זה היה מפגש מצמרר: שני עולמות, מרחק דורות, אבל תחושת ההלם, הפחד, והכאב – היא באותה שפה. כהכנה לקראת מפגשי "זיכרון בסלון" שהחלו בימים האחרונים ברחבי הארץ, הגיע שורד מסיבת הנובה יובל סימן-טוב (24) מרחובות, לביתה של שורדת השואה שוש טריסטר (89) מתל-אביב, שמע את סיפור הישרדותה הלא ייאמן ושיתף אותה בתופת שהוא חווה באותה שבת, 7 באוקטובר 2023.
טריסטר נולדה בגליציה, בעיירה חודורוב, שהייתה אז חלק מפולין. "הקהילה היהודית שם הייתה יפה ומאוחדת", היא נזכרת. "ואז הכול נגמר ביום אחד". טריסטר הייתה אז בת שלוש בלבד. כשהחלו האקציות, אמה לקחה אותה ואת אחיה התינוק - שהיה צעיר ממנה בשנה - ונמלטה. לא היה להם היכן להסתתר אז הם התחבאו במרתפים, במחסנים, ובעליות גג באסמים. באחד הימים השאירה אמה את אחיה התינוק אצל דודתה. "שאלתי אותה איפה יוסל, והיא רק אמרה: 'שלחתי אותו לדודה'. הבנתי לבד שהוא לא יחזור".
טריסטר מתארת כיצד במשך שנה וחצי הם הסתתרו בתוך בור חפור באדמה, ללא אור, ללא מים, ובפחד תמידי מדפיקה בדלת העץ שמעליהם. "כל חיי אני קמה ב-4:00 לפנות בוקר", היא מספרת. "ככה אמא שלי אמרה – 'תקומי לפני השמש, ותשלימי את מה שגנבו לנו'. לא היה לי בית ספר, לא ילדות, לא דיברתי שלוש שנים. אז אני כל יום משלימה עוד קצת".
ב-7 באוקטובר 2023 היה זה סימן-טוב שברח על חייו. סימן-טוב הקים עמותה בשם "ג'סטה", שמסייעת לניצולי שואה ולקשישים, וכמה ימים לפני 7 באוקטובר, הוא תיכנן להרחיב את פעילותה לבתי ספר מחוץ לרחובות.
למסיבת הנובה הוא הגיע עם שלושה מחבריו. "באזור 6:30 בבוקר התחילו האזעקות", הוא משחזר. "חשבנו שזה עוד צבע אדום. ברחנו לאוטו – אני, תמיר ורון. מתן זנטי ז"ל, חבר שלי מהצבא, נשאר שם. הוא נרצח".
בנסיעה החוצה הם נתקלו במחסום של מחבלים. הכדור הראשון חדר את שמשת הרכב, פגע ברון ויינברג ז"ל שישב באמצע – והרג אותו במקום. יובל ותמיר המשיכו להימלט, וכשמכוניתם שנפגעה מכדורי המחבלים נעצרה, הם יצאו ממנה וברחו רגלית לשדה. "תמיר רץ יותר מהר ממני", הוא משחזר. "אני פשוט קפאתי. נשכבתי על האדמה. פחד טהור. שמעתי את היריות, את הזכוכיות, את הצרחות. חשבתי שאני הולך למות".
סימן-טוב נפגע בגבו – לא ברור אם מרסיס או מקליע – והצליח להימלט למיגונית שבה מצא מחסה עם עוד שני אזרחים. רק אחרי שעות ארוכות גילה שתמיר חי, אחרי שרץ בין חממות ודפק על דלתות עד שאחת המשפחות הכניסה אותו איתה לממ"ד. "רון נרצח. מתן נרצח. אבל תמיר שרד. ואני שרדתי", הוא אומר. "ויש לי עמותה שאני לא מוכן לוותר עליה".
הכותרת
ההשפעה של אירועי 7 באוקטובר על זיכרון השואה | עדי אלטשולר
26:25
כשטריסטר נשאלת אם אפשר להשוות בין השואה לבין הטבח בעוטף היא לא מהססת: "זה לא אותו דבר. בשואה לא היה צבא, לא הייתה מדינה, לא היה למי לפנות. לא ידעתי בכלל שאפשר להינצל. רק אם אלוהים ירצה – ככה אבא היה אומר – נצא מזה. ופה אני בישראל, עם הצבא הכי חזק בעולם, עם שלושה בנים ששירתו בסיירות. לא האמנתי שיקרה דבר כזה פה. רצח כזה. טבח כזה. זה כאב, זו בושה. אני מתביישת בשם כולנו".
גם סימן-טוב מתקשה להשוות: "אי-אפשר להשוות לשואה. זה שונה. אבל הרוע - הרוע הוא אותו רוע. לראות את המחבלים יורים באנשים בורחים, לצפות בכל מה שעשו בצומת מלא באזרחים, להרגיש את חוסר האונים – זה משהו שאי אפשר לשכוח".
ובכל זאת, לשניהם יש תקווה. טריסטר לא אוהבת שמגדירים אותה כגיבורה. היא שונאת את המילה הזו: "גיבורה זה מי שבוחרת. אני לא בחרתי. רק רציתי לשרוד".
סימן-טוב לא מכנה את עצמו שורד. הוא קורא לעצמו שליח: "אני חי בשביל לעשות טוב. אם הצלחתי לצאת מזה, אז אני לא יכול לשבת בבית". המפגש ביניהם נגמר בחיבוק שקט. דור ודור, כאב וכאב, חיים שנמשכים על אף הכל.
"הוא ישמח למעלה מזה שתיתני מעצמך"
"אני רוצה שתבואי לחיבוק", אומרת שורדת השואה נעמי רמתי (88), מיד כשהיא פוגשת את ללי דרעי, אמו של רב-סמל (במיל') סעדיה דרעי (27) ז"ל, שנפל ברצועת עזה לפני כעשרה חודשים. "מצווה להיות בשמחה", מסבירה רמתי, "וצריך ללמוד איך לעשות את זה, אחרי מה שעברנו".
זמן קצר אל תוך שיחתן וקווי הדמיון בין סיפוריהן מתבלטים מיד. שתיהן עלו ארצה מתוך ציונות, ושתיהן בוחרות בכל יום מחדש לקום מכאב לעשיית טוב.
המפגש ביניהן נערך בדירתה של רמתי בתל-אביב. במשך רוב שנותיה בארץ התגוררה רמתי בחיפה, וכיום והיא חיה עם בעלה ב"בית שלום", דיור מוגן ששייך לעמותת "רעות".
"נולדתי ברומניה באזור מלא יהודים דתיים", סיפרה. "סבא שלי היה ראש ישיבה והדוד שלי ירש אותו אחרי פטירתו. את מרבית בני הקהילה שלנו הגרמנים לקחו לאושוויץ. הדוד שלי, הרב משה אולמן, ראש הישיבה, אמר לשאר האחים שלו שהוא לא יכול להשאיר את אמא שלהם, סבתא שלי, לבד. הוא אמר שהם יברחו והוא יישאר איתה בעיר. שניהם נלקחו לאושוויץ. באחד מספרי הגמרא שלו הדוד שלי כתב: 'אם תמצאו את הספר הזה דעו שלקחו אותנו למשרפות. תנקמו על זה ותמשיכו לשאוף לעלות לארץ ישראל'.
"אנחנו ברחנו לכפריים. תמורת כסף איפשרו לנו לישון באסם תבואה. הם היו חקלאים והיה מלא תבואה ויכולנו לישון שם. היו להם פרות, אז נתנו להם כסף והתחבאנו לידן. היינו כמה חודשים שם, אני לא זוכרת כמה זמן בדיוק והיה מאוד מפחיד. אבא שלי היה מבוקש על ידי הגרמנים והקומוניסטים". בתום המלחמה עלתה רמתי עם בני משפחתה ארצה.
את הבית שבו גדלה טרום השואה היא מגדירה כציוני: "אבא שלי היה מזמין ארגז תפוזים מארץ ישראל, כל אחד מהם היה עטוף בנייר שעליו כתוב 'יפו', והיה מחלק לשכנים ולנו. במוצאי שבת הוא היה משמיע בפטיפון שירי ארץ ישראל ואומר לנו לאכול מהתפוזים. למדנו לנגן על כינור, כי פסנתר לא יהיה אפשרי להביא לארץ ישראל. ככה כל שבוע במוצאי שבת".
דרעי מתרגשת מסיפורה. הכימייה ביניהן מורגשת היטב. "זה מאוד מזכיר את אבא שלי", אמרה. "באמצע הסלון שלנו בפריז היה פוסטר ענק של שער ציון. ההורים בעצם רצו לומר לנו שפריז זו רק תחנת מעבר בין תוניסיה שהם הגיעו ממנה, לבין ארץ ישראל. המטרה שלנו תמיד הייתה להגיע לארץ ישראל. גרנו רחוק מאזור יהודי, והיינו צריכים לצעוד לבית הכנסת 45 דקות ברגל בשבת. בכל פסח אבא שלי מסיים את ליל הסדר ואומר: 'שנה הבאה בירושלים'. אמרתי לו: 'אבא, איפה המזוודות? על מי אתה עובד? אתה כל שנה מתפלל לשנה הבאה בירושלים, ולא עושה כלום'. עליתי לבד, עם עליית הנוער".
דרעי מספרת לרמתי שהוריה, שהיגרו מתוניסיה לצרפת, נולדו ב-1944 וב-1945. "סבא שלי בתוניסיה היה במחנה כפייה של הגרמנים וסבתא שלי נאלצה לעבוד עבור הגרמנים, וסבתא שנייה הייתה צריכה לתקן להם את הנעליים", תיארה. "אחרי אותה שיחה בליל הסדר קיבלתי את ברכת הדרך מההורים, וביום שעליתי הם ליוו אותי לשדה התעופה. אני זוכרת שכשאבא שלי הניח את כפות ידיו על ראשי לתת לי ברכת הדרך, הרגשתי שאלה הידיים של סבתא וסבא, ושל סבתא וסבא רבא, ושל כל הדורות הקדומים שחלמו על ירושלים ולא זכו להגשים. ב-1994, חודש לפני החתונה שלי, גם ההורים שלי עלו ארצה והגשימו את החלום".
דרעי מתרגשת כשהיא מוסיפה: "לימים, הבן שלי אברהם שירת כלוחם במשמר הגבול בפלוגה ג', במזרח ירושלים ובעיר העתיקה, ושמר על שער ציון. אותו שער ציון שהיה לי פוסטר שלו בפריז".
"הבן השני", מספרת דרעי, "סעדיה-יעקב, נפל במלחמה בעזה. הוא למד בישיבה ביפו. הוא היה אברך עשר שנים, למד בישיבה, למד רבנות ונבחן. הוא היה נשוי לרחלי, גם היא בת לעולים מתוניסיה שגדלה ביפו, והם היו הורים לשני ילדים, אבל יום אחרי השבעה עליו רחלי גילתה שהיא בהיריון".
"זה מקסים", התרגשה רמתי. "לשמור על כל מה שנראה כמו חיים. אני מרוצה על כל יום שאני חיה, ואני משתדלת לתרום בו ולא לשבת באפס מעשה. בכל שבת אני מעבירה לחברות ב'בית שלום' שיעור אחרי הקידוש. הנושא - תקשורת בין אנשים. לדבר, לתקשר, לא להיות אף פעם לבד. איך קראו לבן שנולד?"
"יגל חיים", משיבה דרעי.
"יש לי נין בשם יגל", אומרת רמתי ומוסיפה: "מה שאת יכולה לתת למי שנלקח ממך, זה לתת ולעזור, הוא ישמח למעלה מזה שתיתני מעצמך, ותמיד עם חיוך לכולם. זה יהיה בשבילו וישמח אותו מאוד".
פורסם לראשונה: 00:03, 23.04.25
