בימי המלכה זנוביה, במאה השלישית לספירה, נחשבה קהילת סוריה לקהילה היהודית המרכזית באזור, כפי שמעידים בתי כנסת שהתגלו במדינה. בכל הנוגע לזהותה הדתית של זנוביה, קיימת הבחנה ברורה בין מקורות: מקורות נוצריים מתארים אותה כיהודייה לאחר שהתגיירה, בעוד המקורות הרבניים שותקים בעניין. ייתכן שזנוביה ביקשה לגייר את האימפריה הרומית בהתאם לגישה היהודית-סורית של תדמור, שנבדלה ואף התנגדה לגישה הרבנית.
5 צפייה בגלריה
מבטה האחרון של המלכה זנוביה על תדמור – ציור מאת הרברט שמאלץ, 1888
(Herbert Gustave Schmalz / Wikipedia)
מחקר חדש, שערך ד"ר חגי אולשניצקי מאוניברסיטת ורשה, מתחקה אחר המקור לסכסוך בין המלכה זנוביה לרבנים. הסכסוך נבע מכך שזנוביה, שייצגה את קהילת סוריה שתמכה בגיור והייתה אנטי-רבנית, אסרה רבנים רבים. ד"ר אולשניצקי טוען כי העוינות הרבה כלפי המלכה הביאה להעלמת עובדת גיורה מן הספרות הרבנית. נראה כי זנוביה וסיפורה מתארים עולם יהודי שונה לחלוטין מזה שלנו וממה שאנו מייחסים לעבר.
זנוביה, או בשמה המלא ספטימיה זנוביה, הייתה מלכת תדמור במאה השלישית לספירה. היא שלטה בחלקים נרחבים של מזרח האימפריה הרומית בשנים 267–272 לספירה, בשם בנה הצעיר והבאלת. זנוביה נחשבת לאחת המלכות החזקות והמרשימות בעת העתיקה, ודמותה הפכה סמל לעמידה בפני הרומאים.
זנוביה נולדה למשפחת אצולה אשורית מכובדת בתדמור. היא הייתה ידועה ביופייה, בחוכמתה, בהשכלתה הרחבה ובשליטתה בשפות רבות. כמו כן, הייתה מיומנת ברכיבה ובציד, פעולות ששויכו בעיקר לגברים. היא נישאה לספטימוס אודיינתוס, שהיה שליט תדמור ועשה חיל בלחימה מול האימפריה הסאסאנית (האימפריה הפרסית הקדם-אסלאמיסטית), ובכך חיזק את מעמדה של תדמור מול רומא.
5 צפייה בגלריה
המלכה זנוביה פונה אל חייליה – ציור מאת ג'ובאני בטיסטה טייפולו, 1725–1730
(Everett Collection / Shutterstock)
לאחר שהוא ובנם הבכור נרצחו, הכריזה זנוביה על עצמה כעוצרת בשם בנה הפעוט, ונטלה את השלטון לידיה. זנוביה ניצלה את תקופת החולשה והאנרכיה באימפריה הרומית ("משבר המאה השלישית"), חיזקה את סמכותה ומעמדה של תדמור, והנהיגה בעצמה את צבאותיה. כוחותיה כבשו את סוריה, ולאחר מכן יצאו למסעות מלחמה שסיפחו לממלכתה את מצרים וחלקים נרחבים מאסיה הקטנה (טורקיה של ימינו). בשנת 268, זנוביה ובנה והבאלת נהגו כשליטים עצמאיים של החלק המזרחי של האימפריה הרומית, ואף טבעו מטבעות משלהם.
מקורות סותרים
במקורות נוצריים שונים עולה הטענה שזנוביה הייתה יהודייה או שהיא התגיירה. הקשר בין המלכה זנוביה ליהדות הוא נושא שעליו קיימים דיווחים שונים ולעיתים סותרים. למשל, אצל אתנסיוס מאלכסנדריה (אחד מאבות הנצרות שחי במאה הרביעית לספירה) היא מתוארת כיהודייה שתמכה בפול מסאמוסאטה, הפטריארך הנוצרי של אנטיוכיה.
טקסטים אחרים טוענים שפול עבר לאמונה בארטמון (סוג של מינות בנצרות) כדי לרצות את המלכה הגיורת זנוביה, או שהיא התגיירה בהשראתו. מהתלמוד הירושלמי (מסכת תרומות, פרק ח' הלכה ד') משתמע שיחסה של זנוביה לרבנים הארץ-ישראלים היה תקיף, ושחייליה עצרו כמה מהם בהזדמנויות שונות.
רבי יוחנן, שהיה אב בית דין וחי באותה תקופה, כתב בשנאה יוקדת על תדמור, על שלטונה ובעיקר על יהודיה וגריה. בתלמוד הירושלמי (תענית י"ח, ב') מוזכרת "זנביה מלכותא" שרדפה את היהודים. קטעים אלה והיעדרו של אזכור בתלמוד לגיור שלה שימשו חוקרים שטענו כי לטקסטים הנוצריים המזכירים את התגיירותה אין אחיזה במציאות. מה שברור הוא שזנוביה הייתה אישה משכילה ורחבת אופקים, שריכזה בחצרה אנשי רוח, הוגי דעות ואנשי דת, מה שאולי יצר סביבה פתיחות לתרבויות ודתות שונות, כולל היהדות.
מחקרו של ד"ר אולשניצקי, שפורסם בכתב העת Klio: Beiträge zur Alten Geschichte, מאתגר את הספקנות המלומדת ארוכת השנים בנוגע למהימנותם של הטקסטים הנוצריים. ד"ר אולשניצקי טוען שהמקורות הנוצריים האלה משלבים באופן מובהק בין שני נרטיבים עתיקים נפרדים.
אחד מאלה נובע ככל הנראה מתיאור בן זמנה של זנוביה, שתיעד את התגיירותה, ללא קשר לדמויות נוצריות מאוחרות יותר או לפולמוסים תאולוגיים שהוכנסו לסיפורים. "הסתירה הפנימית בטקסטים הנוצריים מצביעה על כך שזאת סינתזה בין שתי מסורות", אומר ד"ר אולשניצקי. "הטקסט של פוטיוס הראשון מקונסטנטינופול, אף על פי שנכתב מאוחר יותר, מראה לנו בבירור שהמסורת על יהדותה של זנוביה היא קדומה, ראשיתה עוד בימי חייה של המלכה, והיא עצמאית ומנותקת מהסיפור על כפירתו של הפטריארך פול מסאמוסאטה. מעבר לכך, פוטיוס השתמש בעבודתו בטקסטים היסטוריים שרבים מהם שרדו רק בזכותו, והנרטיב שהוא מציג במקומות רבים נתמך בטקסטים היסטוריים אחרים, חוץ-כנסייתיים".
סגנונות שונים של יהדות
המחקר שפורסם זה עתה מבקש להפריך את הטענה המקובלת שלפיה גיורה של זנוביה אינו סביר מכיוון שהוא אינו מוזכר בספרות חז"ל. לדברי ד"ר אולשניצקי, טענת אי-הסבירות משקפת הבנה לקויה הן של ההקשר ההיסטורי, הן של ספרות חז"ל והן של מגוון הקהילות היהודיות באותה תקופה.
"כאשר אנחנו מסתכלים על עולמה של זנוביה ועל היהדות באותה התקופה, בעיני היהדות הרבנית וזו הרבנית-אורתודוקסית המודרנית, ומשליכים מכך על היהודים בתקופות קדומות יותר, אנו שוגים בהבנת היהדות והיהודים בעת העתיקה. בתקופה זאת, הגישה הרבנית לא הייתה גורם מייצג של כלל היהדות, משום שרוב היהודים היו יהודים הלניסטים. 'הלניסטי' הוא ביטוי גנאי שעלינו להפסיק לאלתר את השימוש בו", אמר מחבר המחקר. "אומנם אופן ביטויה של היהדות הזאת נכחד במהלך מאות השנים שלאחר מכן, אך אין פירוש הדבר שהדרך הזאת נחותה".
ד"ר אולשניצקי מוסיף: "עלינו לזכור כי בתקופה המדוברת יהדות הלניסטית שיקפה את אורח החיים של רובם הגדול של היהודים, ולכן יש לראות בה את 'היהדות המקובלת' ולהשתמש אך ורק בביטוי הזה לייצוגה. כמו כן, יסודותיהן של חלק מן הדעות והאמונות הללו קדומים בהרבה מהתקופה ההלניסטית". לדבריו, מחקרו מציג נוכחות יהודית משמעותית בסוריה בתקופת שלטונה של זנוביה, במיוחד בתדמור. "זו הפעם הראשונה שהצלחנו לתפוס את ההיקף, המשמעות והמאפיינים הייחודיים של הקהילה הזאת במלואה, ולהציגה באמצעות מכלול העדויות הספרותיות, האפיגרפיות והארכיאולוגיות".
המרכז היהודי הבולט הזה, שהיה מהחשובים באותה העת, אם לא החשוב ביותר, לא יישר קו עם היהדות הרבנית (כינוי ליהודים הנוהגים על פי ההלכה הנלמדת מהתורה שבעל-פה – המשנה והתלמוד) ועם פסיקותיה. הרבנים התנגדו ליהודי תדמור, התרעמו על תהליכי הגיור וראו בזנוביה, אישה שהמירה את דתה, תועבה. על פי הדיווחים, זנוביה עצמה כלאה רבנים אחדים, שראו בה איום קיומי. הם חששו שאם המלכה תגבור על האימפריה הרומית, היא תקדם סגנון יהדות לא-רבני ברחבי האימפריה – סגנון שמקבל תיוג מזלזל, "יהדות הלניסטית".
5 צפייה בגלריה
שרידי תדמור הקדומה. סגנון היהדות הלא-רבני קיבל את התיוג המזלזל "יהדות הלניסטית"
(צילום: MarcinPapaj / Shutterstock)
פנייתה של זנוביה למונותאיזם שיקפה מגמה גוברת במזרח. ייתכן שהיא העדיפה להישאר מעורפלת בהעדפותיה המונותאיסטיות כדי לגייס תמיכה. כחלק מהאסטרטגיה הזו, ייתכן שהיא התגיירה בסתר, ובכך בחרה שלא להצהיר על נאמנותה הדתית עד לניצחונה הסופי. נראה שהייתה זאת בחירה פרגמטית מאוד בהתחשב בנוכחותם המשמעותית של יהודים ויראי שמיים ברחבי המזרח, כולל בשורות הצבאות הרומיים של אזור זה, שזנוביה רצתה להטות אותם למטרתה. "זנוביה לא הייתה המלכה העתיקה הראשונה, וגם לא האחרונה, שהתגיירה", אומר ד"ר אולשניצקי. "כעת, אפשר לראות בבירור את החוש הפוליטי והחזון הדתי שלה, הבנה שעוזרת להסביר כיצד היא התקרבה כל כך לעיצוב מחדש של העולם הרומי".
עלייתה של זנוביה איימה על רומא, ובשנת 272 החליט הקיסר אורליאנוס להשליט סדר באימפריה ולשים קץ לממלכה התדמורית. צבאותיו של אורליאנוס הביסו את כוחותיה של זנוביה בקרב חומס, ולאחר מכן צרו על תדמור וכבשו אותה. זנוביה נתפסה כאשר ניסתה להימלט לפרס, והובאה כשבויה לפני אורליאנוס. על גורלה יש מספר גרסאות: חלק מהמקורות טוענים שראשה נערף; אחרים מספרים שאורליאנוס חס על חייה והשיא אותה לסנאטור רומי, והיא חיה את שארית חייה בווילה סמוך לטיבור (טיבולי של היום). לאחר לכידת המלכה, תדמור מרדה שוב, מה שגרם לאורליאנוס לחזור ולהשמיד את העיר כליל.
אף שממלכתה התקיימה זמן קצר יחסית, זנוביה נחקקה בהיסטוריה כדמות עוצמתית ויוצאת דופן, כפי שמחבר המחקר מבהיר. "נראה שזנוביה הייתה מהמוכשרות שבמנהיגי העת העתיקה; היא הייתה על סף השתלטות על כל מזרח האימפריה, אף על פי שמוצאה בעיר שהייתה מוגבלת בכוחה. עצם הסיכוי לכך שזנוביה תצליח לפרק את האימפריה הרומית, להשתלט על חלקים ממנה, ואולי להשליט בהם יהדות מקבלת ומגיירת, בוודאי הבהיל את הרבנים של תקופתה", מסכם ד"ר אולשניצקי, "הם הבינו שהצלחה כזאת תביא לכך שכל יהודי יראה בה מלכה שנמשחה בידי האל, ויחשוב שיהדות סוריה ודרכה היא היהדות האמיתית, ובכך ישלול לחלוטין את השפעתם וסמכותם המקומית של הרבנים".
