כיצד יגיבו מיליוני פלסטינים ביו"ש וברצועת עזה לקביעה כי בשנותיה הראשונות של ישראל בחרו מדינות ערב לבגוד למעשה באחיהם הפלסטינים, ולסכם באופן לא רשמי עם המדינה הצעירה על העלאת מאות אלפי יהודים ארצה? עולים שלא רק ימלאו את שורות צבאה של המדינה הציונית ויבססו את כלכלתה, אלא יאכלסו את שטחי אדמתה שננטשו בידי פלסטינים ב-1948?
את הטיעון הרדיקלי הזה מעלה ההיסטוריונית אסתר מאיר-גליצנשטיין, בספרה "יהודי עיראק, היסטוריה ארוכה בארץ הפרת והחידקל" (הוצאת יד בן-צבי). מאיר-גליצנשטיין היא פרופסור אמריטה באוניברסיטת בן-גוריון, מנהלת מכון המחקר של מרכז מורשת יהדות בבל, ובעצמה בת לאם שנולדה בעיראק. עבודותיה נפתחות במאה ה-6 לפני הספירה, ומקיפות עליות נוספות כמו זו מתימן. באופן ספציפי, סיפורה של עליית יהודי עיראק בראשית שנות ה-50 של המאה שעברה דרמטי במיוחד. הוא מספר לא רק את בגידת שליטי מדינות ערב בעניין הפלסטיני, אלא גם מאתגר את הנרטיב הציוני סביב עליית היהודים מארצות ערב.
6 צפייה בגלריה
נורי א-סעיד, ראש ממשלת עיראק, בשנות ה-50. הצליח "להיפטר" מהיהודים וגם לזכות בנתח לא מבוטל מרכושם
(צילום: Arthur Tanner / Fox Photos / Getty Images)
בשנת 1950 חיו בעיראק כ-130 אלף יהודים. בתוך 20 חודשים עלו לא פחות מ-125 אלף יהודים ארצה – כ-95 אחוזים מהם, למעשה. ממרוקו עלו אומנם יהודים רבים יותר, אלא שגלי העלייה ארכו שנים ארוכות. הנטישה ההמונית של היהודים מעיראק מעלה לא מעט שאלות ביחס למדיניות השלטונות: מי איפשר להם להגר ארצה? האם הממשל העיראקי "שנא" אותם, והם רק ביקשו להימלט? מה היה חלקה של ממשלת ישראל בעלייה הזו?
שנות ה-20 של המאה ה-20, ובעיקר שנות ה-30 וה-40 שבאו אחריהן, הציבו את הסכסוך היהודי-ערבי בארץ ישראל במרכז סדר היום של המזרח התיכון, וככל שזה הסלים כך החריף הטון של השליטים הערבים. בשנת 1945 הוקמה הליגה הערבית ואחת מהחלטותיה הראשונות התריעה מפני הקמת מדינה יהודית ופגיעה בתושבים הפלסטינים בארץ. ראשי הליגה איימו שהיהודים במדינות ערב יהפכו בני ערובה וישלמו את מחיר "הכוחנות הציונית". ב-15 במאי 1948, יום לאחר הכרזת המדינה, פלשו צבאות ערב לישראל, בהם גם ממלכת עיראק. בתוך כשבועיים הקימה ישראל את צה"ל, ושנה לאחר מכן תמה מלחמת העצמאות בניצחון ישראלי מזהיר.
המקרה העיראקי
האם התבוסה הגדולה של הצבא העיראקי יצרה תהלוכות אבל בממלכה ונתינת אות לפוגרום ביהודים? התשובה, באופן מפתיע, שלילית. "השלטונות לא איפשרו כל פגיעה ביהודים", אומרת מאיר-גליצנשטיין, "אירועים של המון מוסת מתפרע בשכונות היהודים, נוסח פרעות הפרהוד שהתרחשו בראשית שנות ה-40 בימים של אנרכיה שלטונית, פשוט לא התקיימו אז בעיראק".
6 צפייה בגלריה
עולים מעיראק נוחתים בנמל התעופה לוד ב-1950. העיראקים ידעו שקפריסין היא רק תחנת מעבר
(צילום: הנס פין, לע"מ)
החוקרת מסבירה שהסיבה לכך היא החשש של ממשלת עיראק שפוגרום ביהודים יצית גל מהומות לאומניות של מתנגדי המשטר, ואלו ינצלו את אי הסדר בממלכה כדי להפיל את השלטון. עיראק, היא מזכירה, הייתה אומנם ממלכה עצמאית, אולם יסודות השלטון היו רעועים במיוחד ונסמכו בעיקר על בריתות שנחתמו עם האימפריה הבריטית ששלטה, בפועל, במדינה.
הרשויות העיראקיות לא נהפכו לאוהבי ישראל, ועץ לזכרם לא ניטע ביד ושם, כמובן. השלטונות טפלו האשמות, רובן מופרכות, על יהודים עשירים מהקהילה המקומית, שלחו אותם לכלא ואף הוציאו להורג את שפיק עדס – מיליונר יהודי שהואשם, ללא כל הוכחות, במכירת נשק לישראל. "בעיראק פעלו באותה עת מאות חברים בתנועת ההגנה", אומרת מאיר-גליצנשטיין, "אך ההתנכלות השלטונית שהייתה מתונה ומבוקרת בעיקר מול העשירים המקומיים כמעט ולא פגעה בהם". עם זאת, אנשי ההגנה חששו כי הרשת תיחשף ופתחו, בסיוע אנשי המוסד לעלייה ב', במבצע הברחה של יהודים לאיראן.
זליגת היהודים לאיראן הרתיחה את השלטונות העיראקיים. היא ערערה את יציבות הגבול עם המדינה השכנה השנואה, עודדה הברחות מטבע חוץ וגם שמטה את הקרקע מתחת אמצעי הלחץ של הרשויות מול היהודים. ממשלת עיראק בראשות ראש הממשלה תאופיק א-סווידי בחרה בצעד רדיקלי, שלפיו מועצת השרים תהיה רשאית להחליט על שלילת האזרחות העיראקית מכל יהודי שיעדיף מרצונו לעזוב את עיראק באופן סופי, לאחר שיחתום על טופס מיוחד בפני פקיד הממונה על ידי שר הפנים. נוסח החוק, מסבירה החוקרת, לא הצביע על כוונת גירוש של האוכלוסייה היהודית במדינה. להפך: הממשל סבר כי הסדרת ההגירה בחוק תסייע לו "להיפטר" מאותם אלפים בודדים של מתנגדי ממשל – כמו קומוניסטים, ציונים ושאר מבריחי הגבול לאיראן.
אלא שהמציאות טפחה על פניהם של אנשי הממשל. בתוך חודשים ספורים נרשמו במשרד הפנים לא פחות מ-70 אלף יהודים שבחרו לוותר על אזרחותם. ארבעה חודשים נוספים חלפו והמספר זינק ל-86 אלף. בסופו של דבר עמד מספר הנרשמים על 105,000 יהודים – למעשה רוב מכריע של הקהילה. בינתיים התמנה ראש ממשלה חדש-ישן בשם נורי א-סעיד ותפוח האדמה הלוהט התגלגל אל פתחו. מה עושים עם היהודים?
6 צפייה בגלריה
עולים מתימן ב-1951. "אני משערת שכל הסיפור הזה אינו נוח לפלסטינים"
(צילום: דוד רובינגר)
א-סעיד פתח במסע חוצה מדינות במזרח התיכון וניסה לשכנע את שליטיהן לקבל לגבולותיהן את היהודים. הם סירבו. את בעיותיו, אמרו, עליו לפתור בכוחות עצמו. באופן לא צפוי, בחר ראש הממשלה העיראקי לא להכריז שהוא מבטל את החלטת הממשלה על אפשרות ויתור האזרחות אלא לאפשר ליהודים, באופן בלתי פורמלי, לעלות בהמוניהם לישראל.
הוא חתם על הסכם עם ישראל?
"מובן שלא. אבל בעיראק מופיעים באותם ימים שני נציגים של חברת התעופה המסחרית האמריקנית 'אלסקה', שלא היו אלא שני שליחים ישראלים: שלמה הלל (לימים יו"ר הכנסת ושר בממשלה) ורוני בארנט, טייס יהודי בריטי, והם נושאים ונותנים עם הממשל העיראקי על הטסת היהודים אל מחוץ לגבולות המדינה. אגב, גם 'אלסקה', חברת סחר אמריקנית שפועלת עד היום, הייתה בעצם סיפור כיסוי של 'אל-על' הישראלית".
על פי ההסכם – שגם בריטניה הייתה שותפה לו, כפי שעולה מפענוח של מסמכים ודיווחים בריטיים – לא הוטסו היהודים ללוד אלא לקפריסין שהייתה אז קולוניה בריטית. החוקרת מדגישה כי העיראקים ידעו ללא כל ספק שהלל ובארנט, בדיוק כמו 'אלסקה', אינם אלא שליחים של המדינה הציונית. הם גם הבינו היטב שקפריסין היא לא יותר מאשר תחנת מעבר בדרך לארץ. אבל מבחינת א-סעיד הרווח היה כפול: הוא גם הצליח להיפטר מהקבוצה היהודית שתקיפתה עשויה הייתה לערער את שלטונו, וגם זכה בנתח לא מבוטל מרכושם שהוקפא לטובת אוצר המדינה.
אסתר מאיר-גליצנשטייןצילום: באדיבות אוניברסיטת בן-גוריוןאיך א-סעיד הסביר זאת לעולם הערבי?
"באופן מחוכם, אבל לא ממש משכנע. הוא טען שהעלייה המסיבית של יהודים לישראל תמוטט את כלכלתה ותביא לקריסתה, שכן המדינה הצעירה אינה ערוכה להכלת 100 אלף עולים חדשים. זה כמובן לא היה נכון. ישראל הייתה אומנם במצב כלכלי גרוע, אך בהחלט לא על סף קריסה. יתרה מזו, אילו גורמי השלטון בישראל היו סבורים שהבאת העולים תפגע במשק הישראלי – הם לא היו מעלים אותם".
לוב, תימן ומרוקו
העלייה לישראל בעידוד השלטונות ו"בגידתם" בעניין הפלסטיני אינה ייחודית לעיראק. לוב, שהייתה תחת שלטון בריטי עד לעצמאותה ב-1951, אִפשרה גם כן לעשרות אלפי היהודים שהתגוררו בה לעלות לישראל. גם בתימן, בפברואר 1949, הייתה נטישה של יהודים ששהו במחנות פליטים בעיר עדן, ובאפריל, חודשיים מאוחר יותר, הודיע שליט תימן האימאם אחמד בן יחיא ליהודים שהם רשאים לעזוב את המדינה.
בסוריה, לעומת זאת, נאטמו הגבולות לחלוטין. עם ההכרזה על עצמאותה מצרפת בשנת 1946, נסגרו הגבולות ועד שנות ה-90 כמעט שלא ניתן היה לצאת מהמדינה. "סוריה היא דוגמה למדינה שבה בחרו הרשויות למנוע את עליית היהודים", אומרת מאיר-גליצנשטיין, "זאת אומרת שמי שחפץ בכך היה יכול לחסום את הגירת היהודים מארצו. העובדה היא שעיראק, תימן, לוב וגם מרוקו לא מנעו ואף עודדו את עליית היהודים לישראל משקפת את התנערותן מהנרטיב הפלסטיני".
מדוע הפלסטינים לא מדברים על כך היום?
"אני משערת שכל הסיפור הזה אינו נוח להם. שיח על בגידה פנימית בתקופה הקשה בתולדותיהם אינו דבר שהם היו מבקשים לעודד. חרף חיפושיי לא מצאתי תלונות משמעותיות של הפלסטינים, וגם בזיכרונותיו של ראש ממשלת עיראק דאז מוזכר האירוע כציון עובדה בשורה אחת. גם הוא, מסתבר, לא שש להנציח את האירוע המביש והדואלי מבחינתו: הכרזות פומביות מטעמו על תמיכה בפלסטינים ואפילו פלישה לישראל, ומנגד חקיקת חוק המאפשרת את שליחת היהודים לישראל, בידיעה גלויה שהם יבנו מבחינה דמוגרפית את המדינה הצעירה, יחסנו את הצבא ויאכלסו את השטחים שהפלסטינים ברחו מהם".
