה העברית: "אומנם אני שמחה שיש בימינו מוצר נפלא כמו 'גוגל טרנסלייט' שמתרגם ומראה לי איך לכתוב נכון בעברית, אבל יש רק דבר אחד שהוא לא יכול לעזור לי בו. גוגל טרנסלייט לא יכול לעזור לי להתגבר על תחושת האכזבה שיש בי מכך ששכחתי את העברית שלי ועל חוויית הכישלון בניסיון לשמר אותה, רגשות שיכולתי למנוע אם הייתי בוחרת אחרת. אבל בבחירה לחיות בעולם החצויים גרמתי לעצמי לשכוח איך לאיית נכון בעברית, שפת אימי, השפה הראשונה שלי שלתוכה נולדתי ושאיתה גדלתי".
"זה תסכול עצום", אומרת תורגמן. "אתה מאבד חלק מהשפה שלך. אני מסתכלת על השפה וההבעה שלי והיא הרבה פחות טובה ממה שהייתה לי בארץ. אתה מתחיל לשכוח, כי אתה לא משתמש בזה. כשאתה עובד באנגלית, כותב באנגלית, מלמד באנגלית, מדבר עם השכנים באנגלית, עושה קניות באנגלית וקורא ספרים אנגלית, אתה מתחיל לאבד את העברית ואתה לא מעכל את זה עד שאתה מנסה להשתמש בשפה".
באחת הנסיעות שלה בפלורידה היא פגשה נהג אובר ישראלי שגר בארה"ב 42 שנה. הוא התוודה בפניה כי השייכות שלו לישראל הולכת ומיטשטשת, וכשהוא מגיע לארץ הוא כבר לא מכיר הרבה דברים, לא מזהה את השפה ויש מונחים רבים שהכיר מפעם וכבר לא משתמשים בהם, מה שגרם לו לריחוק מארץ מולדתו.
להבין את ההשלכות
"בשיחות הטלפון כולם מספרים לך כמה הם מתגעגעים אליך והם רוצים שתזכור שאתה חסר להם, שהם אוהבים אותך ושהלוואי שהיית חלק מהחיים שלהם, אבל המציאות שטופחת לך בפרצוף היא שזה כבר לא כך. אתה כבר לא חלק מהחיים שלהם, אלא בסך הכול אורח אהוב שמגיע פעם בשנה, שנתיים או ארבע שנים, להזכיר לעצמך ולהם שאכן, פעם היית חלק מהם, אבל עכשיו מה שנשאר לך זה לנסות להשלים את החסר בחיבוקים ובמתנות ובשיחות לתוך הלילה. ואחרי החופשה אתה חוזר לעולם השני שלך, שאתה בעצמך יצרת". (מתוך הסיפור "רגל סקי")
הנקודה של הגעגועים, הריחוק מהמשפחה ומהחברים ובעצם מתבנית נוף הילדות, היא לכאורה ברורה. אנשים שבחרו להגר למקום רחוק כל כך יודעים שהקשר המשפחתי והחברי בהכרח ייפגע, אבל תורגמן מתארת שלא רבים לוקחים את הנקודה הזאת בחשבון ומבינים לעומק את ההשלכות. ברבים מהסיפורים מתארות הדמויות את הכאב שהם לא היו שם כדי לסעוד את ההורים בימיהם האחרונים, או שהם פספסו שמחות משפחתיות ואירועים חשובים, מה שהוביל בסופו של דבר לריחוק מסוים.
"אחת ההשלכות של הנקודה הזאת, של הריחוק הפיזי מהארץ, הוא התבוללות. רבים מאוד בדור של ילדי הישראלים נקשרים לאנשים לא יהודים ונוצרות משפחות מעורבות של אמא יהודיה ואבא נוצרי ולהפך, וזה קשה מאוד לעיכול לפעמים. אתה מרגיש שאתה ישראלי והילד שלך ישראלי וניהלת בית ישראלי וחגגת את החגים היהודיים כל השנים, והקפדת רק על עברית בבית ולקחת את הילדים לביקורים בארץ, אבל הילד או הילדה בחרו להתחתן עם לא-יהודי. זאת סיטואציה לא פשוטה".
אז אני אגיד לך את מה שרבים יענו לכל החצויים: אתם בחרתם בזה, בכל ההשלכות והדילמות האלה. יכולתם להישאר פה איתנו.
"נכון, וזאת בעצם הסיבה לכך שכתבתי את הספר. הלוואי שלפני 35 שנה היה מישהו מגיש לי את הספר שאני בעצמי כתבתי והיה אומר לי 'היי יפה, את עומדת להחליט החלטה גורלית, קחי את הספר הזה, תקראי אותו, יכול להיות שהספר ייתן לך עוד קצת חומר למחשבה. אולי תחליטי שאת לא רוצה להתעמת עם כל הדברים שתיארנו'. יש הרבה אנשים בארץ שחושבים על הגירה, מרגישים שנמאס להם מהמצב הביטחוני ומעוד הרבה דברים, אבל אם הם יקראו מה ההשלכות של המעבר הם יקבלו תמונה מלאה יותר לפני שהם יקבלו את ההחלטה. המטרה היא לא להגיד לאנשים מה לעשות, כולם בוגרים ויכולים לקבל איזו החלטה שהם רוצים, אבל אני רוצה שיהיה להם את כל המידע ושהם יבינו את כל ההשלכות לפני שהם עושים את הצעד".
5 צפייה בגלריה
עצרת תמיכה בישראל בחודש מאי. "לא נוכל לחזור לארץ לגמרי, אבל נרצה להיות יותר בישראל"
(צילום: Bing Guan / רויטרס)
אז הנה הגענו לשאלת השאלות: אילו היית יודעת את כל מה שאת יודעת היום, יפה של לפני 35 שנה הייתה נוסעת לארה"ב?
"אני לא חושבת שהייתי עוברת לגור בארה"ב. אנחנו כרגע אפילו שוקלים להתחיל לחלק את החיים שלנו בין קולורדו לישראל. ברקע יש כמובן את נושא הנכדים שאתה תמיד רוצה להיות קרוב אליהם, והבנות שלי גרות כאן והן אמריקניות לכל דבר. אני תמיד הקפדתי לדבר איתן עברית אבל הן כאן ואני לא רוצה להיות סבתא שמגדלת נכדות בטלפון כמו שקורה בסיטואציות כאלה, ולכן לא נוכל לחזור לארץ לגמרי, אבל בוודאי שנרצה להיות יותר בישראל".
"אלה שקראו לנו יורדים, הבינו הרבה לפנינו שירדנו מהשלם ושהפכנו לחצי. זאת האמת: אנחנו חצי כאן וחצי שם ואני חושבת שככה מרגיש כל ישראלי שעזב את הארץ. תמיד מרגישים בעולם החצויים"
ההשלכות האלה שאת מתארת בסיפורים ובחייך הן אופייניות רק לישראלים, או שאלה דילמות שמשותפות לכל המהגרים?
"הספר במפורש פונה רק לישראלים. אני לא חושבת שאם נתרגם את הדילמות למהגרים מארגנטינה, מיוון או ממקומות אחרים הם יבינו את הדברים. יש משהו מיוחד בישראלים, שאולי קשור לנשמה שלנו ולרקע הייחודי. הקו המחבר בין כל הדמויות האמיתיות או הבדויות הוא אחד – הגעגועים הבלתי-פוסקים לישראל והכמיהה למשהו שמחבר כל יהודי באשר הוא, שורשים משותפים עמוקים ונשמה שחצויה בין שני עולמות. זה ספר עם נשמה ישראלית. כשאתה פעם אחת ישראלי, אתה לא יכול להתכחש לזה ואני לא יכולה לשכוח את זה".
דיברת עם המון אנשים, התמודדת בעצמך עם הרבה דילמות. רוב האנשים שמכירים בדיעבד את הגעגועים והמכאובים האלה, היו בוחרים באותה החלטה להגר?
"הרבה אנשים משלימים עם המצב. נותנים תשובות כמו 'It is what it is' ושההחלטה לעזוב הייתה לפני שנים וזאת עכשיו המציאות שלהם. אני חושבת שבחלוף הזמן אפשר לומר למתלבטים: הדשא פה אומנם ירוק, ואולי תצליחו, אבל אולי גם לא. הכי קשה זה גם להתמודד עם ההשלכות וגם לא להצליח כלכלית. ואולי אפילו תצליחו ובכל זאת תתקשו מאוד להתמודד עם המכאובים והקשיים. אני חושבת שזאת תובנה שיכולה לנער קצת אנשים שרק מסתכלים על ארה"ב בעיניים נוצצות ולא חושבים על כל מה שיקרה להם ולמשפחה בעקבות המעבר".
"יורדים? זה נכון"
המונח "ירידה", שבזמנים מסוימים גם הגיע לקיצוניות כמו "נפולת של נמושות", עבר בשנים האחרונות עידון לטובת "הגירה" או "רילוקיישן" הבלתי-מחייב שמרמז שמדובר בתקופה זמנית של עזיבת הארץ. תורגמן אומרת שדווקא המילה "יורדים" מתארת משהו נכון מאוד בעיניה: "אלה שקראו לנו יורדים, הבינו הרבה לפנינו שירדנו מהשלם ושהפכנו לחצי. זאת האמת: אנחנו חצי כאן וחצי שם ואני חושבת שככה מרגיש כל ישראלי שעזב את הארץ. תמיד מרגישים בעולם החצויים".
המונים בעצרת למען ישראל בוושינגטון אחרי טבח 7 באוקטובר
(צילום: רויטרס)
את מצפה שישראל תסתכל על הקהילה הישראלית בתפוצות בלי שיפוטיות?
"אם אנחנו לא מקבלים אחריות על כל דבר בחיים שאנחנו עושים, אז מה למדנו? איזה מין שיעור זה? אנחנו צריכים לקבל אחריות על מה שאנחנו עושים בחיים. אני מקבלת את האחריות על זה שההחלטה הייתה שלי, על התוצאות שאני נושאת היום והדברים שאני מתעמתת איתם, כי אני ללא ספק מתעמתת עם כמה מההשלכות האלה, לא עם אחת. אני לוקחת את האחריות על עצמי, אם לא יבינו אותי זה גם בסדר. אני לא מצפה לאהדה, זה בסדר אם לא תטפחו לי על שכם, אין על מה. אם עשיתי טעות, אני בן אדם מבוגר ואני אקח על עצמי את האחריות. אני רוצה להיות האדם המבוגר בחדר".
עם כל ההצלחה שזכתה לה בחייה בארה"ב, תורגמן לא בורחת מהאמת. "אני מאלה שהצליחו, בעלי רפי בנה עסק יפה מאוד לבנייה, אני בניתי עסק יפה מאוד בתחום החינוך לגיל הרך ומכרתי אותו בסכום יפה מאוד. הקמנו מסעדה שהצליחה מאוד וגם אותה מכרנו יפה. אבל כל זה לא מונע ממני לנסות להיות אמיתית לעצמי", היא מסכמת. "אני לא רוצה למנוע מעצמי את זה שכדאי לשתף אחרים במה שלמדנו. אני חושבת שאלה שלא רוצים לשתף הם אולי אלה שלחוסר מזלם לא הלך להם, לא הצליח להם. אני רציתי לשתף, בלי קשר לשאלה אם הצלחתי או לא".
