"ערב חג הפסח אותו ציינו בשבי, אגם ברגר ואני, היה רגע של תקווה ושל אור בתוך האפלה". במשפט קצר ומרגש פותחת לירי אלבג, חיילת תצפיתנית שנחטפה ממוצב נחל עוז ושוחררה כעבור 477 ימים, את עדותה הכתובה על ליל הסדר שציינה לפני שנה (תשפ"ד – 2024), כשהיא וחברתה אגם ברגר היו מוחזקות בידי מחבלי חמאס הארורים.
יותר מ-8,500 הגדות של פסח כולל האוסף הגדול ביותר בעולם של הגדות, הנמצא בספרייה הלאומית בירושלים. מדי שנה מתעשר האוסף בעשרות הגדות חדשות אשר לכל אחת מהן יש ייחוד שאין למצוא באף לא אחת מאלפי ההגדות האחרות. התוכן הבסיסי תמיד זהה, אם במעט אם ברוב, הסיפור אותו סיפור – יציאת מצרים, המסר אותו מסר – מעבדות לחירות, והשינויים הגדולים הם בתחום הפרשנות, ובאופן שכיח יותר בפן הגרפי והאמנותי – ציורים, איורים, תצלומים.
לירי אלבג נזכרת איך העבירה את חג הפסח בשבי
שינויים נוספים, רחבים ומפתיעים, הם בתחום טקסט ההגדה. ברוב המקרים הטקסט הגרעיני נשאר זה המוכר לעם ישראל כבר מהמאה התשיעית, יותר מאלף ומאתיים שנים – הא לחמא עניא, מה נשתנה, עבדים היינו, ארמי אובד אבי ועוד, עד פיוטי הסיום, חד גדיא, אחד מי יודע, כי לו נאה כי לו יאה ונוספים שצורפו כמה מאות שנים מאוחר יותר.
251 חטופים נחטפו בידי מחבלי חמאס ושותפיהם בשבת ובחג השחורים ביותר בתולדות המדינה, בשמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. כ-1,200 מתושבי ישראל ובהם חיילים, אנשי כוחות הביטחון, אזרחים ועובדים זרים נהרגו ונרצחו באותו יום. שחרורם של החטופים והבאתם של החללים לקבר ישראל מעסיקים את כלל החברה הישראלית מאז אותה שבת שחורה ועד היום. נראה שתוצאותיה של המלחמה הארוכה עוד תעסיק אותנו ימים רבים ואף שנים לא מעטות. באופן טבעי מיליוני יהודים בארץ ובעולם שיסבו השנה, כבכל שנה, לליל סדר פסח, יבקשו לתת ביטוי למציאות הכואבת והקשה שכל יהודי חי בתקופה זו.
מבין ההגדות החדשות שראו אור השנה אני מבקש להפנות תשומת לב מיוחדת להגדת החירות שראתה אור בהוצאת מטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים. זו השנה השנייה שמטה המשפחות מפרסם הגדה של פסח המבקשת לתת ביטוי מיוחד, באמצעות תיאורים, עדויות וסיפורים, למציאות החיים הנוראה ולמצוקתן של המשפחות שחייהן חרבו עליהן ב-7.10.2023.
מה נשתנתה ההגדה הזו מכל ההגדות
"כמה ימים לפני החג לקחתי מחברת ועט ואלתרתי הגדה. אספתי פסוקים מהסידור שהיה לנו, ציירתי איורים והוספתי שירי פסח. בליל החג ישבנו יחד ל'ארוחת חג', דפדפנו בהגדה שהכנתי וקראנו מתוכה. זה היה רגע של אחדות ותקווה ביני ובין אגם. למרות הקושי, היה לנו חשוב לציין את החג ולשמור על האמונה שהחירות שלנו תגיע. קיווינו שחג החירות יביא עימו את הבשורות המשמחות של שחרורנו, התפללנו וייחלנו לטוב. אמנם הגאולה שלנו לא הגיעה אז, אבל הרגע הזה נתן לנו כוח להחזיק מעמד".
התיאור המרגש של לירי אלבג על האופן שבו ציינה – "חגגה" – את פסח עם חברתה אגם ברגר מחזיר אותי באחת לתיאורי כתיבת הגדות של פסח בתקופת השואה. במחנות ההשמדה, במחנות העבודה, בגטאות ובכל מקום שבו נמצאו יהודים, שהיו מנותקים מכל ספר, סידור או מחזור, והעלו מן הזיכרון, בכתב יד על שאריות נייר, את טקסט ההגדה כולה. רק הגדות בודדות מאותן שנים נוראות של השמדת העם היהודי הגיעו לידינו, בהן למשל הגדת מחנה גירס, שנכתבה ב-1941 בידי אריה לודוויג צוקרמן ועותק ממנה מסר בנו, הרב יהושע צוקרמן, ל"יד ושם" שפרסמו אותו במהדורה חדשה ב-1998. לצערנו חמסו מחבלי חמאס את כתב היד של לירי אלבג, וביום שחרורה לא התירו לה לקחת אותו איתה.
חשיבותה וערכה הרב של הגדת החירות הוא בטקסטים הכתובים בשולי כל אחד מעמודי ההגדה. לטעמי האישי, חשיבות קריאת הטקסטים שבשוליים אינה נופלת מחשיבות קריאת הטקסט המסורתי, אולי אף עולה עליו. הסיבה הראשונה לאכילת מצות בפסח היא היותה של המצה "לחם עוני" – "הא לחמא עניא", שאותו אכלו בני ישראל בשנות העבדות במצרים. הנימוק המוכר לרבים ומובא בחומש שמות הוא ש"לא הספיק בצקם להחמיץ" בעת שמיהרו לצאת ממצרים. נימוק זה טוב לחומש שמות שבמרכזו יציאת מצרים, אך הנימוק לדורות, המובא בחומש האחרון, חומש דברים, הוא "לחם עוני", שהוא יסוד ראשוני לזיכרון המעבר "מעבדות לחירות".
עדויות החטופים ששבו ממנהרות חמאס, על המזון שקיבלו מחוטפיהם, הן העדות החשובה ביותר ללחם עוני של זמננו – המצות היו לרבע פיתה, לחצי פיתה או במקרה הטוב לפיתה שלמה. בריאיון לאילנה דיין אמר אלי שרעבי: "לא אכפת לך מהמכות שאתה חוטף, ואתה חוטף, ושוברים לי צלעות. רק תן לי עוד חצי פיתה, להשיג רבע פיתה זה ניצחון ענק. רבע פיתה שאתה יכול לסיים בשני ביסים אתה אוכל במשך רבע שעה, פירור-פירור". על פי מדדי קלוריות רבע פיתה זהה לרבע מצה, והשגת עוד רבע פיתה ליום הייתה "ניצחון ענק", במונחים של החטוף אלי שרעבי.
קריאה מחודשת בהגדה
הגדת החירות, כאמור, היא השנייה שמפרסם מטה משפחות החטופים. בשנה שעברה, חצי שנה לאחר פרוץ המלחמה, פורסמה הגדת "כי העלתיך מארץ מצרים ומבית עבדים פדיתיך", שמלבד הטקסט המסורתי נכללו בה תוספות שכתבו הרב ישראל מאיר לאו, לשעבר הרב הראשי לישראל; מרים פרץ, אם שכולה, כלת פרס ישראל ששכלה שני בנים בשירותם הצבאי; הרב שמואל רבינוביץ, רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים; חיים ילין, חבר קיבוץ בארי, והזמרת ריטה.
כל התוספות החשובות שנוספו השנה להגדת "סדר החירות" נכתבו בידי שורדי שבי, ההורים או בני משפחות הממתינים עדיין לשובם של יקיריהם, וכן הורים, בני זוג ובני משפחה שכולים ויתומים שקרוביהם נרצחו. הכאב קורע את הלב כאשר קוראים את התקוות והתפילות של הכותבים.
טל קופרשטיין, אביו של בר קופרשטיין שעדיין חטוף ברצועת עזה, כותב: "אני מתפלל שבליל הסדר אוכל להגיד שמה שהשתנה הלילה הזה הוא שובו של בני בר הביתה, שהוא כבר לא בחושך, שהוא איתנו באור". אלי שתיוי, אביו של עידן שתיוי שהוכר כחלל מ-7 באוקטובר ועדיין מוחזק בשבי, כותב: "אנחנו נמצאים בסיטואציה בעלת ממדים תנכיים. כל העם היהודי שבוי בעבודת פרך בעזה יחד עם כל החטופים הנמצאים שם". רובי חן, אביו של איתי חן שנפל לפי צה"ל ב-7 באוקטובר ועדיין חטוף ברצועת עזה, מוצא במשה רבנו את המנהיג שראוי שישמש מודל מנהיגותי למנהיגים בזמננו: "...כשכולם (בני ישראל) חשבו על עצמם, משה הוא היחיד שזכר את יוסף ואת החובה להביאו לקבורה (בארץ) בישראל... משה ידע שאי אפשר לצאת ממצרים אם משאירים מאחור את אחד מהאחים. אי אפשר להיגאל אם לא מתקנים את חטא הפקרת ומכירת האח (יוסף) ביד זר". לכאורה כתיבה פרשנית על פסוקי התורה, למעשה התייחסות מפורשת וחד-משמעית להתנהלות הממשלה ויחסה אל החטופים שעדיין לא שבו לביתם – לארצם.
בשנה שעברה הוסיפו רבים כיסא ריק סביב שולחן הסדר, השמור לחטופים שנותרו בשבי, בדומה למנהג המקובל של "כיסא אליהו הנביא". בעת הרמת הכוס החמישית, כוס היין לכבודו של אליהו הנביא, ראוי לומר את הברכה-תפילה שכתבה לפני שנה שלי שם טוב, אימו של עומר שם טוב, כאשר עוד היה בשבי – "יהי רצון שיתקיימו בכל חטופה ובכל חטוף כל לשונות הגאולה: והוצאתי-והצלתי-וגאלתי-ולקחתי-והבאתי; ויזכו כולם לשוב לחיק משפחותיהם בריאים ושלמים, ונזכה כולנו לקבל את פניהם בשמחה שאין למעלה ממנה, במהרה בימינו, אמן".
התוספות המובאות בהגדה הן אישיות, הן באות מהלב ונכנסות ללב, הן מרגשות בתוכנן ומוסיפות ממד של עכשוויות לטקסט שגובש ונכתב לפני יותר מאלף שנים על אירוע שהתרחש 2,000 שנים קודם לכן. כאשר קוראים את מילותיה של אורית מאיר ג'אן, אימו של שורד השבי אלמוג מאיר ג'אן שחולץ מהרצועה במבצע ארנון, מקבלים את ממד שרשרת הדורות: "...אני רוצה להכיר תודה לאלוהים, ולא רק לו, אלא גם לכוחות הביטחון שלנו ולחיילים הגיבורים שלנו – שעושים את מלאכתם מתוך אמונה, נחישות ומסירות, ומוסרים את נפשם כדי להחזיר את החטופים למשפחותיהם".
על משקל הפיוט "אחד מי יודע" ששרים בסוף סדר פסח כתבה מושית מנצור, בתו של שלמה מנצור ז"ל שהושב לקבורה: "אחד מי יודע? אחד אני יודע, אחד סבא חטוף שכבר ידוע איפה הוא נמצא. שמונים ושישה אביבים, שישים שנות נשואים, חמישה ילדים, שנים עשר נכדים, שבעה עשר חודשים שמורטים ת'עצבים. אין סוף לדאגה, ולילות ללא שינה. ויש עוד חטופים שאותם לא שוכחים, ובסדר חסרים! מהשביעי באוקטובר ועד לרגע הזה".
קריאת הגדת החירות בסדר פסח השנה היא כמעט מצווה מפורשת. גם בשעות שנהיה כולנו במסגרת המשפחתית, הנעימה והמשמחת, נזכור בכל רגע ובכל מעשה את אחינו החטופים שאינם מסבים איתנו לסדר פסח.
