שורדי השואה שחוו את התופת בילדותם נושאים את הטראומה עד יומם האחרון. ב-7 באוקטובר 2023, חיים הרצל בן ה-87 מקיבוץ סעד חווה מקרוב גם את התופת של המתקפה הקשה ביותר נגד יהודים מאז השואה. למרות הכול, הוא בוחר להרים את ראשו בגאווה, להסתכל על חצייה המלא של הכוס, להבהיר שכוחנו באחדותנו ולשים דגש על שוני בולט בין מאורעות השואה לטבח 7 באוקטובר. כעת הוא משתתף במיזם "זיכרון בסלון", במטרה להמשיך ולהעביר את המסרים החשובים לדורות הבאים.
עד שנת 1943 זרמו החיים בבודפשט, בירת הונגריה, על מי מנוחות באופן יחסי. אלא שכאשר חיים היה בן שש וחצי, אביו, ראובן, נחטף למחנה מעצר כשהלך לתומו ברחוב. למחנה הזה הועבר כל מי שגויס לשורות הצבא ההונגרי שפעל בחזית הרוסית בימי מלחמת העולם השנייה. חיים ואימו יפה (נקראה ז'ני בהונגרית) נסעו למחנה המעצר כדי לפגוש את אב המשפחה, אבל גדר הפרידה ביניהם. מכיוון שידיו של חיים הצעיר היו יכולות לעבור דרך הגדר, הוא העביר בתיווכה של אימו מזון לאביו.
הייתה זו הפעם האחרונה שבה בני המשפחה בת שלוש הנפשות התראו. "אני לא יודע מה עלה בגורלו. כל מה שידוע לי זה שאבא שלי שירת בכוחות העזר של הצבא ההונגרי, ושהוא הצליח לשרוד את תופת המלחמה ונראה לאחרונה באותם ימים באזור צפון אוסטריה", אומר חיים בכאב. כבן יחיד, המשיך חיים הצעיר לחיות לצד אימו.
אף שגרמניה הנאצית פלשה להונגריה בקיץ 1944, עם עלייתו של פרנץ סלשי לשלטון בהונגריה, היו אלה אנשי תנועת צלב החץ ההונגרית – מפלגה פרו-נאצית, גזענית ואנטישמית שפעלה בהונגריה בתקופת מלחמת העולם השנייה – שזכורים לרעה במיוחד בהקשר של היחס ליהודי הונגריה. "בהונגריה עצמה כמעט לא ראיתי גרמנים שהתאכזרו ליהודים", משחזר חיים. "מכיוון שהגטו לא יכול היה להכיל את כל היהודים שחיו באותה העת בהונגריה, בוצעה השתלטות על בתים שסבבו אותו (בהם התגוררו גויים). את הבתים הללו סימנו בכוכב ולכן הם נקראו 'הבתים המכוכבים'. שם חייתי לצד אימי לפרק זמן קצר של חודש-חודש וחצי".
באישון לילה אחד, נכנסו אנשי צלב החץ בברוטליות למבנה שהשניים שהו בו, תוך שהם שוברים את הדלת. מהבהלה, נכנס חיים תחת מיטה שהייתה בחדר, וחזה באותם אנשים לוקחים את אימו בניגוד לרצונה. מיד לאחר מכן השתרר שקט במבנה, וחיים יצא ממחבואו לאחר כיממה. הוא פגש מספר אנשים מבוגרים ועוד כמה ילדים, אך למעשה נותר לבדו למשך מספר ימים. דודתו צרי גרה באותם ימים בוואץ – עיירה בהונגריה במחוז פשט, על גדות נהר הדנובה, במרחק כ-35 ק"מ מצפון לבודפשט. באותה עיירה התגוררו באותו זמן כ-20 קרובי משפחה של חיים.
5 צפייה בגלריה
מיצג הנעליים לזכר יהודי הונגריה שנרצחו בידי אנשי צלב החץ, על גדות נהר הדנובה
(צילום: Krisztian Elek / SOPA Images / Sipa USA / רויטרס)
דודתו אזרה אומץ וניסתה להגיע לבודפשט כדי לברוח על נפשה, יחד עם שתיים מחברותיה. הן עשו זאת רגלית. אף שהסיכויים לא היו לטובתה, היא הצליחה לעשות זאת והגיעה למקום שבו שהה חיים. כשחיפשה אחר אחותה, אימו של חיים, נאמר לה שהיא נלקחה. באותם רגעים היא הבינה שחיים נותר לבדו, כשאותם אנשים שאיתם היא שוחחה אמרו לה שיש ילד שנשאר יתום מהוריו.
צרי שילמה לחייל הונגרי כדי שיחלץ אותה ואת חיים הקטן. החייל, למרות החשש למלא את בקשתה, הסכים בסופו של דבר. חיים עצמו מעיד שהוא זוכר את אחיזתו החזקה בידו. בהונגריה ההיא, עזרה כזו הייתה משולה לבגידה, ואם החייל ההונגרי היה נתפס, הוא היה נורה למוות.
"בדיעבד, גילינו שיצאנו ברגע האחרון, מכיוון שאנשי צלב החץ ירו למוות בכל מי ששוכן באותם מבנים שבהם היינו", אומר הרצל. יחד עם דודתו, הוא הגיע לבית הוריו של מי שהפך לימים לבעלה של צרי. דודתו פנתה לשגרירות השווייצרית מכיוון שנודע כי מדובר במקלט לילדים. למרות הסיכון שהיה כרוך בעמידה בתור בשגרירות, שכן צרי עלולה הייתה להיחשף על ידי אנשי צלב החץ ששוטטו בכל פינה, היא הצליחה להשיג את מבוקשה עבור חיים. אלא שהוא החליט, למרות גילו, לא לעזוב אותה לטובת אותו מקלט – החלטה שלימים תתברר כזו שהצילה את חייו, מאחר שאנשי צלב החץ ירו בכל הילדים כעבור מספר ימים.
על גדות הדנובה
בשלב ההוא, גילתה צרי שיש בתים מכוכבים שהשגרירות השבדית לקחה עליהם חסות, סמוך לדנובה. חיים הובל לשם עם גולדה גרובר, אימו של שמשון, חתנה המיועד של צרי. אלפי יהודים שוכנו שם מאוקטובר 1944 ועד דצמבר 1944. לקראת סוף אותה תקופה, הרוסים התקרבו – ואפשר היה לדעת זאת בזכות רעמי התותחים והדיווחים ברדיו. בצעד כמעט נואש, הוציאו אנשי צלב החץ את כל היהודים לגינה סמוכה, שם הועמדו בשתי שורות – אחת קרובה למי הדנובה, ואחת מרוחקת יותר, כ-60 מטרים מגדותיו. חיים הוצב לבדו בשורה הקרובה יותר לקו המים. עד מהרה הבינו העומדים שם שהם מיועדים למות בירי, בעוד אלה העומדים בשורה המרוחקת יינצלו. על כן, היו מי שבחרו לרוץ ולנסות להיטמע בשורה הנגדית. חלקם הצליחו ואחרים נורו למוות.
"אדם מבוגר שעמד לצידי המליץ לי לנסות לרוץ לשורה השנייה, כי אני צעיר ויש לי יכולת לעשות זאת בלי להיפגע. רצתי לעבר השורה השנייה והצלחתי להיטמע בה. החלוקה הזו חזרה על עצמה שלושה ימים ברציפות, כשמספר האנשים רק הולך ופוחת. למזלי, בימים הבאים הייתי בשורה שרחוקה מגדות הדנובה", מספר הרצל.
בלילה השלישי השתלט הקומנדו הרוסי על האזור. יחד עם אותה אישה שהיה תחת חסותה בימים ההם, הוא חזר לבודפשט, שם נערכה באופן מאולתר לגמרי חתונתה של דודתו עם בחיר ליבה. לאחר מכן, הוברחו כל השורדים במשאית על ידי הג'וינט – שפעל אז ופועל גם היום להענקת רשת ביטחון לקהילות יהודיות ברחבי העולם הנמצאות במצוקה – בזמן שהטבעת הרוסית הלכה והתהדקה. המסע נע מהונגריה לאוסטריה, ומשם למחנה עקורים בגרמניה בשם איינרינג, שהיה במקור בסיס של חיל האוויר הגרמני.
"היו בו שרידי מטוסים שאני זוכר עד היום. מדובר היה במחנה עקורים עם מטבח מרכזי, שבו שהינו עד 1946", משחזר הרצל. "באותה עת, נפרדתי מדודה שלי ומבעלה שמשון והגעתי עם עוד מספר ילדים עקורים לצרפת. משם הפלגנו לישראל באונייה. ביוני 1947 הגענו לנמל חיפה, שם נקלטתי על ידי קרובי משפחתה של אימי שהתגוררו אז בתל אביב".
"מדובר באירועים שונים במהותם"
בצעירותו הוא למד בישיבת כפר הרא"ה והיה לרב-מחנך בישיבה בנחלים. הוא התחתן עם דבורה שהכיר בימי חברותו בתנועת הנוער בני עקיבא, והשניים הצטרפו לגרעין נח"ל שנקלט בקיבוץ סעד, שם הם חיים עד היום. נולדו להם שישה ילדים, ועם השנים נוספו נכדים ונינים. חיים ערך בעבר את ביטאון תנועת בני עקיבא בישראל והיה גם שליח תנועת בני עקיבא העולמית באירופה. הוא עסק בארגון העלייה לישראל במסגרת הארגונים "תהילה" ו"נעלה", וסייע לעולים חדשים.
כמי ששירת בצנחנים למשך תקופה לא מבוטלת של 20 שנים, מה שקרה ב-7 באוקטובר 2023 תפס אותו בהפתעה מוחלטת, שכן יש לו אמונה מלאה בכוחו של צה"ל. באותו הבוקר, הוא ואשתו דבורה שמעו את רעשי המטחים אבל לא התרשמו בתחילה שמדובר באירוע חריג בהשוואה למה שהורגלו אליו בעל כורחם.
בשעה 7:30 הגיע חיים לבית הכנסת בקיבוץ, כדי להשתתף בתפילות שמחת תורה. כאשר גילה שהוא שם לבדו, נדלקה בראשו נורה אדומה והוא הבין שייתכן כי מדובר באירוע חריג. כשחזר לביתו, התעדכן במתרחש והבין שהצד המערבי של הקיבוץ, הקרוב יותר לגדר, היה זה שספג את הריקושטים.
5 צפייה בגלריה
הרס בכפר עזה לאחר טבח 7 באוקטובר שביצעו מחבלי חמאס. "היה מחדל, אבל היום יש לנו יכולת וכוח להגיב"
(צילום: Amir Levy / Getty Images)
"מדובר בקיבוץ די גדול ולכן לא כל כך הרגשנו באזור שלנו את המתרחש. לחלק המערבי הגיעו פצועים מאזורים סמוכים. אנחנו נכנסנו לממ"ד ופונינו בסופו של דבר לים המלח למשך חמישה חודשים", הוא משתף. "לאחר אותה תקופה חזרו לסעד, כשבסיכומו של דבר מבחינת נפגעים, היו שני חיילים מהקיבוץ שנפלו במהלך הלחימה ברצועת עזה".
עשרות מחבלי חמאס ניסו לחדור לקיבוץ המרוחק כ-3 ק"מ מגבול הרצועה. באזור שער הקיבוץ ניהלו כוחות משטרה וצבא קרבות ירי מול המחבלים. כך נבלמה המתקפה שתכננו המחבלים לבצע בקיבוץ, ונמנע טבח דומה לזה שאירע בקיבוץ הסמוך – כפר עזה.
למרות ממדי ההרס והאובדן בנפש, כמו גם הלקיחה של החטופים בשבי, להרצל יש גישה ברורה בנוגע להשוואות בין מה שקרה בשבת שמחת תורה לפני שנה וחצי ובין השואה. "אני לא מוצא קשר בין שני האירועים הללו. בשואה היינו חסרי אונים וללא יכולת להגיב לאיום שריחף על ראשנו", הוא מסביר, "בשואה פגעו בנו מכורח שנאת היהודים, היינו ממש אומללים. כיום, אנחנו מדינה עצמאית ולמרות שהיה מחדל באותה שבת, יש לנו את היכולת והכוח להגיב ולהתנגד לאיומים מהגזרות השונות. המראות אומנם דומים, אבל בסופו של דבר מדובר באירועים שונים במהותם. חשוב לי לומר שמי ששרד את השואה היה בר מזל, ואני נמנה עם אותם אנשים בני מזל".
הצעירים שעברו לעוטף
בשנים האחרונות שותף הרצל בפעילות של בית העדות להנחלת זיכרון השואה במושב ניר גלים, הסמוך לאשדוד. בית העדות הוקם בתחילת שנות ה-90 על ידי עמותת ותיקי בני עקיבא במרכז אירופה להנחלת זיכרון השואה. הוא עוסק בעיקר בקהילת היהודים במרכז אירופה בתקופת השואה, לרבות הונגריה.
במקום מתקיימת פעילות חינוכית, המיועדת לתלמידים, לחיילים ואנשי כוחות הביטחון, למורים, לקבוצות מטיילים ולגמלאים. פעילות בית העדות מתבססת על התפיסה שהנחלת זיכרון השואה היא חלק בלתי נפרד מעיצוב הזהות היהודית והישראלית של אזרחי ישראל. בתצוגה בו ניצב קרון רכבת אותנטי ששימש להובלת יהודים בתקופת השואה, שהוא אחד הקרונות המקוריים היחידים המוצגים בארץ ובעולם כולו.
הרצל גם מרצה בפני בני נוער שיוצאים למסעות לפולין, ובכך מנחיל את זיכרון השואה לדורות הבאים. ב-2014 הוא אף זכה להשיא משואה בטקס שנערך בהר הרצל לציון יום השואה.
כעת ממשיך הרצל את פועלו ומתארח בסלון של גלי אסולין מקיבוץ מפלסים, במסגרת "זיכרון בסלון", שבו נערכות התכנסויות לא פורמליות בבתים פרטיים סביב סיפורי השואה, מאז נוסד המיזם ב-2011 על ידי עדי אלטשולר ונדב אמבון. בסלון של אסולין תתארח קבוצה בשם "תורנו", שמורכבת מבני 25–35 מרחבי הארץ שעברו לגור בעוטף עזה לפני כחצי שנה, במטרה לבנות מחדש את מה שנשבר.
המארחת היא סטודנטית בשנה ד' לבימוי והוראת תיאטרון, מלמדת תיאטרון בעוטף ומשרתת במילואים בחמ"ל של מוצב נחל עוז. "הבחירה לארח נולדה מהחינוך שקיבלתי בבית. אצלנו במשפחה, כשמגיעים לגיל בר מצווה או בת מצווה, כל ילד יוצא לפרויקט התנדבות שבוחר בעצמו. נושא השואה ריתק אותי כבר מגיל צעיר, ובבת המצווה שלי בחרתי לבקר ביד ושם ולהשתתף בליווי של ניצול שואה", מספרת אסולין. "מאז, הנושא המשיך ללוות אותי – גם כחניכה במכינה קדם-צבאית, שם תיעדתי את סיפור חייו של שורד שואה, וגם כיום כבוגרת. בשבילי, 'זיכרון בסלון' זו לא רק הנצחה, אלא דרך חיים – להקשיב, לשאול, לזכור ולהעביר הלאה".
דניאל וייס ואגם ברגר בחזרות לקראת הופעתם במצעד החיים באושוויץ
ב-7 באוקטובר הוקפצה גלי למילואים כקצינת מבצעים, והיא הייתה בלחימה מהיום הראשון. אחרי שלוש שנים בתל אביב, היא עברה לעוטף, לקיבוץ מפלסים – מתוך תחושת שליחות ואהבת המולדת. "החיים בעוטף מלאים באור שמגיע מהאנשים כאן. הקיבוץ שאני גרה בו מאוד מחבק, מקבל ועוטף", היא מעידה. "מבחינת תעסוקתית השתלבתי כמורה לתיאטרון, וכמנחת דינמיקה קבוצתית במכינות ושנות שירות. אני גם מלווה ילדה מהקיבוץ, וחלק מכפר הסטודנטים. עם עוד שתי חברות פתחנו מחדש את חנות היד השנייה הקיבוצית, שלא נפתחה מאז תחילת הלחימה. אני ממשיכה גם את לימודיי לתואר ראשון בתל אביב ומתכננת להתחיל תואר שני בשנה הבאה באוניברסיטת חיפה".
היא מתארת אווירה של בית ונופים חקלאיים מרהיבים ביופיים. "את המעבר לעוטף עשיתי כחלק מקהילה שנקראת 'תורנו', המורכבת מצעירים וצעירות שבאו לחזק והתאהבו באנשים, בקהילות, בחבל הארץ הזה. התחברנו לרשת קהילות רוג'ום של 'דרור ישראל' שמפעילה את התוכנית ומלווה ברמה הארצית את כלל הקבוצות", מוסיפה אסולין. "בימים של משברים ואובדן, דווקא הבחירה בזיכרון – בזיכרון חי, משתף, יוצר קשר – היא זו שנותנת לי כוח. אני מרגישה חלק משרשרת – לוקחת מהעבר ומעבירה הלאה, בתקווה ובאמונה שימשיכו להיות כאן אנשים שרוצים לשמוע".
גם לחיים הרצל יש מסר שחשוב לו להעביר. "המסקנה שלי לנוכח מה שחוויתי, בשואה וב-7 באוקטובר, היא שצריך להיות חזקים, ערניים, מאוחדים ונחושים בהצדקת קיומנו. לא להיכנע ולא להוריד את הראש מול אויבינו, שממתינים לנפילתנו", הוא אומר. "בשואה, כל מי שנראה היה כחבר, הפנה לנו את הגב ובגד בנו. על כן, יש לסמוך רק על עצמנו ולהישאר מלוכדים. ניסיון חיי מלמד שמאז ומתמיד היינו שנואים ושימשנו כקורבן. עם זאת, למרות כל מה שעברנו כיהודים, הצלחנו לשרוד בגאון, בזמן שיש כאלה שנמחקו מהמפה".
