לעיר פאס במרוקו הגענו בעיצומה של המלחמה בין ישראל לאיראן, בשבוע שעבר. למרות המצב הביטחוני הלא-מזהיר, הגיעו כ-150 יהודים, רובם צרפתים, לארוחת שישי קהילתית. מצד אחד, היה כיף גדול לראות אותם מאוחדים ושמחים, אך מצד שני לא היה פשוט לראות אותם מודאגים ממצב המלחמה במדינת ישראל.
הוזמנו לפאס כדי להשתתף בהילולה שעורכים מדי שנה במקום לרבי יהודה אבן עטר. אודה ולא אבוש, לפני שהגענו לארוחת ערב שבת עם חברי הקהילה חששתי עד מאוד מבחינה ביטחונית וכמעט ביטלתי, אך כשלבסוף החלטתי להתגבר על הפחד והגעתי, התרגשתי מאוד לראות איך כולם הרגישו בטוחים על אף שהם נמצאים בלב ליבה של מדינה מוסלמית. בזכות האווירה החיובית מצד כולם, רמות הדאגה והחשש שלי ירדו אט-אט.
8 צפייה בגלריה
יהודים בבית העלמין בפאס בהילולת רבי יהודה אבן עטר. עבר מפואר והווה שקט
(צילום: ג'ואנה אוחנה)
לפני תחילת הארוחה, שמעתי מרחוק תפילות וזמירות והחלטתי לתת לקול הזה להוביל אותי. הקול הוביל אותי לבית הכנסת "תלמוד תורה" הממוקם בקומה העליונה במרכז הקהילה היהודית. התפילות, הזמירות והאווירה בסגנון ספרדי-מרוקאי חדרו ללב ולנשמה, ופשוט גרמו לדמעות לזלוג מעצמן.
החזן שהוביל את התפילה בקולו הנעים אינו החזן הקבוע בבית הכנסת, אלא אחד מהאורחים שהגיעו להילולה. רב לקהילה אין: מאז שרב הקהילה אברהם סבג הלך לעולמו לפני כשנתיים, טרם מצאו לו תחליף. במרכז הקהילתי יש גם אולם אירועים, מקווה וחנות כשרה קטנטנה.
בסיום התפילה שוחחתי עם חברי הקהילה. אחד מהם היה פרדריק, שסיפר כי אביו היה מוסלמי ואימו יהודייה. הם נישאו בגיל צעיר וחיו באושר ובכבוד הדדי עד יום מותם. פרדריק החליט לבחור צד ודבק דווקא בדתה של אימו עד היום, כך שהוא שותף פעיל בקהילה היהודית, אך אף פעם לא שוכח את חברי הילדות המוסלמים שגדלו איתו, ואותם הוא מגדיר כאחים.
מרכז תורה ורוח
פֶאס, העיר הקיסרית העתיקה של מרוקו, הייתה במשך מאות שנים אחד המרכזים היהודיים החשובים והתוססים בצפון אפריקה. הקהילה היהודית המפוארת בפאס הותירה חותם עמוק על העיר ועל העולם היהודי כולו.
עדויות לנוכחות יהודית בפאס אפשר למצוא כבר מהתקופה הרומית, עוד לפני הגעת האסלאם לצפון אפריקה. עם הכיבוש הערבי במאה השמינית, קיבלה הקהילה היהודית מעמד של "אהל אל-ד'ימה" (בני חסות), שאיפשר לה לקיים את דתה ותרבותה בתמורה לתשלום מס גולגולת (ג'יזיה). במהלך השנים עברה הקהילה תהפוכות, גזרות ופרעות, אבל בסופו של דבר הצליחה לשקם את מעמדה ואפילו לשגשג.
תור הזהב של יהדות פאס הגיע לשיאו במאות ה-13 עד ה-15, עם גירוש יהודי ספרד ופורטוגל. אלפי מגורשים מצאו מקלט בפאס, והביאו איתם ידע, עושר תרבותי וכישרונות בתחומי המסחר, המלאכה, הרפואה והרוח. הם השתלבו בקהילה המקומית, תוך שהם משמרים את מורשתם הספציפית, וכך נוצר מיזוג ייחודי של מנהגי "תושבים" ו"מגורשים".
פאס הפכה למרכז תורה עצום ופעלו בה ישיבות מפוארות, בתי מדרש וספריות עשירות. הקהילה היהודית הייתה מאורגנת להפליא, עם מוסדות קהילתיים שדאגו לצורכי הפרט והכלל. העיר הצמיחה שורה ארוכה של מנהיגים רוחניים וחכמים חשובים.
הרמב"ם (רבי משה בן מימון), למשל, אומנם נולד בקורדובה שבספרד, אבל התגורר בפאס מספר שנים בנעוריו ולמד בה, והיא השפיעה רבות על עיצוב אישיותו ותורתו. רבי יצחק אלפסי (הרי"ף), מגדולי הפוסקים, פעל בפאס ובה כתב את ספרו "הלכות הרי"ף", הנחשב לאחד מספרי ההלכה החשובים ביותר. ראוי לציין גם את משפחת אבן דנאן, שושלת רבנים ומנהיגים ידועה שרבים מבניה היו דיינים וראשי ישיבות בפאס במשך מאות שנים, וכן את רבי יהודה אבן עטר, מגדולי חכמי פאס במאה ה-18, ששימש כראש ישיבה וראש הקהילה.
בין אנשי הרוח ילידי פאס אפשר למנות את המשורר והמדקדק דונש בן לברט (מחבר הפיוט "דרור יקרא" ועוד), את רבי יהודה חיוג' שעסק גם הוא בחקר הדקדוק ואוצר המילים של השפה העברית, ואת רבי יהודה בן שמואל אבן עבאס שחיבר את הפיוט הנודע "עת שערי רצון להיפתח".
מנהגי הקהילה היהודית בפאס היו עשירים ומגוונים, ושילבו מסורות עתיקות עם השפעות ספרדיות. בלטו בהם הפיוטים המיוחדים, נוסח התפילה הייחודי, והקפדה על מנהגי כשרות וחגים. חיי המשפחה היו מוקד חשוב, וחתונות, בר מצוות ושאר אירועים משפחתיים נחגגו בשמחה רבה ובפאר.
היהודים בפאס חיו ברובע מיוחד שנקרא "מלאח" והוקם במאה ה-15. המלאח היה מעין "עיר בתוך עיר", עם שערים שננעלו בלילה, בתי כנסת, בתי ספר, שווקים ובתים צפופים. המלאח היה מרכז של פעילות כלכלית תוססת, ויהודים רבים עסקו בצורפות, באריגה, במסחר ובמלאכות שונות. למרות הצפיפות והבידוד היחסי, המלאח היה מקום של קהילתיות חזקה, שבו היהודים היו יכולים לקיים את אורח חייהם הדתי והתרבותי בחופשיות יחסית.
הדעיכה הגדולה
עם תחילת המאה ה-20, ובמיוחד לאחר הקמת מדינת ישראל בשנת 1948, החלה הקהילה היהודית בפאס, כמו רבות מקהילות צפון אפריקה, לדעוך. הדעיכה התרחשה כשברקע עליית הציונות והשאיפה לחיים ריבוניים בארץ ישראל, תהליכים פוליטיים וחברתיים במרוקו שהשפיעו על מעמדם של המיעוטים, והתפתחויות כלכליות.
העלייה ההמונית לישראל, בעיקר בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20, רוקנה את פאס כמעט לחלוטין מיהודיה. רבים מיוצאי פאס וצאצאיהם חיים כיום בישראל, והם חלק בלתי נפרד מהפסיפס הישראלי, תוך שהם משמרים את מורשתם הייחודית.
פרדריק מספר שהקהילה היהודית בפאס מונה כיום מספר קטן מאוד של חברים, כ-30–40 נפשות בלבד. מרביתם מבוגרים, צאצאי המשפחות שהחליטו להישאר במרוקו. הם מקיימים את מנהגיהם בבתי הכנסת "תלמוד תורה" ו"בן סעדון", המתוחזקים היטב ופתוחים לתיירים ולחברי הקהילה. אנשי הקהילה דואגים גם לתחזוקת בתי העלמין היהודיים בעיר, ומשמשים כשומרי הגחלת של מורשת יהודית מפוארת.
פעילות הקהילה מצומצמת, ועיקרה סביב שמירת המסורת, תפילות בחגים ובימים הנוראים, ואירועים לזכר הדורות הקודמים. פאס אומנם איבדה את מרבית בניה היהודים, אך בתי הכנסת העתיקים, הסמטאות הצרות במלאח ובתי העלמין הם עדות אילמת לחיים יהודיים תוססים שהתקיימו בה במשך יותר מאלף שנים.
בין כל האנשים הרבים בארוחת שישי, השמחה המהולה בעצב, האוכל המרוקאי המסורתי הטעים והאווירה, היה חסר אדם אחד: אליהו דויכו. הוא היה הרוח החיה בקהילה והאחראי על תחזוקו של בית העלמין במלאח. בשנים האחרונות חלה דויכו, והוא אמר למשפחתו שלא משנה באיזה מקום בעולם הוא ימות, חשוב לו שיביאו את גופתו לפאס ויקברו אותו בבית העלמין שהוא טיפח במשך עשרות שנים.
כשהוא נפטר, בתו ג'ואנה לקחה את המושכות והתחייבה להמשיך את דרכו של אביה, בעסקים, בבית ובניהול בית העלמין. היא הביאה אותו לקבורה בבית העלמין שהיה יקר כל כך לליבו, והתחייבה להמשיך לקיים את ההילולה כפי שעשה מדי שנה.
את אליהו, אביה של ג'ואנה, הכרתי ממש במקרה, כאשר הגעתי לבקר בבית העלמין בפאס לפני מספר שנים. כשהוא ראה שאין לי גפרורים להדלקת נר לכבוד הצדיק, הוא הציע לדאוג לי לכך ואף פינה מזמנו כדי לספר לי על בית העלמין ועל האנשים הקבורים בו. בין השאר הוא סיפר לי את אחד הסיפורים המרגשים והעצובים ביותר בתולדות יהדות מרוקו, ובפרט בפאס.
סיפור זה הוא סיפורה של סוליקה חגואל, הידועה גם בכינויה "ללה סוליקה" או "הצדקת מפג'אן" (מפאס). סוליקה (סול) נולדה בסביבות שנת 1817 למשפחה מכובדת בטנג'יר. בצעירותה, ככל הנראה בעקבות סכסוך משפחתי או ניסיון כפוי להמרתה לאסלאם, הועברה לפאס. שמועות שווא וסכסוכים מקומיים בפאס הובילו להאשמתה בכך שהיא המירה את דתה לאסלאם ולאחר מכן חזרה ליהדות – עבירה שבדין השריעה האסלאמי עונשה מוות. השלטונות המרוקניים דרשו ממנה להתאסלם בפומבי. סוליקה סירבה בתוקף, ובאומץ רב הצהירה על יהדותה. למרות לחצים כבדים, איומים וניסיונות לשכנע אותה, היא עמדה בסירובה.
למרות ניסיונותיהם של נכבדי הקהילה היהודית לשחררה, ואף התערבות של נציגים דיפלומטיים אירופיים, גזר דינה נחרץ. ב-1834, בהיותה בת 17 בלבד, הוצאה להורג בעריפת ראש בפאס. סיפורה של ללה סוליקה הפך לסמל של מסירות נפש, דבקות באמונה וקידוש השם. היא נחשבת לצדיקה וקדושה בקרב יהודי מרוקו, וקברה בפאס הפך אתר עלייה לרגל, שאליו עולים יהודים ומוסלמים כאחד כדי להתפלל ולבקש ישועה. סיפורה ממחיש את המורכבות ביחסי יהודים-מוסלמים בתקופות מסוימות במרוקו, ואת גבורת הרוח של הקהילה היהודית.
עתיד בסימן שאלה
יום אחד אליהו דויכו פנה אליי וביקש שאסייע בכתיבת מידע על בית העלמין בשפה העברית. כמובן עשיתי זאת בשמחה רבה, כך שאם תטיילו בבית העלמין הזה, תוכלו לראות את תרומתי הצנועה לתיירים הנכנסים ולקהילה המקומית.
כאשר סיימנו את הסעודה בערב שבת הופתעתי לגלות שאנשי ביטחון ומשטרה ליוו את האנשים שנכחו בארוחה בבטחה בחזרה למלון הסמוך שבו שהו. התרגשתי לראות שדווקא במדינה מוסלמית כמו מרוקו יש מידה רבה יותר של אכיפה, אבטחה ושמירה מאשר במדינות באירופה.
הכבוד ההדדי בין המרוקאים המוסלמים למרוקאים היהודים הוא דוגמה ומופת לדרך שבה העולם צריך לנהוג, בכבוד, באחווה וברעות, ולא משנה במה אתה מאמין ולאיזו דת אתה משתייך – קודם כול תהיה בן אדם.
בארוחת הערב היה עצוב לראות שחברי הקהילה במקום הם מבוגרים והדור הצעיר אינו נוכח. הדור הזה מתמודד עם קשיים כלכליים וחברתיים, ולעיתים קרובות בוחר לעזוב את העיר כדי לחפש הזדמנויות טובות יותר בחו"ל או בערים אחרות במרוקו. המשמעות היא שעתידה של הקהילה הזו אינו מזהיר, וייתכן מאוד שבעוד 50 שנה היא לא תהיה קיימת עוד.
כולי תקווה שהקהילה היהודית הנפלאה בפאס תמשיך לשרוד, לשגשג ולגדול. אני מאמינה שאם יצליחו לשמר את המסורת וליצור סביבה תומכת לדור הצעיר, ייתכן שהקהילה תוכל להמשיך להתקיים עוד שנים, אם כי בממדים קטנים מאוד.
- אילת מאמו שי היא אשת עסקים, סופרת, מרצה בינלאומית וחוקרת קהילות יהודיות ברחבי העולם
