"פעם, כשיבואו במזרח החם / מחשבות מרפרפות מעל לחיטה השנואה, / תתפורר שירתי לפתע / אז אברא מילים בשפה החדשה / עברית לצלילי העבודה, / היצירה תיצור עצמה, / השירה תבוא אליי / גאה וחמימה. // מתוך שיריי יאבד אכן חלקם, / בידיעת הכאב המאופק והנסתר / או, כמה נלהב וחם אהיה בקיץ זה / משתוקק לכתוב וליצור בעברית! / חזיונות הגטו / והעולם המרושע / יהיו רחוקים מאוד באותו קיץ חם.
עננים שטים מעל הדגן הזהוב / אלה מבשרי הגשם, הסערה, המחלוקת / אני בורח מהגשם ומבחין ממרחק / באישה חולפת ונבלעת בין אוזני התירס. // פניתי אליה וכשפגשה אותי / נשקה לי חרש נלהבת ולוהטת. // הגשם מצא אותנו מחובקים, מאושרים, / ואנו משוטטים בשדות עמק יזרעאל, / מעלים חלומות ריחניים כפרחים, / שרים הזמר במצח מורם. // לזה השיר הנלהב, שטוף דגן / אכן רבות בררתי לי מילים. / מי ייתן שיום אחד יושמעו בעברית" (לאון וייס, מתוך השיר "חלומות..." [...Snovi], 24.3.1941. תרגום לעברית: נורית מזור).
אפשר להמר שעד היום לא קראתם שירים או סיפורים שכתב לאון (בצלאל) וייס, אשר נרצח ב-1943 באושוויץ בגיל 21 בלבד. אך אם חייתם ביוגוסלביה בעשור שקדם למלחמת העולם השנייה, ייתכן שנתקלתם באחת משלל היצירות שלו שפורסמו בעיתונים ובכתבי העת היהודיים הרבים של אותה תקופה (לחצו כאן כדי לקרוא מבחר קטעים מכתביו, שהגיעו לידי הספרייה הלאומית).
ד"ר יוחאי בן-גדליה, מנהל הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בספרייה הלאומית, מציין כי לאון נולד בשנת 1922 בסרביה, בעיר סְרֶמְסְקָה מִיטְרוֹבִיצָה, לווילים ויוזפינה וייס. הוא היה אח למרים הגדולה ממנו בשנתיים. אביו היה מנהל סניף הדואר המקומי ואימו הייתה עקרת בית.
בעיר התגוררו כ-16 אלף תושבים, והקהילה היהודית מנתה רק כ-30 משפחות, אומר ד"ר בן-גדליה. "בניגוד למצב שהיה מקובל בחלקים ניכרים של מזרח אירופה, היהודים בסרמסקה מיטרוביצה היו ברובם מסורתיים בלבד", הוא מספר, "הם אומנם ביקרו בחגים בבית הכנסת, אבל לא ממש הקפידו על שמירת מצוות. עבור האנטישמיים המקומיים, יהודי תמיד נשאר יהודי, ולכן כאשר לאון הקטן הצטיין בלימודים בבית הספר המקומי, ובהמשך בגימנסיה, הם טענו שהיהודי היחיד בכיתה קיבל בוודאי ציון גבוה בגלל 'פרוטקציה' ולכן מדי פעם הם גם נהגו להפליא בו את מכותיהם".
אוטוביוגרפיה בגיל 17
"בכיתה ב' של בית ספר עממי התחלתי לכתוב שירים, ודבר זה נתפס כתופעה יוצאת דופן או כביטוי לכישרון מיוחד. תופעה מפתיעה ומוקדמת זו החרידה את כל העיר כולה. הניסיון הראשון התמים להעלות שיר לא היה יכול להיראות כמקרה, כי אחריו באו ניסיונות שכללו מוטיבים רציניים ובעלי משמעות, שהיו מפתיעים לגבי ילד בן 8. תחילה, היו אלה חיקויים לא מודעים של שירי ילדים קלים שכעבור זמן פרסמתי אותם בעיתון הילדים היהודי היחיד, 'האביב', ולימים באו בעקבותיהם חרוזים ארוכים ומורכבים יותר. המורים היו מופתעים מאוד, וכשנודע להם דבר התופעה המיוחדת במינה, זימנו אותי אל חדר המורים ושם נאלצתי לחבר בית-שיר על פי הזמנה. במשך 15 דקות חיברתי שלושה בתי שיר.
(...) אני מאמין שמעולם לא הייתי בן תפנוקים של המזל, אם גם בחיי לא היו לי לא מעט ימי אימה ועצב. תמיד הבנתי וידעתי את מעמדי הבולט כיהודי ובנו של פקיד, וידעתי שרק בעבודה ובמאמץ אשמור ואכבוש עמדה בחיים. משום כך לא התפלאתי נוכח גילויים רגילים של אנטישמיות שמפעם לפעם נחשפתי אליהם ושלא גרמו לי להיות יהודי כפוף ושפוף של גטו, אלא אדם זקוף גב, המבקש לצאת מן הגטו" (לאון וייס, מתוך האוטוביוגרפיה [גיל 17]. תרגום לעברית: נורית מזור).
8 צפייה בגלריה
אחת המחברות שלאון וייס הותיר אחריו
(צילום: אוסף אבנטוב, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי)
בגיל 8 החל לאון לכתוב שירה ואחר כך פרוזה. המורה לספרות עודד אותו לפרסם את היצירות. בן-גדליה מציין כי "בין שתי מלחמות העולם היה ביוגוסלביה מספר רב מאוד של עיתונים יהודיים, כולל עיתוני ילדים. רבים מהם זמינים כיום באתר עיתונות היסטורית של הספרייה הלאומית. במחברותיו לאון נהג לציין איזה שיר או סיפור התפרסם ובאיזה כתב עת. הוא גם לא שכח לציין ליד יצירה אם היה עורך עיתון שסירב לפרסם אותה. בגיל 17 לאון כתב אוטוביוגרפיה".
לכתוב אוטוביוגרפיה כבר בגיל 17? זה לא קצת מוקדם?
"כן", הוא משיב בחיוך. "הייתה לו מודעות גדולה למצב. אם כילד הוא כתב על אהבה וטבע, ככל שהוא מתבגר הוא מתייחס לסוגיות הציונות והגשמה. הוא מתעד גם את התקופה שבה מאות פליטים יהודים נמלטו מהמשטר הנאצי והגיעו ליוגוסלביה.
"לאון מתאר כיצד אמא שלו, יוזפינה, הייתה אופטימית מטבעה והאמינה שבני הנוער יכולים לשנות את העולם וכי אין סיכוי שהעם היהודי ייעלם. הוא תיאר כיצד אביו, וילים, שהיה ציוני נלהב בצעירותו, היה פסימי לגבי המצב ככל שהתבגר, ודרש להשקיע פחות זמן בהפגנות ובמחנות קיץ ויותר בעבודה. את אחותו מרים הוא מתאר כמהפכנית ועל עצמו כתב כי הוא אופטימי ורוצה לשנות את העולם. אגב, למרות העובדה ששמו היה לאון, הוא התעקש לחתום על יצירותיו גם בשמו העברי – בצלאל".
הסוף העצוב של לאון
"סוף סוף אזרתי כוח להפוך רעיון למעשה – התחלתי לכתוב יומן אינטימי מהנשמה. יש שיאמרו שזה טיפשי ומיושן – לנהל יומן בעידן מסוחרר וחסר מנוח כזה, שבו כל יום מביא שלל תחושות מבלבלות ומרגשות. עם זאת, זה יכול להיות מיותר, אך בשום אופן לא מופרך. ברגע זה, יש לי רעיון אחד ותחושה נפלאה: נראה לי שהפכתי לעורך של עיתון פרובינציאלי עלוב, שיוצא באופן בלתי סדיר ורק לפי הצורך. ואכן, בשלב זה אינני יכול לחזות במדויק עד מתי אמשיך לכתוב ולפרסם עיתון קטן זה, כיוון שהדבר תלוי בנסיבות ומצבי רוח סובייקטיביים. עם זאת, אני משוכנע שהרישומים הכרונולוגיים האלה יעידו בבא היום בנאמנות על הלכי הנפש שלי" (מתוך יומנו של לאון וייס, 7 ביוני 1940. תרגום לעברית: נורית מזור).
באפריל 1941 פלשה גרמניה הנאצית ליוגוסלביה והמדינה נקרעה וחולקה. מונטנגרו ורוב חבל קוסובו סופחו לאיטליה. חלק ממקדוניה נמסר לאלבניה שהייתה תחת כיבוש איטליה. אזור צפון-מזרח סלובניה סופח לגרמניה, רוב מקדוניה לבולגריה, חלק ממחוז באצ'קה שבצפון סרביה קיבלה הונגריה.
קרואטיה נהפכה למדינה עצמאית תחת שלטונו של אנטה פאבליץ' ותנועת האוסטאשה, וסופחו אליה חלקים בסרביה של היום, בהם גם העיר סרמסקה מיטרוביצה. אף על פי שבקיץ 1941 החלו לפעול בקרואטיה מספר מחנות שבהם נרצחו יהודים, העובדה שווילים וייס היה מנהל סניף דואר מרכזי מיתגה אותו כעובד חיוני והעניקה לו ולמשפחתו הגנה זמנית.
ב-3 במאי 1943 הגיעה המשטרה של תנועת האוסטאשה לבית משפחת וייס, ולאחר שבועיים בבית סוהר בבלגרד, בני המשפחה נשלחו משם ברכבת משא למחנה אושוויץ שבפולין. וילים ובנו לאון נרצחו מיד. האם יוזפינה ובתה מרים שהו 18 חודשים מלאי סבל באושוויץ. הן עבדו בסיתות אבנים, בפינוי גופות וב"קומנדו-קנדה" – כך כונה צוות ה"ניקיון" במחנה ההשמדה, אשר עסק בטיפול, מיון, אחסנה ומשלוח לגרמניה של חפצי היהודים שגורשו לאושוויץ. הן אפילו שרדו את מחלת הטיפוס, עד שלבסוף נשלחו לברגן בלזן, וגם שם, נגד כל הסיכויים הן הצליחו לשרוד עוד חמישה חודשים.
להציל את הכתבים
"ביומיים האחרונים חשתי במרירות רבה את גורלי היהודי בעקבות האירועים האחרונים, המתרחשים במהירות של סרט. כבר אתמול בערב, מיד לאחר מופע הקולנוע המבריק, נודע לי על החדשות הקטסטרופליות וההרסניות, על הכניעה הקרבה של צרפת. ההצהרה המבהילה הזאת זרקה את כולנו, בני המשפחה הרחבה הלאומית שלי, לדכדוך אדיש הגובל בייאוש שאדם חש ברגע שבו הוא מבין שהאידיאל שלו מתערער, וקרן האמונה האחרונה דועכת ומתפוררת. מצב הרוח הזה של הסביבה השפיע בצורה קשה על גישתי האופטימית לחיים, התחלתי לפקפק בתוכניות הנעורים שלי, ובנקודת המבט שלי על מסלול החיים והפרסום, למעין אדישות עצבנית האופיינית רק לבני הגטו" (מתוך יומנו של לאון וייס, 18 ביוני 1940. תרגום לעברית: נורית מזור).
8 צפייה בגלריה
מימין למעלה: יוזפינה, אריה, מרים וצזר. שורה שנייה, מימין: עמיחי ונורית. 1956, נהריה
(צילום: באדיבות המשפחה)
נורית מזור, בתה של מרים, סיפרה השבוע ל-ynet: "אחד מהאנשים שהתנדב לסייע לניצולים ולניצולות מברגן בלזן היה צזר לוי. צזר, יליד יוגוסלביה, גויס בתחילת המלחמה כקצין לצבא העממי. הצבא הזה לא ממש נלחם, ובמהרה צזר וחבריו נשבו בידי הגרמנים. כקצין שנשבה מצבו של צזר היה טוב יחסית, ובמאי 1945, אחרי שחרורו, הוא התנדב לסייע לניצולות ברגן בלזן ששוכנו בכפר הגרמני. בין השאר הוא דאג לערוך מסיבה לכל מי שחגגה יום הולדת. בחודש יוני הגיע יום הולדתה של אימי מרים, וצזר לחש באוזנה: 'אני מקווה לחגוג איתך עוד הרבה ימי הולדת'.
"בתום משימת השיקום, צזר חזר לעיר הולדתו, סרייבו, ואמא וסבתא שלי חזרו לעיר סרמסקה מיטרוביצה. אחרי מספר חודשים של קשר מכתבי, צזר ומרים התחתנו. ב-1947 נולד אחי אריה לאון. בשנת 1949 עלו יוזפינה, צזר, מרים ואריה לאון לישראל, והם התגוררו במושב קדרון כחקלאים חלוצים. ב-1952 נולד אחי עמיחי וב-1953 נולדתי אני".
ואיך נשמרו היצירות של דוד שלך?
"לאחר מלחמת העולם השנייה שלט ביוגוסלביה יוסיפ ברוז טיטו שקבע כי לא רק שהיהודים יחזרו לבתים שנלקחו מהם, אלא שהם גם יוכלו לטעון לחפציהם ולקבל אותם (אולי כי רק מעטים חזרו מהתופת). סבתא יוזפינה ראתה אצל סנדלר את השולחן שהיה בביתם לפני המלחמה, דרשה וקיבלה את השולחן בחזרה. בחלון ראווה של מספרה היא ראתה כלי חרס שקיבלה לחתונתה, ולאחר שדרשה אותו הספר החזיר לה את הכלי.
"יוזפינה ומרים חזרו לגור בבית שבו הן חיו עד השואה. במרתף שבו אחסנו פחם להסקת התנור בחורף, הן החביאו תחתיו עוד לפני המלחמה חלק מרכושן, בין השאר היומן והמחברות עם השירים והסיפורים שלאון כתב מגיל 8 ועד גיל 19. לימים, סבתא ביקשה ממני לתרגם את שירי לאון. מאחר שהייתי צעירה מדי למשימה הזו, סבתא העבירה את המחברות ל'ארכיון אבנטוב', מיסודה של התאחדות עולי יוגוסלביה לשעבר, שם הוא מטופל כיום בידיו הנאמנות של חיים פקוביץ'. לאחר שנים הספרייה הלאומית קיבלה את החומרים מארכיון אבנטוב. לשמחתי ד"ר יוחאי בן-גדליה, אדם רחב אופקים, מקצוען בתחומו, רגיש וקשוב, הבטיח לקטלג בהקדם את המחברות והיומן של לאון".
"בשנתי ה-19 / התוודעתי למציאות החיים. / בפעם הראשונה לגמתי ממעיין החיים / וקיללתי את רגע בחירת החיים שלי, / להיות ילד, אזרח, חולם / הנסמך בחוסר אונים / על ידיהם החזקות של אחרים / ידיים אלו נעשות חיוורות וחשוכות יותר" (לאון וייס, מתוך השיר "הדרך שלי" [Moj Put], 8.6.1941. תרגום לעברית: נורית מזור).
מניין הסרבו-קרואטית שלך?
"אבא התעקש שבבית ידברו רק בעברית, אבל אמא דיברה איתנו הילדים בסרבו-קרואטית, וגם לימדה אותנו לקרוא ולכתוב בשפה הזו. כדי לשמר ולתעד את סיפור שורשינו לדורות הבאים, שני אחיי ואני תרגמנו את כל המסמכים, המכתבים, השירים והיומן שיצאו לאור בשני ספרים בנושא. חשוב לדעת שכאשר חומר נשמר בספרייה הלאומית, הוא משמש כמאגר לכל המתעניין. לאחרונה דוקטורנטית מארה"ב, ילידת קרואטיה, שחקרה את נושא השואה ורצח עם ביוגוסלביה, מצאה בארכיון אבנטוב את כתבי לאון בצלאל וייס, וכתבה עבודה מחקר בנושא".
