כבר יותר מ-40 שנה שאיש העסקים דניאל פוזן מנסה להגשים את החלום של אביו פליקס, חלום שהפך עם השנים להיות גם המטרה האישית שלו בחיים. יש חלומות די ברורים שנמצאים בהישג יד. מישהו רוצה לכתוב ספר בלתי נשכח, אחר רוצה ללמוד לטוס ויש מי שרוצה להגשים מסע חובק עולם שבו יבקר בארצות נידחות. אבל איך מגשימים חלום מופשט של הפצת רעיון?
במקרה של פליקס ודניאל פוזן, הרעיון הוא להבין איך אפשר לחיות את היהדות בתור תרבות, ולא בתור דת בלבד. במילים אחרות, המטרה היא להנגיש את התרבות, המורשת, היצירה והלמידה היהודיות, אשר התפתחו במשך אלפי שנות קיומו של העם היהודי, לאוכלוסיות יהודיות שאינן דתיות, מתוך תפיסה שלכל יהודי יש זכות לחינוך יהודי.
"המטרה של אבי, ושל קרן פוזן, היא לתת ליהודים כלים לבנות את היהדות שלהם בעולם חילוני. מרבית היהודים בעולם הם חילונים, והרעיון הוא לתת להם דלת לעולם היהודי ולתרבות היהודית, אבל מבלי לדרוש מהם דבר מבחינה דתית", הוא מסביר. "אבא שלי, שגדל בבית אורתודוקסי, התרחק מהדת אחרי השואה. הוא לא היה יכול להתמודד עם שאלות על אלוהים אחרי מה שקרה במלחמה, אבל מנגד הוא לא רצה לאבד את היהדות שלו. הוא שאל את עצמו מה הטעם להיות יהודי אם הוא לא מבין את הרקע והתרבות של הזהות שלו. הוא בעצם התחיל לחקור איך זה להיות יהודי בעולם חילוני ומה המשמעות של זה".
פוזן, בן 67, עבר מסע חיים מרתק שבמהלכו התגורר בין השאר ביפן ודרום אמריקה. כיום הוא חי בשווייץ. אביו פליקס הקים תאגיד בינלאומי שעסק במסחר בנחושת, מתכות ומינרלים, אחרי שהיגר לארצות הברית. דניאל הצטרף בהמשך לעסקים, אבל כיום הוא מתמקד אך ורק בפעילות של הקרן ומגיע בקביעות לישראל לעקוב אחרי הפרויקטים.
בין השאר מפעילה הקרן, בניהולה של יעל נכון הראל, מספר רב של תוכניות להכשרת מורים במגוון מסורות וזהויות יהודיות, מוציאה לאור ספרות מחקרית יהודית ומשתפת פעולה עם מגוון מוסדות בישראל להעשרת לימודי היהדות והתרבות. פוזן מספר שבתחילת הדרך, הרעיון ללמד יהדות כתרבות הותקף בידי גורמים שמרניים שחשבו שמנסים לייצר בכך זרם חדש או עדה. עם הזמן, גם גורמים דתיים הבינו שיש כאן הזדמנות לקרב חילונים לזהות היהודית שלהם, וההתנגדות פחתה.
"אם קראת את המיתולוגיה היוונית זה הופך אותך ליווני? אז למה אתה חושב שאם תקרא את התנ"ך או כתבים יהודיים זה יהפוך אותך לדתי? השארנו לדתיים להגיד 'מה זה יהדות', אבל גם אנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים במסע היהודי שלנו"
בימים אלה, כשהרוח מהממשלה היא לכיוון יהדות אורתודוקסית-שמרנית, אתם לא מרגישים התנגדות לפעילות שלכם?
"אני יודע שזו הרוח שנושבת, אבל אנחנו עובדים עם אנשי משרד החינוך בהצלחה רבה ויש לנו מגוון תוכניות שפועלות בכל מיני רמות. כשאנחנו מציגים את התוכניות שלנו במשרדי הממשלה יש לנו היענות, ולפעמים אנחנו עושים גם תוכניות באופן פרטי, בלי מערכת החינוך. לדחוף לאנשים את הדת לגרון זה בדרך כלל לא עובד, וגם משרדי הממשלה השמרניים ביותר יודעים את זה. אין לי זכות להגיד לך מה נכון או לא נכון. כולנו צריכים למצוא את האושר שלנו בחיים. אנחנו מנסים לעזור לאנשים למצוא את הדרך שלהם".
5 צפייה בגלריה
כבישים ריקים ממכוניות ביום כיפור בתל אביב. "מי שלא לומד וחוקר מפספס המון אוצרות"
(צילום: Gonzalo Fuentes / רויטרס)
אתה עלול להיתקע באמצע – ציבורים דתיים לא ירצו אותך כי אתה לא אורתודוקסי, וציבורים חילוניים יפחדו מהדתה.
"נכון, ולכן אנחנו הולכים לבתי ספר ממלכתיים ומציעים את דרך הביניים. אנחנו מביאים את היהדות בדרך שתתאים לציבור חילוני. זה לא הבחור עם הזקן והכיפה שבא להרצות לילדים על חנוכה, אלא דרך אחרת לצקת זהות יהודית לקהל לא דתי. במיוחד בימים אלה, הנושאים של זהות, היסטוריה ושייכות קהילתית חשובים מאוד לקהלים רבים, בעיקר לא דתיים".
כן, אבל אולי בישראל יש מי שיטענו שאתה יכול להיות יהודי בלי אפילו "לעבוד" בזה. יום המנוחה הוא שבת, המרחב הציבורי מתנהל לפי לוח השנה היהודי. לא צריך להתאמץ כמו יהודים בחו"ל.
"זה נכון מאוד, אבל מלבד הדברים הסביבתיים, מי שלא לומד וחוקר מפספס המון אוצרות מתוך עולם הספרים היהודי. פגשתי ישראלית צעירה במלון שבו אני מתאכסן, והיא התעניינה בעבודה שלי, אבל אחרי שהסברתי לה היא טענה שזה בזבוז זמן כי 'יהדות זה משהו בשביל החבר'ה עם הכובעים והפאות'. בעיניי זאת טרגדיה. זה אולי מספיק בעיני רבים, ואני מכבד את זה, אבל לאלה שרוצים מעבר לזה אני רוצה לתת את הכלים והידע. אני רוצה לתת להם את האפשרויות, ושכל אחד ייקח מזה את מה שמעניין אותו ומה שהוא רוצה. העובדה שאתה ישראלי ולוקח יום חופש בשבת ולא בראשון לא נותנת לך המון בארגז הכלים היהודי שלך. אולי לחלק מהישראלים זה מספיק, אבל לדעתי יש רבים שרוצים יותר ולא יודעים מאיפה לקחת".
יהדות? "אלפי גוונים של אפור"
אחת הטענות כלפי האורתודוקסיה היא שיש לה רק דרך אחת לעשות את הדברים. פוזן מסכים ומתאר כי במהלך פעילות לפני 20 שנה באשדוד הוא נתקל ברבנים שניסו "לחנך" עולים חדשים מברית המועצות: "הם אמרו להם שהם צריכים לעשות ככה וככה, לאכול את זה ולברך על זה. אנשים לא אוהבים שאומרים להם מה לעשות, אז באנו לשם ועשינו בדיוק ההפך. זה לא היה נגד הרבנים, אלא בעד האנשים. רצינו שיהיו להם אפשרויות אחרות להתחבר ליהדות שלהם. לעיתים קרובות אין מספיק הצעות איך לחיות כיהודי חילוני עם משמעות, ואלה הדברים שאנחנו עובדים עליהם".
פוזן מספר שגם בתוך משפחתו המורחבת יש התנגדות לפעילות שלו: "יש לי בן דוד דתי שחושב שאנחנו עושים את הדבר הטיפשי ביותר בעולם. מנגד, יש לו שבעה ילדים ששניים מהם לא דתיים, אז במובן מסוים הוא דווקא מעוניין במה שאנחנו עושים כי זאת הדרך לקרב ליהדות אנשים שלא רוצים להיות דתיים. יש הרבה אנשים שחושבים שיש רק סוג אחד של יהדות, אבל אני טוען שיש אלפי גוונים שונים של אפור. היהדות, כמו שאר הדתות, היא דבר מתפתח ונבנה, ויש מקום להמון אפשרויות".
פוזן מעריך שרוב הדתיים לא מתנגדים לפעילות שלו, אלא דווקא החילונים מפחדים יותר. "לפעמים אני מנסה להסביר את זה ברמה הכי פשוטה – אם קראת את המיתולוגיה היוונית זה הופך אותך ליווני? אז למה אתה חושב שאם תקרא את התנ"ך או כתבים יהודיים זה יהפוך אותך לדתי?" הוא אומר. "השארנו לדתיים להגיד 'מה זה יהדות'. אנחנו צריכים להגיד שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים, אבל גם אנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים, ולאלה שמעוניינים, זה מסע מרתק לתוך התרבות היהודית שלהם".
כמי שהתגורר במספר קהילות, פוזן מודע היטב להבדלים בין היהודים בתפוצות, ובעיקר להבדל מול "היהדות הישראלית" והיהדות הפלורליסטית בארה"ב. בעבר פעלה הקרן גם בארה"ב, אך לאחר מספר שנים הוחלט להשקיע את המאמצים בפעילות בישראל. "אני חושב שאם היינו מתחילים היום לפעול בארה"ב הייתה לנו הצלחה גדולה יותר, אבל זאת דרך ארוכה ולמדנו הרבה מהטעויות שלנו ומההצלחה או כישלון של פרויקטים מסוימים", לדבריו. "כיום המיקוד שלנו הוא בישראל, אבל לעיתים נתמוך בפעילות נקודתית גם בחו"ל".
אתה מרגיש את התמורות ביחסי ישראל-תפוצות מאז אירועי 7 באוקטובר?
"אני בא ממשפחה שישראל לא הייתה חלק מהחיים היהודיים שלה. במילים אחרות, הנושא של 'להיות יהודי' היה ממוקם על הרצף הדתי, וישראל לא שיחקה שום תפקיד. אף אחד לא היה ציוני או דיבר על ישראל. ההבנה שלנו לגבי ישראל הגיעה הרבה יותר מאוחר בחיינו. לגבי 7 באוקטובר, אולי היחידים שיכולים לומר 'ראינו את זה בעבר' הם אבי ואנשי הדור שלו. לגבי השאר, כולנו באותה סירה, מעולם לא ראינו את זה בעבר. למרות המלחמות והאנטישמיות שמעולם לא נעלמה, אפשר לומר שחיינו את תור הזהב של היהדות.
"אחרי 7 באוקטובר, אני חושב שראינו שבתור קהילה אנחנו עושים את הדבר הנכון: הרעיון של אנשים שאומרים שאנחנו צריכים להתאסף ולהגיע להבנה משותפת של הזהויות שלנו. ראינו הרבה קהילות מתקרבות ומתאחדות, ואז עולה השאלה מה עושים ביחד. כן, אפשר כמובן לאכול ולדבר, אבל מה עוד? מה באמת יעזור לנו לנפש? מה שקרה מוכיח לנו את החשיבות של בניית זהות בתוך קהילות, ועכשיו יותר מתמיד בגלל הטראומה שכולנו חיים אותה. זה קורה בעיקר בישראל, אבל גם בקהילות לא מעטות בתפוצות שעוברות את אותם תהליכים".
ומה לגבי תהליכי הדמוניזציה של ישראל, גם בקרב יהודים בתפוצות?
"הייתי אומר שהקולות הכי חזקים הם בדרך כלל הכי פחות חשובים. חוסר החינוך בחוץ מפחיד אותי, חוסר ההבנה של היסטוריה בסיסית, אני חושב שזה קיצוני – ורבים, בהם גם יהודים, פשוט הצטרפו למקהלה. 'מהנהר לים' – זה מצלצל נהדר, לא? אז זה מפחיד מאוד, אבל אני כן מאמין שאלה שיודעים – יודעים בדיוק מה הסיפור, ואני מאמין שהם הרוב השקט. אלה האנשים שאנחנו סומכים עליהם. אין לנו ברירות. אנחנו חייבים להילחם בזה, ואנחנו ננצח. אני לא יכול לדמיין שום דבר אחר".
"מה שאני רואה הרבה הוא מה שאני קורא לו 'אנטישמיות מנומסת'. לא יהיו בהכרח עימותים או טענות בוטות, אבל אתה יכול להבין לפי הטונים שלהם שהם מאמינים בדברים מסוימים. בשווייץ מרגישים אותו הדבר. בדיונים מכובדים אתה יכול פתאום לשמוע משהו כמו 'ליהודים יש מספיק כסף, הם יכולים להשאיר אותנו השווייצרים העניים בשקט?'"
הענק הרדום התעורר
כשברקע הדיון על המשך המלחמה ברצועת עזה, פוזן אומר: "אני לא איש צבא, אבל אני יודע דבר אחד – אסור ש-7 באוקטובר יקרה שוב, אז אני לא רואה הרבה ברירה חוץ מפעילות מונעת כדי להציל אותנו. איך זה יכול להיפסק? אני לא יודע את התשובה, אבל אני לא רואה איך אנחנו יכולים להפסיק משהו עד שהחטופים יחזרו. אנחנו לא יכולים להשאיר אותם שם להירקב, והדאגה שלי היא שאם יפסיקו את זה ויסכימו לכול, חמאס ניצח, וזה ייתן את הדחיפה לקבוצות כאלה לעשות את זה שוב".
איך זה להיות יהודי שגר בחו"ל בימים כאלה?
"אני הרבה יותר מודאג היום, אין ספק בזה. מה שאני רואה הרבה הוא מה שאני קורא לו 'אנטישמיות מנומסת', משהו שלצערי הבריטים ממש טובים בו. לא יהיו בהכרח עימותים או טענות בוטות, אבל מתחת לפני השטח אתה יכול להבין לפי הטונים שלהם שהם מאמינים בדברים מסוימים. גם בשווייץ מרגישים אותו הדבר. בדיונים מכובדים אתה יכול פתאום לשמוע משהו כמו 'ליהודים יש מספיק כסף, הם יכולים להשאיר אותנו השווייצרים העניים בשקט?' אפילו הייתה תקרית של תקיפה פיזית של שליח חב"ד בלוצרן, מקום שקט ורגוע ביותר. זה מגיע עד לשם".
5 צפייה בגלריה
הפגנה אנטי-ישראלית בניו יורק. "ישראל היא התירוץ, זו שנאה טהורה"
(צילום: Angela Weiss / AFP)
הוא מוסיף כי "המגמה מדאיגה מאוד. הענק הרדום התעורר. כמובן ישראל ונתניהו הם התירוץ, אבל אתה רואה שאין דיון, אין ניתוח ואין מה שיעצור אותם כי זו פשוט שנאה טהורה".
מצד שני, יש יהודים בתפוצות שאומרים שהם משלמים מחיר אישי בגלל מה שקורה בישראל.
"אין לי תשובה לזה. אני באמת מצטער שהם סובלים. לא רציתי את זה בשבילם. גם אני סובל, אגב. חשוב להבין שזה גל אנטישמיות שיצא אולי בגלל ישראל, אבל הוא היה יוצא כך או כך, בדרך כזו או אחרת, אולי מסיבות אחרות. בכל מקרה אין ספק שמה שקורה כאן משפיע על החיים שלהם, אין שאלה".
עד היום השקיעה משפחת פוזן כ-100 מיליון דולר בפעילות הקרן, אך לדברי דניאל הוא מתקשה לגייס תורמים נוספים. "חינוך זה תהליך איטי שלא רואים בו תוצאות מהירות. במובן מסוים, פרויקט כמו 'תגלית' הוא היריב העיקרי שלי. שם אתה תורם, רואה צעירים עולים על מטוס, מטיילים ומתחברים לישראל – ומקבל מיד תוצאות", הוא מנתח, "אצלנו זה תהליך איטי שקשה לראות אותו בעיניים. יש הרבה תורמים שזה לא מתאים להם – הם רוצים לראות הצלחה מיידית מחר בבוקר ולהיות 'הגיבור' שיצר את זה".
